רשמים מעלייתי להר הבית || רחל סלע
מראש התכוונתי לעלות היום להר הבית. ראש חודש, יש עליית נשים לזכר הַלֵל אריאל, תושבי עמונה עולים בתפילה על בֵּיתם, ומאילוּצים שונים כבר מזמן לא עליתי. כל הסיבות לעלות היום.
↓ מאת: רחל סלע
אמש התקשרה אבִיָה פרנקל ואמרה שחסרים לה מדריכים להיום. שמחתי – מתאים לי בדיוק.
7.05 הגעתי לקראת התור לכניסה להר הבית.
מחסום משטרתי צפוף במקום לא רגיל, הַרחק לכיוון שער האשפות. לא הבנתי מה עניינו, שוטרים בדקו שם ביסודיות כל אחד. ואז שוטר שישב בצד קלט איכשהו ואמר לי "אַת להר הבית? אז תעברי, תעברי. אנחנו בודקים רק מי שלכותל".
עולם הפוך ראיתי. להר הבית "תעברי תעברי" ולכותל עוצרים.
התברר אחר כך שיש תפילה של נשות הכותל ולכבודה ריבוי השוטרים, חיילים, מחסומים ובידוקים.
רָבים על הכותל. אני מסתכלת על הריב הזה מהצד. אני בדרך להר הבית.
7.10 כבר עומד מעל מִנין יהודים בתפילה לפני עמדת הבידוק להר הבית.
מטרים מהמקום שהוא "בֵּית תפילה" – ומתפללים מבחוץ. האבסורד זועק.
7.20 קבוצה ראשונה של יהודים נכנסת, עוד ממהרים להצטרף אליהם כמה שהגיעו מעט אחריהם, חולצים מהר נעליים ומשאירים אותן זרוּקות בחוץ, לעיניהם המשתאות של התיירים, ונכנסים. ובסך הכל כ-30 בספירה גסה.
כיוון שרבים שם המלומדים והוותיקים – נשארתי בחוץ, לחכות לקבוצה שתצטרך מדריך.
המדריך של הגויים שעדיין ממתינים בחוץ כועס "בגללכם מעכבים אותנו. איך שאתם באים יש בעיות"
ניסיתי לענות אבל הוא בשלו: "אתם מנסים בכוח לשנות את הסטטוס קוו, על חשבון כל האחרים. אם יש לכם טענות תגידו אותן למשה דיין, למה אני צריך לחכות כאן בשביל שאתם תיכנסו" וכן הלאה.
ושוב נדמה לי הפוך העולם – אנחנו נכנסים והתיירים מחכים בחוץ. לא זוכרת מציאות כזאת.
השוטרים בַּבידוק אדיבים ונחמדים באופן מאד בולט. מחייכים, משוחחים, יוצאים לעזור לשתי נשים שלא מצליחות להִשתחֵל דרך תור התיירים, שמחים שמגיעים יהודים רבים ועוד.
לא מורידים שרשרות עם תליון של המקדש ולא מחטטים אחרי כל ניר בארנק בכל תא קטן. עידן חדש, יותר שפוי.
הצעתי ליובל המפקד שנארגן עלייה להר לצוות השוטרים, עם הדרכה שלנו, הדרכת מקדש. הוא חייך ואמר שיבדוק את ההצעה.
עד לפני זמן קצר אי אפשר היה לדַמיין שיחה כזאת.
עשר דקות אחרי הקבוצה הראשונה – הוכנסה הקבוצה השניה, כ-25 איש. ובה הרב יעקב מידן, ראש ישיבת הר עציון. בקבוצה זו כמה משפחות מעמונה וילדיהן.
שתי קבוצות די גדולות במקביל על ההר. גם זה שיפור ניכר.
בינתיים אפשר להירגע – גם התיירים הוכנסו.
בקבוצה השלישית הרב יאיר פרנק, רבה של עמונה, עם עוד כמה משפחות מהישוב, ואנשים נוספים. גם הם כ-30.
בסופו של דבר גם היו שלושה מדריכים של "כפות המנעול", וגם בכל קבוצה היו מלומדים וידענים, כך שהַדרָכתי לא נִצרכה.
חיכיתי לקבוצת הנשים עם רינה אריאל. היינו הקבוצה הרביעית, גם בה כ-30 איש, רוב נשים וכמה גברים. ואיתנו עלו הרב ישראל אריאל ויהודה עציון.
