ממעמד הר סיני לבית המקדש || פרשת משפטים
בשולי פרשת משפטים מופיע תיאור של מאורע נשכח, אשר לכאורה מצוי בצלו של מעמד הר סיני ומתן תורה. מדובר בעליית משה אל ה', בניית המזבח לרגלי ההר וההקרבה בו, בהמשך מניח משה מחצית מן הדם באגנות ומחציתו זורק על המזבח, אז הוא קורא בפני העם בספר הברית, ובזאת נכרתת הברית בין העם ואלוקיו, שבסופה יורדים מלמעלה "לוחות הברית".
↓ נשים למען המקדש/ הרבנית עידית ברטוב
כאשר מצווה ה' את משה: עֲלֵ֣ה אֶל־ה֗' אַתָּה֙ וְאַהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אומר רש"י על אתר: פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובארבעה בסיון נאמר לו עלה. כלומר, באותם ימי ההגבלה, אשר מתוארים בפרשת יתרו, קרה משהו, והוא ההכנה מלמטה, ההקרבה וההתחייבות לברית מצדם של בני ישראל. רק לאחר מכן הגיע השלב הבא בברית: וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיֹ֣ת הַבֹּ֗קֶר וַיְהִי֩ קֹלֹ֨ת וּבְרָקִ֜ים וְעָנָ֤ן כָּבֵד֙ עַל־הָהָ֔ר וְקֹ֥ל שֹׁפָ֖ר חָזָ֣ק מְאֹ֑ד...
למעשה, חלק זה של הברית הוא התנאי ליציאת מצרים, ומיד במינויו של משה ע"י הקב"ה, הוא מתבשר כי בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה. עבודת האלוקים המדוברת מתפרשת אמנם במספר מקומות כקבלת התורה, אך מובן כי ההסבר הפשוט יותר הוא עבודת הקרבנות. יתר על כן, שואל המדרש באיזו זכות נגאלו בני ישראל ממצרים? ומשיב: בזכות המשכן שעתידין לעשות... תעבדון עבודת אוהל מועד.
על בני דור המדבר אומר הקב"ה: אִסְפוּ־לִ֥י חֲסִידָ֑י כֹּרְתֵ֖י בְרִיתִ֣י עֲלֵי־זָֽבַח, ומכך למד ר' אליעזר במס' סנהדרין, כי יש להם חלק לעולם הבא, למרות חטאיהם החמורים. אם כן, מה היה תפקידו של אותו מעמד? בהקדמתו של הרמב"ן לספר ויקרא הוא משווה בין השלבים השונים במעמד הר סיני ובין עבודת המשכן, עד לסיום: "ואחר כך יגביל המשכן כהגבלת הר סיני בעת היות שם כבוד אלהי ישראל". גם את חנוכת המשכן משווה הרמב"ן לברית סיני, על-פי הביטויים שבהם נוקטת התורה: "כי הכבוד שוכן בתוך הענן תוך המשכן, כענין שנאמר בהר סיני אל הערפל אשר שם האלהים". גם מסקנת המכילתא, כי "קרבנות קדמו לדיברות", מתפרשת כהוראה לדורות בעבודת המקדש: וישם באגנות מלמד שהעולה טעונה כלי ... מקיש עולת תמיד לעולת סיני, מה עולת סיני טעונה כלי אף עולת דורות טעונה כלי.
ואכן, עיון בשני האירועים מלמד, כי מדובר בתמונת מראה של שני סיפורים מקבילים, שניהם נפתחים בקרבנות, בשניהם נראה כבוד ה' ובשניהם מכסה הענן את פני השכינה. ועוד, בשני המאורעות קודמת העשיה מלמטה לעשיה מלמעלה: הקרבת הקרבנות מהווה מבוא לירידת התורה משמים, וחיטוי המזבח הוא תנאי לירידת האש משמים: וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י ה֔'.
מסתבר, כי לעשיה זו ישנה חשיבות עליונה, והיא מתבטאת בציווי היומיומי להבעיר את אש התמיד במקדש. על מצווה זו כותב בעל ספר החינוך: "ואל יקשה עליך לאמר מה היא מצוה זו, והלא עכ"פ היה להם להבעיר אש לצורך הקרבן שנתחייבו להקריב, ובלא אש אי אפשר. כי מצוה זו בפני עצמה היא, כי מלבד אש הצריך לקרבן היו בוערים אש במזבח למצוה זו", כלומר – יש ערך עצמי להדלקה, אף בלא הצורך הטכני שנועד ההקרבה.
הסבר עמוק יותר לדברים נמצא בדרשות החסידות, ולפיו ישנם שני מיני תשובה: האחד - אדם המתחיל בתשובה ואחר כך מסייעין לו מלמעלה, והשני - שאינו מתחיל כי אם על ידי סיוע מלמעלה. אולם ישנו שוני מהותי בין שני הסוגים הללו: כאשר ישנה התעוררות מלמטה תחילה, ורק לאחר מכן מגיע סיוע מלמעלה, נעשה הכל ברחמים, ואף הדין הוא במהותו רחמים, ואילו כאשר התשובה מלמטה מתעוררת רק בעקבות ההתחלה מלמעלה, אז נעשה כל התהליך בדין ומתוך קטרוג על ישראל. נמצא כי מצוות העלאת אש התמיד מלמדת על ההתעוררות וההתלהבות מצדנו, כנסת ישראל, כאשה המשתוקקת לאישהּ: "אף על פי שהאש יורדת מן השמים, שלהביות אש לסייעו יורדות מן השמים, מכל מקום מצוה להביא מן ההדיוט, שיהי' הוא מעורר שלהביות אש מלמטה תחלה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה