יופי לך מזבח!

עצים ליד המזבח? || יופי לך – ולא לאחרים

המשנה בסוכה (ד,ה) מתארת כיצד היו מקיימים את מצות הערבה, כאשר בסיום הקפות המזבח ביום השביעי של חג הסוכות, מופיעה אמירה לא שגרתית, שהיתה נאמרת לרגל הפרידה מהמצוה: "בשעת פטירתן מה הן אומרים? יופי לך מזבח! יופי לך מזבח!". מה משמעותה של אמירה זו? מדוע היו אומרים כן?

יהודים עם לולבים בכניסה להר הבית צולם ע"י אדם פרופ

↓ מאת: הרב הלל בן שלמה

עצים בסמוך למזבח – איסור או מצוה?

מצות הערבה הנוהגת במקדש, של זקיפת הערבות בצדי המזבח והקפת המזבח, נוהגת כהלכה למשה מסיני. נראה לכאורה, כי מצוה זו מנוגדת לכוונה העומדת מאחורי אחד מהאיסורים המפורשים בתורה: "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך" (דברים טז,כא). עיקר האיסור אמנם נאמר על המזבח, אבל בדברי חז"ל אנו מוצאים אזהרות הנלמדות מפסוק זה בנוגע לנטיעת עצים בכל שטח הר הבית, ובנוגע לבניית אכסדראות של עץ בכל שטח העזרה (ראה בספרי שם). ממילא, העמדת עצים בסמוך למזבח עצמו – גם אם לא באופן האסור, משום שהוא אינו קבוע במקום ונמצא שם רק באופן זמני – בכל אופן, הדבר נראה כמזכיר את עצם האיסור המדובר. 

מציאות של עץ אשרה הנטוע בסמוך למזבח מוכרת לנו מספר שופטים (ו,כה), שם הורס גדעון את מזבח הבעל של אביו וכורת את האשרה אשר עליו. על פי הדברים הללו מבאר הרמב"ן את טעם האיסור של נטיעת העצים בסמוך למזבח – שאנו רוצים להתרחק מדרכיהם של עובדי העבודה הזרה, שהיו נוהגים לעשות כן. כך גם משתמע מהאיסור המופיע בדברים שם בסמוך "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוקיך", שהקב"ה שונא את המצבות של עובדי העבודה זרה. מעין הדברים הללו מבאר הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה יג): "שהזהירנו שלא לטעת אילן במקדש או בצד המזבח על דרך הנוי לו והכבוד, ואפילו כיון בזה עבודת האל יתעלה. כי כך גם כן היו מגדלים עבודה זרה, שהיו נוטעין לפניה אילנות יפים ונחמדים בבתי עבודתם" (ומביא דבריו בספר החינוך במצוה תצב).

"יפה נוף" – בהקפת המזבח

על פי המובא יש לומר, כי יש משום דרך נוי וכבוד בנטיעת עצים בצד המזבח, ומן הראוי היה שאף אנו נעשה זאת – לולא היו עושים זאת גם עובדי העבודה הזרה. זאת, בדומה למובא ברש"י שם על איסור בניית המצבות, שבימי האבות המצבה היתה רצויה לפני ה', אך מאחר שהיא נעשתה בדורות שלאחר מכן בידי עובדי העבודה זרה, היא הפכה להיות שנואה (ולא כאבן עזרא המבאר שרק מצבה לע"ז שנואה ולא מצבה לה'). כך גם כותב הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה יא) בנוגע לאיסור עשיית מצבה, וכך הוא מבאר (שם לא תעשה יב) גם את איסור ההשתחויה על אבן משכית – שכך היו עושים העובדים לעבודה זרה.

אמנם, בנוגע לאיסור אבן משכית הדבר מפורש בגמרא (מגילה כב,ב; וגם הרמב"ם שם מזכיר זאת), שדווקא בשאר הארץ ההשתחויה נאסרה – ואילו במקדש היא מותרת. ייתכן לומר בדומה לזה, כי אף על פי שישנו איסור לטעת עצים ולבנותם באופן בולט במקדש, בכל אופן מהלכה למשה מסיני נקבע, כי אין אנו מוותרים על היופי הראוי למקדש, גם אם הגויים משתמשים בו, ויש זמן בו אנו מראים לאן באמת שייך היופי האמיתי.

וכך מופיע במדרש (פסיקתא רבתי פסקא מא; ילקוט שמעוני רמז תשנה) על הפסוק האמור על ירושלים "יפה נוף משוש כל הארץ": "יפה נוף – אמר רבי לוי: יפה נוף שלה בהקפת המזבח". כלומר: ירושלים עיר המקדש היא המקום היפה האמיתי, וישנו יופי מיוחד המופיע בה בשעה זו של הקפת המזבח.

יופי לך – ולא לאחרים

על פי הדברים הללו נראה לבאר את האמירה בשעת הפרידה מהמזבח: "יופי לך מזבח" – דווקא למזבח זה שהוא מזבח ה' שייך היופי, ולא למזבחות האחרים. כך גם מוסיף רבי אליעזר בהדגשה במשנה שם, שהיו אומרים "ליה ולך מזבח", כמבואר בגמרא (סוכה מה,ב), שהכוונה היא לשני דברים אנו מודים לה' ("לה' אנו מודים") ומפארים את המזבח ("ולך אנו משבחים ומקלסים").

וכך מבאר שם רש"י: "יופי לך - היופי הזה אנו עושין לך, שאתה מכפר עלינו... ליה אנו מודים - שהוא אלהינו. ולך אנו משבחים - שאתה חביב לפניו לכפר עלינו, מודים לאו לשון הוד, אלא לשון תודה, שאנו מודים בו ולא כופרים". אם כן, למצות הערבה ישנה משמעות של אמונה בה' והדגשת השייכות של היופי האמיתי למקדש ולמזבח, תוך הבדלתנו מעובדי האלילים הכופרים בה' ומנסים לשווא לייפות את מקומות עבודתם.