ליהודים אין קשר? הרגע בו הר הבית הפך ליקיר המערכת

כמה מחשבות על החלטת אונסק"ו || יצא ממנה גם טוב

תודה, אונסק"ו, שעוררת את הניצוץ היהודי שלנו, זה שמעדיף שהר הבית יהיה בידינו. שבאמת נבחר להיות כמנצחים וריבונים בהר. ומה יקרה אם תיבנה גדר הפרדה בגוש עציון?

↓ מאת: קרני אלדד/ מעריב

עוד כמה מחשבות על החלטת אונסק"ו בדבר אי הקשר של ישראל להר הבית: ביום רביעי הגיעו עשרות אלפי אנשים לכותל המערבי, למעמד ברכת הכהנים המפורסמת. בעוד מראה כזה ממלא לבבות של יהודים רבים בתחושת התעלות, אותי הוא מעציב. למה התמונה הזאת כואבת לי? כי היא מוכיחה שחברי אונסק"ו צדקו: אין קשר בין עם ישראל להר הבית. 

"שטויות", יאמרו רבים. "אנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום ומבקשים שהקדוש ברוך הוא יחזיר את העבודה לדביר ביתו וישוב לירושלים ברחמיו הרבים. איך את יכולה להגיד דבר כזה?!". נכון, הם באמת מתפללים לכל אלה ויותר, אבל לא כפקודת עבור או כהצעה אופרטיבית אפילו, אלא כהצהרת כוונות כללית. כמו "המחזיר נשמות לפגרים מתים". אנחנו רוצים ומייחלים לזה, אבל לא באמת מאמינים שזה יקרה מחר בבוקר, או בכלל. 

ולראיה: במקביל לברכת הכהנים נעצרו כמה יהודים שבכל זאת בחרו לעלות להר משום שהשתחוו בו, דבר שלא יעלה על הדעת. כי במדינה הגיונית, ולא עם פסיכוזה גלותית כשלנו, היינו רצים להר, והכהנים היו מברכים אותנו שם, ואיזה יופי. המוסלמים היו יכולים לבכות בהר, על טיפשותם שהתקיפו את ישראל לפני 49 שנה. 

אונסק"ו צודקים, או לפחות צדקו עד שהצהירו את מה שהצהירו. כי ברגע שיצא דבר ההחלטה האומללה שלהם, הזדעקו עיתונאי השמאל והתעצבנו על אמת: "אתם אמרתם מה?!", הם שאלו, "לנו אין קשר להר הבית?!", ופתאום, הזויי האתמול הפכו ליקירי המערכת, ודני קושמרו עקף את גרשון סלומון מימין.

הגדילה ועשתה מערכת "אולפן שישי", שהפיקה כתבה נרחבת על הקשר רב הדורות שלנו עם הר המוריה, ועוד שלחה מגיש בכיר לדבר עם אלו המסננים את שפוכת העפר שהערבים הוציאו מאורוות שלמה, כשניתצו את שרידי בתי המקדש עם באגרים ומשאיות ("ללא כל סיוע ממשלתי", אמר הכתב בזעזוע כשגילה שמדובר באנשים פרטיים שהרימו את מפעל הסינון, ללא כל מימון או הכרה מהממסד). 

תודה, אונסק"ו, שעוררת את הניצוץ היהודי־ישראלי, האנטי־גלותי שבנו. זה שמעדיף שהר הבית באמת יהיה בידינו. שבאמת נבחר להיות כמנצחים וכריבון בהר - הר טופוגרפי־אידיאולוגי־פסיכולוגי - ולא לבכות בעמק, בכותל הדמעות, ולחפות על ראשינו בטליתות מפחד הגויים כמו אז, בגולה. אנחנו צריכים אתכם, אונסק"ו, אתם מזכירים לנו מה חשוב, מה אפשרי, מה אמת. 

למה אנחנו צריכים את הצרות האלה? (לא רק אתם שואלים, גם אני שואלת את עצמי מדי פעם. אני לא אוהבת את הר הבית, יש בו היום יותר מדי שועלים, כמאמר רבי עקיבא, ומעט מדי תחושת גאולה). האם ריבונות בהר שווה את דמם הקדוש של נרצחי "אינתיפאדת אל־אקצא"? כמובן שלא. בראייתי, שום דבר לא שווה חיי אדם. אני פשוט הולכת על הרע במיעוטו. 

בואו נעשה זום אאוט היסטורי־גיאוגרפי. תקציר הפרקים הקודמים: הסכסוך הישראלי־ערבי כאן כבר הרבה מאוד שנים, והוא עוד יישאר. הוא היה כאן לפני שהייתה לנו מדינה, כך שאין הוא תולדה של אפליית הערבים, כפי שטוען הראפר הבינוני תאמר נאפר. והוא היה כאן לפני ששת הימים, כך שאין הוא תוצאה של הכיבוש המשחית. הוא תולדה של האסלאם הרצחני, הא ותו לא. הר הבית הוא רק התירוץ של ההתקוממות הנוכחית. 

כדי למזער נזקים אנחנו צריכים לשבור את המשוואה: להפוך רצח יהודים למשהו שיהיה מאוד לא כדאי לצד הרוצח. כלומר, לערבים. יש המון הצעות איך לעשות את זה, וכולן כוללות נוכחות לפחות שוויונית בהר הבית, וחלוקת זמני התפילות בין היהודים למוסלמים, כמו במערת המכפלה. שם זה עובד נהדר, אין סיבה שלא כאן. אין כאן אכזריות ואין כאן עונש, יש כאן יצר הישרדות גרידא. למה? כי במזרח התיכון מי שממצמץ ראשון מפסיד. מחוות נתפסות כחולשה. וזה כל כך ברור, שאני כבר מתחילה לשעמם את עצמי.