יום שני, 28 בנובמבר 2016

ח"כ קסניה סבטלובה, המחנה הציוני

קשר רוחני עמוק ולא פיסי || הקשר היהודי להר הבית

"לא אני ולא אמי ידענו דבר ולא חצי דבר על ההיסטוריה היהודית. ידענו רק דבר אחד – שאנחנו יהודים. כך היה כתוב בדרכונה של אמי, כך היה כתוב ביומן המורה בבית הספר ליד השם שלי. עם זאת, תמיד ידענו שירושלים והר הבית מהווים חלק ניכר מהשורשים ומההיסטוריה של העם היהודי"


↓ מאת: ח"כ קסניה סבטלובה

הייתי בת 14 כאשר עלינו לירושלים. לא במקרה אני כותבת 'ירושלים' ולא 'ישראל', כי אז, בשנת 1991 במוסקבה, לא ידענו כלום על ישראל, ומעט מאוד על ירושלים. אבל אמי רצתה להגיע אך ורק לירושלים, ולא לשום עיר אחרת שהוצעה לה על ידי אנשי הסוכנות בשדה התעופה. 

בערב קיצי מהביל ולח עשינו את הדרך מנתב"ג למלון דיפלומט בירושלים, ובשקיעה מזרח תיכונית קצרצרה לא הצלחתי להרכיב את התמונה של ירושלים כעיר. לא ידעתי באיזה חלק נמצא המלון שהפך למרכז הקליטה ועד כמה הוא קרוב או רחוק מהמקום היחיד בירושלים שקראתי עליו ודמיינתי אותו בעיני רוחי. הייתי עייפה ומבולבלת מדי מהחוויה המיוחדת אך גם הטראומטית הזו שמכונה "עליה". 

למחרת התעוררתי בחדר קטן וחשוך: אמי הגיפה את הווילונות על מנת שאשן עוד קצת. כשהסטתי את הבד הכבד מהחלון ראיתי שמיים בהירים, כמעט לבנים מחום אוגוסט, והר צהבהב עם צמחיה דלה שהתמזגה עם הצבעים האפורים-צהובים של האבנים. הנחתי שזה כנראה חזיון, אבל הדבר הראשון שעלה במוחי הוא הידיעה שאני מכירה את המקום הזה, מכירה אותו מהתיאורים המפורטים של ירושלים בעת חורבן בית שני על ידי ההיסטוריון היהודי יוספוס פלביוס (ספרו "מלחמות היהודים" היה בספריה שלנו), וכן מספרו הנפלא של מיכאיל בולגקוב "האמן ומרגריטה" שעלילתו מתרחשת בו זמנית במוסקבה ובירושלים של תחילת האלף הראשון לספירה. 

כמה ימים מאוחר יותר, כאשר מצאתי את עצמי בעיר העתיקה, חיפשתי באופן אינטואיטיבי את המבנה המפואר משיש צחור של בית המקדש, אף שידעתי שאיננו עוד. איני באה כלל ממשפחה דתית, סבתי הפסיקה לדבר יידיש ולחגוג חגים יהודיים, ולדבריה "ויתרה על א-לוהים" לאחר השואה כשאיבדה את אביה, אחותה ועוד עשרה מקרובי משפחתה ברוסטוב. לפני שעלינו לארץ, לא אני ולא אמי ידענו דבר ולא חצי דבר על ההיסטוריה היהודית, על המנהגים והחגים. ידענו רק דבר אחד – שאנחנו יהודים. כך היה כתוב בדרכונה של אמי (הסעיף החמישי המפורסם), כך היה כתוב ביומן המורה בבית הספר ליד השם שלי, כך כינו אותי הילדים בבית הספר. 

עם זאת, למרות הניכור והפערים בידע מעשי אודות היהדות, תמיד ידענו שירושלים והר הבית מהווים חלק ניכר מהשורשים ומההיסטוריה של העם היהודי. לא נשענו על ספרים קדושים או מקודשים אלא על ספרי היסטוריה וכן על ספרות יפה, ועם הידע הזה עלינו לירושלים. 

לא הרבה היה ידוע אז על המציאות הפוליטית והגיאוגרפית בבירה, אבל לימים למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, סיימתי תואר ראשון ושני בלימודי מזרח תיכון, הפכתי לכתבת לענייני ערבים ופרשנית לענייני המזרח התיכון, ולמדתי על הדקויות של הסטטוס המשפטי והסכמים בינלאומיים, על ניסיונות של גורמים כאלו ואחרים לטעון לכך שאין קשר בינינו לבין ירושלים. 

ראיינתי את יאסר ערפאת בשנת 2003 והוא הציג לי תמונות דהויות בשחור לבן וטען שהר הבית ובית המקדש בעצם היו קיימים בכלל בתימן. אני מאמינה בקשר ההדוק והבלתי נפרד של העם שלנו עם עיר שלם – ירושלים – ובטוחה בכך שאפשר וכדאי גם לשמור על הסטטוס קוו הקיים על הר הבית. כל עוד אנו חותרים לפתרון עבור הסוגיות הקשורות בירושלים ובסכסוך – זה לא יגרום לי להרגיש שירושלים או הר הבית אבדו לי. הקשר שלנו, של העם היהודי עם העיר ועם ההר הוא לא רק קשר פיזי, אלא קודם כל קשר רוחני עמוק מאוד. 

שום החלטה, הסכם או מסמך לא ישנו זאת לעולם. עלינו לעשות הכול כדי לשפר את מצב העניינים בעיר ובהר, למנוע שפיכות דמים למען המקומות הקדושים ולשאוף לכך שנגיע להסכמים המספקים את שני הצדדים בקונפליקט על הנרטיב. רק כך נקדש את ירושלים ונקדש גם את החיים בעיר המיוחדת והמדהימה הזו. 

תגובה 1:

  1. מה זאת? איילה חסון בגירסה רוסית?

    השבמחק