על ההר השוטרים היו פחות נחמדים. כמעט לא נתנו לנו לעצור. אפילו כשהרב אריאל ביקש לומר בעמידה כמה משפטים הם חייבו אותו ללכת ולדבר תוך כדי הליכה.
"יש עוד יהודים שרוצים לעלות, תמהרו".
ניסינו לומר שיכולים להעלות אותם, שיש מקום, אבל זה לא עזר.
בצפון ההר רצינו להתקרב אל הרמה – לא איפשרו לנו כלל.
עידן הנהמות, הציווים האלימים והדיבור התוקפני נגמר ברוך ה', אבל עדיין נשארו ה"אל תעצרו" , "לא עומדים", "תדבר תוך כדי הליכה", "תצטופפו", "לא מתקרבים היום לרמה" וכו', בטון יותר אדיב מזה שהורגלנו אליו בעבר, אך עדיין בעיקשות.
אחת הנשים מעמונה עם תינוק בן כמה שבועות במִנשָׂא. והיא מתנועעת בתנועות שמרגיעות תינוקות. השוטר קפץ שהיא מתפללת ושתפסיק. ניסתה להסביר, להראות את התינוק, כולנו מסביב נזעקנו לעזרתה, השוטר התעקש שיוציא אותה מההר.
היא הפסיקה.
אחר כך המשיכה, אבל הוא כנראה הבין שהִגזים ולא חזר על העניין המוזר.
אחרינו עלתה עוד קבוצה של 15, ואחריהם עוד 5 ל"מסלול קצר".
ערבים כמעט לחלוטין לא נראו על ההר. צעקות "אללה הוא אכבר" אפילו לאחת לא זכינו.
ההר שָׁקט ממש.
גם שוטרי הוואקף היו מעטים לעומת העבר וגם לא נצמדו אלינו במבטים עוינים מזָרֵי-אֵימה כפי שהתרגלנו לבושתנו.
הרב אריאל: "כתוב שכאשר יש מצוות שאנשים לא מקיימים. ומישהו מקיים אותן – הוא נוטל שׂכר כולם.
אנחנו מקיימים כאן מצוות מורא מקדש, ומצוות "לשִׁכנו תדרשו ובאת שמה", ומצוות תפילה במקום ועוד.
אנחנו עולים בשֵׁם כל עם ישראל שעדיין לא עולה להר. ואנחנו גם נוטלים שכר כולם".
הרב אריאל דיבר בכמה חלקים, נפלא כתמיד,
יהודה עציון הוסיף הסברים יפים ומרגשים,
רינה אריאל הוסיפה הסברים מצויינים, והתמקדה בענייני חנוכה הקרב.
אחת הצעירות מעמונה דיברה על התפילה על הבית הפרטי שהיא בעצם גם תפילה על הבית הכללי ועל בית ה'.
ובעיקר ניסיתי להתפלל. במילים שלי, במשפטים פשוטים, במקום שנקרא "דביר" כי בו הדיבור הישיר שלנו עם ה' ושל ה' איתנו, במקום שנקרא "תלפיות" כי לשם כל פֶּה מכוון, במקדש של מַטה המכוון כנגד מקדש של מעלה.
על עמונה ועפרה וכלל ההתישבות, על המשפחה ועל העם והארץ. ניסיתי להגיד הַלֵל ותהילים שאני יודעת במקוטע.
זה עדיין מאד זועק, איסור התפילה. אי אפשר להוציא מהארנק אף דף תפילה קטן או ספר תהילים מיניאטורי.
וכל החיוכים שבכניסה לא יעמעמו את הבִּזיון המשפיל הזה.
כ-150 יהודים עלו היום בטהרה להר הבית. הרבה יותר מאשתקד.
ההתקדמות ניכרת בכל מעגלי המקדש.
יש על מה להודות, יש במה לשמוח, יש בסיס לאופטימיות,
ועדיין ארוכה הדרך.
צריך תמיד לזכור שבעם ישראל לפעמים דרכים ארוכות זוכות לקפיצת-הדרך, ומַהלָכים גדולים מתרחשים לפעמים בִּן רגע. והדוגמאות רבות.
הלוואי ונזכה.
ובכל אופן כבר זוכים אנו לפעול עִם אֵ-ל לקירוב הגאולה השלֵמה
אשרינו!
רחל סלע, שילה
ב"ה, א' בכסלו תשע"ז
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה