ילדים פותחים את הלב || מתוך העלון השבועי "שבת בשבתו"
הכלה שרצתה להתפלל בהר הבית ולא יכלה • הרב שהאמין וזכה לתקוע בשופר על ההר • המתנה שמחכה לעם שירצה אותה • והמסקנה: "הר הבית בידינו - הר הבית זה בידינו!" • מירב מגני מציגה בטוב טעם את הבעיה, הסיבה, התקוה והפיתרון
↓ מאת: מירב מגני
"אני לא מאמינה!!" צעקתי לפתע בלי לשלוט בעצמי. "אמא תראי מה כתוב פה!"
"מה כבר קרה?" נבהלה אמא ומיהרה לעברי. הושטתי לאמא את העיתון וניסיתי לעצור בכוח את הדמעות. אמא קראה את השורות ומבטה התעצב. בעיתון היה כתוב שכלה ביום חתונתה רצתה להתפלל במקום הקדוש ביותר בעולם. במקום המקדש, אבל שוטרים שהיו שם אסרו עליה לעשות זאת. "למה? איך זה ייתכן?" שאלתי את אמא.
אמא חיבקה אותי ואמרה: "אל תדאגי ילדה, בסוף יהיה טוב." לפתע, כמו נזכרה במשהו, קמה בהתלהבות וניגשה אל לוח השנה.
"הביטי, היום כ"א בשבט. בדיוק היום לפני 99 שנים נולד האיש שמקום המקדש היה קרוב כל-כך אל לבו. הוא זכה להשתתף בשחרור הר הבית מידי הירדנים ולתקוע שם בשופר. הרב שלמה גורן. הרב הראשי הראשון של צה"ל שקם בשנת תש"ח עם קום המדינה."
אמא המשיכה לספר בהתלהבות: "בימים שלפני כיבוש הר הבית שהה הרב גורן בארצות הברית. הקהילה היהודית הייתה מבוהלת ומפוחדת: 'עומדת לפרוץ שואה נוראה,' הם אמרו. 'כל מדינות ערב התקבצו למלחמה נגדנו... מה יהיה?' הם נרעדו.
הרב גורן פתח את ארון הקודש ואמר בקול בוטח: 'אני מבטיח לכם. שלא משנה איזה אויב ומי יהיה האויב שיבוא עלינו. אנחנו ננצח ובעזרת ה' אני אתקע בשופר בהר הבית.'
הרב מיהר לחזור ארצה ולהצטרף ללוחמים. ביום השלישי למלחמה כבר ידע שהעיר העתיקה תהיה בידינו.
בארבע לפנות בוקר מיהר אל חותנו הרב הנזיר. 'אני צריך שופר. עוד מעט נשחרר את מקום המקדש,' אמר בהתרגשות.
הרב הנזיר התרגש עד מאוד והושיט לו את השופר ביד רועדת.
בשבע בבוקר הצטרף הרב גורן ללוחמים. הוא הלך לפניהם ותקע כל הדרך בשופר. חיזק את ידם ועודד את רוחם. כשהגיעו להר הבית השתחווה הרב גורן אל מול מקום המקדש. תקע בשופר ונשא תפילה."
אמא עצרה את שטף דיבורה והביטה בי.
"אבל אמא. מה כל זה שווה אם היום אפילו כלה ביום חתונתה לא יכולה לשאת שם תפילה?" אמרתי והצבעתי על הכתבה בעיתון.
"נכון, ולא נכון.." הפתיעה אמא.
"מה נכון ומה לא נכון?" שאלתי מבולבלת.
"נכון שהיום המצב לא קל. אבל לומר שכל זה לא היה שווה?" התפלאה אמא. "במלחמת ששת הימים מסר לנו הקב"ה מתנה מופלאה. את המקום הקדוש ביותר בעולם. ומאז הוא ממתין לנו שנקבל אותה. שנרצה אותה ונכסוף אליה..." הסבירה אמא ומיהרה לערוך את השולחן לסעודת השבת המתקרבת.
באותם רגעים רציתי לצעוק ושכולם ישמעו: "קדימה עם שלי, עם ישראל - תרצה כבר את המתנה המופלאה שנתן לנו ה' ".
"הר הבית בידינו - הר הבית זה בידינו!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה