מגלים פנים בתורה שלא כהלכה /הרב יהושע פרידמן, מכון המקדש

את מקדשי תיראו || תגובה לחוברת 'מי יעלה בהר ה''

את מקדשי תיראו – לרבות תלמידי החכמים לאורך כל הדורות • בדורנו, יש רבנים, שכשמגיעים לעסוק במצוות בניין המקדש, אין לפתע משמעות לפרקים ארוכים וחד-משמעיים בתורה, לסדרים שלמים בש"ס, ולפסיקה ענפה של ראשונים ואחרונים. כל אלה קורסים מול כמה ציטוטים מהראי"ה קוק ומבנו הרב צבי יהודה • תגובה לחוברת 'מי יעלה בהר ה''. 

הקורא את החוברת 'מי יעלה בהר ה'' של הרב יחזקאל גרינולד, או את החוברת 'ומקדשי תיראו' שכתב הרב צבי טאו שליט"א, לא יכול שלא להבחין בגישה וביחס לנושא הפסיקה בענייני המקדש – גישה שניתן להגדיר כלא הלכתית ולא מקצועית

↓ מאת: הרב יהושע פרידמן, מכון המקדש

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מסוכנת והרסנית, שיש בה כדי להרוס ולעקור את תורת השם שקיבלנו בסיני. רבנים מישיבות המכונות "ישיבות הקו", וגם רבנים אחרים, מוציאים לאור חדשות לבקרים פרסומים שונים, חוברות, פסקי הלכה, מאמרים באתרי אינטרנט וכיוצא באלו, שכל מטרתם היא לבטל את מצוות בניין המקדש ולומר שאינה שייכת לדורנו. זאת, גם על ידי סיפורים ושמועות מהרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (רצי"ה) או ציטוטים כאלה ואחרים - בדרך כלל חלקיים - מדברי מחשבה ואמונה שכתב אביו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (ראי"ה) זצ"ל.

אין ספק ששני אלו היו צדיקים ותלמידי חכמים עצומים, ואנו שותים בצמא את דבריהם, אולם הבעיה מתעוררת אצל חלק מתלמידיהם שכשמגיעים הדברים למצוות בניין המקדש ולכמאתיים מצוות מהתורה שבטלות בעת חורבנו. פתאום נדמה ששכחו שם איך לומדים תורה, וכבר לא צריך ללמוד בעיון. כביכול, לימוד בעיון שייך רק למסכתות בבא מציעא, בבא בתרא או גיטין, כאילו רק במסכתות אלה קיימים משנה, גמרא, 

ראשונים ואחרונים. אך ביחס למקדש ולכמאתיים מצוות מהתורה שנוהגות ומתקיימות במקדש ומבוטלות היום – מספיקים מעט סיפורים ו"מעשי רב" מהרצי"ה כדי לבטלן.

"זכה" המקדש והמצוות הרבות המתקיימות בו ליחס מיוחד אצל אותם גורמים, שבעיניהם מאות פסוקים בתורה, עשרות מסכתות מסדרי קודשים וטהרות, וחלקים גדולים מסדר מועד הנוגעים למקדש פשוט אינם רלוונטיים. את כל אלו ניתן, כך נראה, לבטל במחי יד באמצעות מימרה כזו או אחרת מהרצי"ה, שהעובדה שנאמרה לפני שנים רבות ובמציאות מסוימת אין בה כדי למנוע מחלק מתלמידיו להמשיך לצטטה ללא הפסק, להעניק לה פרשנות קיצונית ולהתעלם משאר מקורות שבתורה - ובכך לבטל את חובת בניין המקדש ומצוותיו לא רק מדור זה, אלא גם מעוד דורות רבים בעתיד.

כיצד ייתכן שדעה הלכתית בנושאים הנוגעים למאות מצוות מהתורה נקבעת בצורה כה שטחית, המנוגדת לדרך התורה כפי שזו נלמדה מאז ומתמיד? מדוע לא תקפים כאן עוד כללי פסיקה, כנהוג בשאר חלקי התורה? מדוע כשמביעים דעה בעניין הר הבית והמקדש אין עוד צורך לבסס אותה על גמרא, ראשונים ואחרונים, כמקובל בשאר התחומים, ומספיקים שני אחרונים בלבד – הראי"ה קוק זצ"ל ובנו הרצי"ה? 

