אורות גבוהים

העליה ששינתה את חיי || פעם ראשונה בהר הבית

אוריה עמרני לא עלתה סתם להר הבית • היא הכינה את עצמה נפשית והטהרה בהדרכתה של הרבנית עידית ברטוב • בפוסט בפייסבוק היא משתפת אותנו בתחושות לפני, בעת ואחרי העליה להר הבית • מומלץ לקרוא ולהפנים את הדברים והתובנות החשובות

↓ מאת: אוריה עמרני

זה פוסט אחר. 

יהיה קצת ארוך, אבל שווה. כי הוא בא מ"חוכמת הלבבות". מהלב שלי - אליכם. 

ויש לו גם מטרה, מבחינתי.

אבל שכל אחד ייקח ממנו את מה שמדבר אליו/ה.

היום הזה היה עבורי פיק. קפיצה קוואנטית של ממש, מבחינה רוחנית, הכוונה.

אני תמיד אומרת; שום דבר לא קורה במקרה. הכל קשור בהכל:

הייתי אמורה לעלות אינספור פעמים, בהזדמנויות שונות - (לפחות בשנה וחצי האחרונות) אל הר הבית. כל פעם זה נדחה. לא באשמתי. מכל מיני סיבות. זה תסכל אותי ברמות שאי אפשר לתאר.

כי לעלייה הראשונה הזו להר - כך ידעתי- יש משמעות קריטית עבורי: חצייה של הרוביקון. כדי להיות סופסוף שלמה. עגולה. להשלים את המטרה.

לעבור שלב.

חלמתי על היום הזה. ייחלתי וציפיתי לו. כי שאפתי למדרגה הרוחנית הזו מזמן.

לעלות להר האלוהים- זה לחזור הביתה. לאן שהכל התחיל. להתחבר באמת לבורא עולם.

להתחבר לעצמי. לעשות touch down. לגעת בקרקעית. בעצבים הכי חשופים.

המקום הכי (!!!) קדוש בעולם.

אז היום הזה קרה סוף סוף. והיום הזה חתם - כך אני יודעת בוודאות מוחלטת - פרק של שבע שנים. שבע שנים מאתגרות מאד. מכל הבחינות שרק אפשר לחשוב עליהן.

העלייה להר האלוהים חתמה (ופתחה, כי לכל סיום יש באמת גם לידה חדשה) תקופה של התלמדות. של קריאת כיוון. של חיבורים. של תובנות. של מסקנות.

כולנו מחפשים משהו. לכולנו יש "גביע קדוש" כזה או אחר: מין משאלת-על כזו...שתסדר אותנו אחת ולתמיד: אהבה, ( עוד) כסף, (עוד) דרגות, הכרה כבוד. ו הרשימה ארוכה.

המ....אז חדשות טובות וחדשות רעות: אין כזה דבר. כולנו פה במסע. כולנו במטריקס. אלה החדשות הרעות. החדשות הטובות הן ש:"היי...אם כבר אנחנו פה, למה לא לעשות את זה עם משמעות???".

הכל לא באמת קורה. והכל הכי קורה. כי זה בדיוק המטריקס. 

השאלה מה אנחנו עושים עם מה שנשאר לנו לחיות על כדור הארץ הזה. 

הרי אין לנו 'גרנטי' על הנשימה הבאה.

אנחנו פוגשים אנשים, שהופכים משמעותיים עבורנו בתחנות הזמן של החיים - ולא קולטים שהם כאל החשובים בזמן אמת. ומפספסים אותם. ואת המומנטום לשדרג את עצמנו, ואת החיים שלנו. יחד איתם.

אני מנסה לשאול את עצמי יום יום, שעה שעה:"אוריה, האם את ממלאה את הייעוד שלך בגלגול הזה??? האם את לא רודפת אחרי הרוח???? כ"כ הרבה אכזבות. כ"כ הרבה אנרגיות. כ"כ הרבה מאבקים ( רב הזמן אפילו לא עבורי), מלחמות צדק מטלטלות....האם לשם זה באת לפה???".

ותמיד התשובה היא ( אחרי לבטים רבים עם עצמי ) :"כן.זו אני. זה ה dna שלי. וזו האמת שלי. לא יכולה, ולא רוצה להיות או לעשות אחרת. אולי אני לא הכי מוצלחת בעולם...אבל אני יודעת שאני נותנת 200% ולא עושה שום הנחות. אני עושה את ההשתדלות שלי".

המלחמות שלי למען מה שנראה לי צודק ונכון מוכיחות את עצמן. גם אם לוקח להן זמן. 

וההוכחה הכי טובה עבורי שאני ממלאה אחרי ייעודי מבחינתי - היא האנשים. 

האנשים (המצויינים) שאני מושכת אל חיי.

נכון. לא תמיד תמיד הטובים באים. יש גם מסכנים (ולא "רעים". כי הם מסכנים. הם צריכים לחיות עם עצמם. שזה העונש הכי גדול עבורם. עד שיתעוררו) - אבל בסהכ הכללי: יש יותר רווח מהפסד.

החפירה, ההתמודדות, החקירה - מביאים אותנו ל hard core שלנו. לתמצית. 

ואני חוזרת עם המשפט הזה לנושא הפוסט: הר הבית.

אז הר הבית בשבילי זו הקפיצה המטאפיזית ההיא. באישי. בלאומי. כי הכל אמרנו קשור.

והתכוננתי הרבה למעמד הזה. 

כי אי אפשר סתם "לעלות להר". צריך הכנה נפשית. והתכווננות של כל תא ותא ביישות שלנו.

אז הלכתי לפגוש אישה מיוחדת (וקולית !!! כמה הפתיע אותי) מאד, שקוראים לה הרבנית עידית ברטוב.

ומי שעקב - סיפרתי על המפגש איתה. אבל אתמצת שוב: היא הכינה והנחתה אותי לעלייה להר. הכנה נפשית. הכנה פיסית. 

והמפגש היה עבורנו, עבור שתינו "אורות גבוהים". זה שלה, אגב. "אורות גבוהים " - ככה היא הגדירה את ההרגשה לאחר שנפרדנו, כשחלקנו את הרגשות והמחשבות מאוחר יותר בלילה, במייל.

וככה בדיוק מופלא הרגשתי גם אני במפגש איתה;

חיבור ממגנט ( עד כדי כך שכשהיינו צריכות להיפרד לאחר כשעה וחצי עוד המשכנו מהר מהר לדחוף כמה שיותר מילים, ותובנות, מחשבות, שאלות עד ממש היציאה מהבניין, וגם שם עמדנו והמשכנו את השיחה. ממאנות להיפרד).

דיברנו על אמונה. ועל משברים באמונה. והשואה. והר הבית. ותפקיד הנשים ( גדול, אגב...) בגאולת ישראל דרך העלייה שלהן להר הבית.

היא היתה מרתקת. נגישה. בגובה העיניים. 

היא קלטה אותי עד לרמת הניואנס -בעשר השניות הראשונות למפגש.

ולכן גם ידעה בדיוק מה להגיד לי ובעיקר איך.

היא אמרה לי; "אוריה, את לוחמת. ויש על ההר הרבה מאד ..." 

'טומאה' השלמתי לה את המשפט.

'נכון. טומאה. וינסו להוציא אותך משווי משקל.......להוציא אותך מהטהרה, מהקדושה. אסור לך. תעשי אוטוסוגסציה. מדיטציה. תתנתקי. תיכנסי למוד של ' אני בת מלך. חזרתי הביתה. אחרי כל כך הרבה זמן. ואף אחד לא יפריע לי בשמחה הזו'.

דיברנו על למה היה חשוב לי לעלות להר. מה הוא מסמל עבורי. באישי. בלאומי.

סיפרתי לה. בלי פילטרים. הכל. על המשברים. על העצב הגדול. על האכזבות. המלחמות. 

הכל.

ושהגעתי סופסוף לנקודת זמן ספציפית מאד, וחשובה מאד בהתפתחות האישית שלי, ביחס שלי לחיים האלה. 

לאנשים שאני מוכנה להכניס לתוכם (וכאלה שממש ממש לא) . לתכנים שאני רוצה להכניס לתוכם. 

לתיקונים שעשיתי.

לפתיחת הצ'אקרות כולן.

היא השלימה לי ידע. ענתה לי בכנות. חלקה איתי מה חוויות האישיות שלה.

אינטימיות שלא חוויתי הרבה מאד זמן.

פותחת סוגריים. חשובים;

חלק מהמפגש עסק ב'דיני טהרה'. דיני טהרה מיוחדים שמחייבים כל יהודי/ה שרוצה לעלות להר. 

זה חשוב. כי בעקבות העלייה שלי היום כבר הוצפתי בבקשות ליידע מתי עולה שוב - כדי שיצטרפו גם.

אז זה דורש הכנות. 

אי אפשר לעלות סתם כך. וחשוב לי לציין את זה; 

לא עולים להר בלי להיטהר. כהלכה. 

זה לא עוד אתר תיירותי. יש לו, להר - משמעות קרדינלית לכל יהודי או יהודיה. ומכאן החשיבות והרצינות שיש לייחס לכללי ההיטהרות.

ולעלייה עצמה; 

כל אחד, כאמור - עולה מסיבותיו הוא. וכולן לגיטימיות ומכובדות בעיני באותה המידה.

אני עליתי כי זה היה השלב האחרון ( בזמן הספציפי הזה. כי תמיד יש את השלב האישי הבא) מבחינתי למסע עצמי ארוך, מייגע וקשה מאד. להגיע אל עצמי.

עוד משהו....חוסכת לכם: 

לא חוזרת בתשובה. אני לא בשאלה. 

יהדות (בניגוד לנצרות ולאיסלם) היא לא דת. 

היא אמונה. וכל עוד הלב שלנו נקי - המצוות החשובות יבוצעו על ידנו באוטומט.

זה היה גם עוד שלב בלאומי, מבחינתי. דקלרטיבי. חד משמעית; הר הבית שלנו.

יש אמת אחת. לא שתיים. גם אם תורת תעמולת השקרים של גבלס תמשיך לירוק את השקרים המונפצים שלה 24/7 365 ימים בשנה.

והמעמד עצמו - הכניסה להר הבית- היה מרגש מאד עבורי. עוד מאתמול. טרם עלייתי. לא זוכרת שהתרגשתי ככה כבר שנים.

והיה בי שם עצב גדול, ושמחה גדולה ששיחקו בערבוביה. וכל הזמן התפללתי. והשתאיתי.

מסתכלת על כיפת הסלע , ומשתאה; 'איך....איך ....איך שוב ושוב ושוב המנהיגים שלנו חוזרים על אותן טעויות ????? '.

דורכת על האבנים ההיסטוריות האלה ...תוהה....מה יש פה מתחת לרגליים שלי. איזה סודות עלומים מסתתרים שם?????

וגם בכיתי. מתחת למשקפיים הגדולים. בכיתי עלינו. על כולנו. בכיתי על עמונה. בכיתי על היישובים הבאים שעוד יפונו.

איך אנחנו מחציפים פנים לקב"ה. איך אנחנו מספסרים במתנות הכי יקרות שהוא מעניק לנו.

כמה חוסר אונים.

חזרנו הביתה. ואנחנו עדיין בגלות.

ועדיין.....עשו לעצמכם טובה; עלו על ההר. 

הוא יעשה לכם תיקון נשמתי. ינקה לכם את כל הערוצים. 

יחבר אתכם לעצמכם. יברך אתכם בסגולותיו. יפנה לכם את המוקשים.

ינגב לכם את הדמעות.

ויעשה לכם שלום.

ברוך אתה ה' אלוקינו. שהחיינו, והגיענו וקיימנו לזמן הזה. 

בקרוב אצלכם/ן.

אמן.