אין צורך בנבואה

לאחרונה הוציא אחד מרבני ישיבת 'עטרת כוהנים', הרב יחזקאל גרינולד שליט"א, חוברת ששמה 'מי יעלה בהר השם'. החוברת עוסקת בשאלת העלייה להר הבית ובשאלת מצוות בניין המקדש בדור הזה. לא הייתי נדרש לה אלמלא הייתה זו דוגמה מייצגת לדרך כתיבה רווחת, ולאחר שנמנעה ממני הגישה לברר עם המחבר את הדברים פנים אל פנים.

מפאת קוצר היריעה, אעסוק כאן אך ורק בנושא אחד בלבד מתוך המובא בחוברת – הנבואה והמקדש. המחבר טוען שתנאי לבניין המקדש הוא חזרת הנבואה לישראל, וכי ללא נביאים אי אפשר לבנותו. הרב גרינולד מצייר מציאות שלפיה המקדש כלל אינו שייך לדורנו, אלא למציאות אוטופית ועליונה, שבה סובבות בתוכנו כבר להקות של נביאים והשכינה שורה בישראל. רק דור כזה, לדעת המחבר, צריך לבנות מקדש, ורק כלפיו מופנות המצוות המתקיימות במקדש.

להלן ציטוט מדבריו : "רבנו (הרצי"ה קוק) רצה למקד את מבטנו, לסמן את משימתנו כעת – עלינו לעסוק בבניין הארץ ולמלאותה באורה של תורה, עד שיסתובבו בתוכנו להקות של נביאים, ורק מתוך כך נזכה להגיע אל הר הבית". המחבר משתדל לכל אורך החוברת לשייך את מצוות המקדש לעולם עתידי ואידיאלי, שאינו קיים כיום ויהיה רק לעתיד לבוא. אז, בעתיד, כשכולם יהיו ראויים ובמדרגה הנכונה – או אז ייבנה המקדש.

למותר לציין שטענה זו היא רבת משמעות, ומאתיים מצוות מהתורה תלויות בה. הרי כיום אין נביאים, ולכן לדעת המחבר אין כיום מצווה לבנות מקדש. כלומר, המחבר מתיר לאומה לבטל היום כשליש ממצוות מהתורה.

לשם ביסוס דבריו - דברים בעלי משקל רב למי שמצוות התורה יקרות לו - כותב הרב גרינולד פרק שלם בהמשך החוברת ושמו 'מקומו ובניינו של המקדש על פי רוח הקודש'. שם מביא המחבר את המקורות והביסוס ההלכתי לדעתו זו.

נסקור ביסודיות את המקורות שהביא, ונראה שלא רק שאין במקורות אלו להוכיח כדבריו, אלא להפך. כל המקורות הללו מלמדים ההפך מטענתו, וקובעים שכדי לבנות את המקדש אין צורך בנבואה או ברוח הקודש, ושהמחבר שגה ולא הבין את פשט דברי הרמב"ם והגמרא. 

ראשית, הרב גרינולד כתב (עמוד נ"ג): "הלכה פסוקה ברמב"ם שבניינו של בית המקדש, תיאורו ומקומו המדויק מוכרחים להיות מבוארים על פי נביא. כותב הרמב"ם שאמנם תיאורו של בית המקדש העתידי מבואר בספר יחזקאל, אך מכל מקום תיאורו 'אינו מפורש ומבואר', ועל כן דרוש נביא כדי לבאר את פרטי בניינו". המחבר מביא בהערת שוליים ציטוט של ההלכה ברמב"ם שממנה למד את הדברים (בית הבחירה א', ד'): "בניין שבנה שלמה כבר מפורש במלכים, וכן בניין העתיד להיבנות אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר, ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבניין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל".

והנה, תמה אני: היכן כתוב בהלכה זו "שבניינו של בית המקדש, תיאורו ומקומו המדויק, מוכרחים להיות מבוארים על פי נביא"? והרי בהלכה זו נאמר ממש ההפך: אנשי בית שני רצו, ואף היו צריכים לכתחילה, לבנות את המקדש כפי שמתואר בנבואת יחזקאל, אלא שהם לא הבינו את כל מה שנאמר בנבואה זו ולכן בנו את המקדש כבית ראשון – שאת דמותו זכרו והבינו - וממה שהבינו מנבואת יחזקאל.

נמצא אפוא שהמקדש נבנה על פי הבנת שכלם. הם לא פנו לנביאים כדי שיבארו להם את נבואת יחזקאל, וגם אם הלכו לנביאי דורם – חגי, זכריה ומלאכי - הרי שנביאים אלו לא אמרו להם, לפחות לא בנבואה, כיצד לבנות את מקדש יחזקאל. מה עושים? בונים כפי שמבין השכל. היכן מוזכר כאן ברמב"ם בניין על פי נבואה? נמצא שדברי המחבר כאן הם טעות בהבנת המשנה, ולא רק שאין כאן "הלכה פסוקה" כדעתו, אלא שיש הלכה כזו המוכיחה ההפך מדבריו.

שנית, המשיך וכתב הרב גרינולד (עמוד נ"ה): "כך הוא ודאי גם לגבי קביעת המדידות המדויקות, כפי שהיה אצל דוד המלך, שישב יחד עם שמואל הנביא כדי לברר את מקומו המדויק של בית המקדש הראשון. הרי לנו שבניין המקדש וקביעת ענייניו המעשיים מוכרחים להיות נובעים ממקור נבואי – אידיאלי". בהערת שוליים הביא המחבר את המקור לדבר: "ודוד ברח ויימלט, ויבוא אל שמואל הרמתה ויגד לו את כל אשר עשה לו שאול, וילך הוא ושמואל וישבו בניות" (שמואל א', י"ט). "ורבותינו ז"ל אמרו מה עניין ניות אצל רמה? אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם - כלומר בבית המקדש, כלומר באיזה מקום יהיה (רד"ק שם)".

והנה, אם המחבר היה טורח לפתוח את המקור שהביא הרד"ק בפנים – כלומר, את דברי רבותינו ז"ל בגמרא במסכת זבחים (דף נ"ד, עמוד ב') – הוא היה בוודאי מבחין מיד שרד"ק ציטט רק את תחילת הגמרא, ובהמשכה יש תיאור מפורט על האופן שבו חיפשו דוד ושמואל את מקום המקדש: "אמרי (אמרו), כתיב (כתוב): 'וקמת ועלית אל המקום', מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות. לא הוו ידעי דוכתיה היכא (לא היו יודעים מקומו היכן), אייתו (הביאו) ספר יהושע, בכולהו כתיב (בכל השבטים כתוב): 'וירד, ועלה הגבול, ותאר הגבול', בשבט בנימין 'ועלה' כתיב (כתוב), 'וירד' לא כתיב (לא כתוב). אמרי: שמע מינה הכא הוא מקומו (אמרו: למד מזה שכאן הוא מקומו)".

כלומר, הלומד את הגמרא כולה רואה בדיוק הפוך: דוד ושמואל חיפשו את מקום המקדש באמצעות דרשת פסוקים, לימוד, קושיה וסתירה בין פסוק אחד למשנהו, סברותולבסוף הכרעה הלכתית. דוד לא ביקש משמואל להורות לו בנבואה היכן הוא מקום המקדש, אלא שניהם ישבו יחד ולמדו מהתורה היכן צריך להיות מקום המקדש.

דחייה לאין קץ

עד כאן הבאתי טעויות קשות וחמורות שראוי היה לתלמיד חכם הדורש תורת אמת להימנע מהן בדרך לימודו. כעת אראה טעות חמורה פחות, אם כי עדיין מדובר ביצירת מצג שווא של מצב הפסיקה בעניין. כך נכתב באותה החוברת: "ולא רק תיאור בניינו, כי אם אף קביעת מקומו המדויק מוכרחת להיעשות אך ורק על פי נביא, כפי שהיה בימי הבית השני, שאז נשלח נביא מיוחד כדי לבאר את מקומו של המזבח ונביא נוסף כדי לבאר את מידותיו של בניינו". בהערה הביא המחבר את המקור להבנתו זו ברמב"ם (בית הבחירה ב', ד'): "ושלושה נביאים עלו עמהם מן הגולה. אחד העיד להן על מקום המזבח, ואחד העיד להן על מידותיו, ואחד העיד להן שמקריבין אף על פי שאין שם בית".

ואכן כך כתב הרמב"ם, שדבריו מיוסדים על ברייתא המובאת במסכת זבחים (ס"ב, א'). אמנם הרב קוק זצ"ל (ב'משפט כהן' צ"ב) אכן למד מהגמרא שם בזבחים שעולי בית שני זיהו את מקום המזבח באמצעות נבואה, או לכל הפחות רוח הקודש, וכך לדעתו - לפחות במקור זה - נדרש גם כיום לעשות כדי לזהות את מקום המזבח. אולם רובם ככולם של האחרונים, ובהם 'קריית ספר' על הרמב"ם, 'ברכי יוסף' ('אורח חיים' ל"ב, ד'), מהר"ץ חיות (חלק א' עמוד ע"ג), שו"ת 'ישכיל עבדי' ('יורה דעה' סימן ב', אות ג'), 'מעשי למלך' (שם, אות ג') כתבו אחרת, ולדעתם שלושת הנביאים רק העידו - כלומר, הם מסרו עדות ולא התנבאו, כפי שכתוב במפורש בלשון הברייתא.

דרכו של הרב קוק בהסבר הגמרא בזבחים קשה עד מאוד. האחרונים שמניתי נימקו מדוע נביאים אלו מסרו עדות ולא התנבאו, שהרי שתי עדויות מבין השלוש עוסקות בדבר הלכה – גודל המזבח וההוראה שמקריבים אף שאין מקדש בנוי. נביא איננו רשאי לפסוק בדבר הלכה – כך פסק הרמב"ם במפורש בהלכות יסודי התורה (ט', א') - ואם כן בהכרח מדובר בעדות הלכתית ולא בנבואה משמיים. בספרי 'מזבח א-לוהים' אני מאריך להוכיח שדווקא הבאת הברייתא על עדות הנביאים נועדה לשלול את דעות האמוראים שהבינו כי מקום המזבח זוהה באמצעות רוח הקודש. ראו שם שלל הוכחות בעניין (עמוד 94).

הנה לפנינו מקרה שבו רוב הפוסקים מסבירים גמרא באופן מסוים, ואילו הרב גרינולד, לעומת זאת, כלל לא מביא דעות אלו ומבחינתו הן לא קיימות. האם כך פוסקים הלכה, ועוד בדברים העומדים ברומו של עולם?

יתרה מכך: אם אכן צודק הרב קוק, ובבית שני מקום המזבח זוהה באמצעות נבואה או רוח הקודש - מניין שכך אנו נדרשים לעשות גם בימינו? הרי הגמרא מספרת מה היה בתחילת ימי בית שני, אך לא אומרת שזהו תנאי בל יעבור שבלעדיו לא ניתן לבנות מזבח ולחדש את העבודה. מי אמר שלולא הימצאות נביאים בתוכנו מותר לבטל מאתיים מצוות מהתורה? אין מקור מפורש שמחייב בניית מקדש רק באמצעות נבואה כשאנו יכולים לעשות זאת בלעדיה, לאחר שיש לנו מסורת על מקום המקדש ואת מסכת מידות ומפרשיה.

זאת ועוד, גם אם הרב קוק היה היחיד שהתבטא בעניין ואין פוסק אחר אלא הוא, הרי שיש ללמוד את כל דבריו, ולא להשמיט מקורות שלא מתאימים לתפיסת העולם של הכותב. הרי במקום אחר כותב הרב קוק ('משפט כהן' צ"ד): "ועל דבר שאלתו אם מותר לנו לבנות בית המקדש (...) לעניות דעתי, אם יהיה רצון השם שנבנה בית המקדש גם קודם שיבוא משיח ותתגלה הנבואה ויראו הנפלאות, לא יהיה כל כך עיכוב בדבר".

במקור זה הרב קוק סבור שניתן לבנות מקדש גם לפני שתתגלה הנבואה ויראו הנפלאות. מדוע המחבר לא הביא מקור זה בפני שומעי לקחו? 

הלומד את ענייני המקדש ביסודיות לא יכול שלא להבחין כי לכל אורך תקופת בית ראשון ובית שני נעשו במקדש שינויים ותוספות על ימין ועל שמאל, חלקם דרמטיים ומהפכניים, וזאת על פי החלטת חכמים ושיקול דעתם, על פי שכלם והבנתם, וללא הסתמכות על רוח הקודש או נבואה.

אציין כאן רק דוגמה אחת מני רבות: בגמרא (בבא בתרא דף ג', עמוד ב') מובא שעולי בית שני לא ידעו את מקומה המדויק של "אמה טרקסין", הקיר המפריד בין הקודש לקודש-הקודשים: האם הוא חלק מהקודש (שגודלו ארבעים אמה), או שמא הוא חלק מקודש-הקודשים (שגודלו עשרים אמה)? מה עשו? הם לא אמרו לעצמם שעד שלא יבוא נביא ויאמר להם מה לעשות לא יעשו דבר, אלא החליטו להציב שתי פרוכות כשביניהן מפרידה אמה, כך שמצד אחד של הפרוכות מצוי הקודש (ארבעים אמה) ומצד שני קודש-הקודשים (עשרים אמה) – כלומר, הם הגדילו את השטח הכולל של ההיכל ל-61 אמות במקום שישים אמה (לדעת הרמב"ם, בית הבחירה ד', ב'). זהו שינוי מתוכנית המקדש שקיבל שלמה המלך מדוד אביו, ללא אישור שמיימי מנביא.

גם לאחר חורבן בית שני ניסו רבים מגדולי ישראל לחדש בפועל את עבודת הקורבנות בהר בית השם, ולא סברו שחיסרון הנבואה מונע את הדבר. אביא רק דוגמה אחת: רבי יחיאל מפריז, מגדולי בעלי התוספות, רצה לבוא לירושלים לפני 750 שנה ולזבוח קורבנות בהר הבית עם תלמידיו – ולא עלתה בידם עקב המצב המדיני באזור ('כפתור ופרח' פרק ו').

מי שקורא את החוברת 'מי יעלה בהר השם' של הרב יחזקאל גרינולד, או את החוברת 'ומקדשי תיראו' שכתב הרב צבי טאו שליט"א, לא יכול שלא להבחין בגישה וביחס לנושא הפסיקה בענייני המקדש – גישה שאינה הלכתית, כאילו המקדש ומצוותיו הם עניין לסיפורי צדיקים ולדברי הגות ומחשבה בלבד.

תמה אני כיצד היו המחברים ושאר תלמידי החכמים הנוהגים כמותם מתייחסים לחוברות ולמאמרים דומים שהיו מתפרסמים על הלכות נידה או שבת. האם היו מוכנים "לקנות" פסקים שחלקם מבוססים על סיפורי צדיקים, וחלקם על מקורות שהובנו לא נכון או שסולפו במגמתיות? ודאי שלא. רק המקדש, כאמור, "זוכה" ליחס שכזה.

בתורה נכתב "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" - כלומר, קודם תבנה מקדש, תקיים את המצוות שהקדוש ברוך הוא ציווה, ואחר כך תשרה עליך שכינה ותחזור הנבואה לישראל. לדידם של רבנים מסוימים יש לשנות את הפסוק ולומר: "ושכנתי בתוכם, ועשו לי מקדש" – קודם תחזור הנבואה לישראל, ורק אז נבנה לקדוש ברוך הוא מקדש.

'את והב בסופה'.