היחס למקדש והאחיזה בארץ - תגובה לרב אריאל

עוד נקודה למאמר של הרב ישראל אריאל || יהודה עציון

וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' • יהודה עציון מגיב למאמרו של הרב ישראל אריאל ומוסיף עוד משלו על דברי הרב • על הקשר למקדש כבסיס לאחיזתנו בארץ ישראל

↓ מאת: יהודה עציון

איישר חילו של הרב ישראל אריאל –

ובכל זאת אוסיף חידוד לדבריו – לענ"ד ממש מפשט הכתוב – וכאשר שמעתי מידידי-מורי מיכאל וייס.

אין הכתוב מדבר (רק) בכך שבני ישראל עולים אל מקום השכינה ואינם סובלים נזקים, הם ורכושם אשר נותר מאחור.

הכתוב (שמות ל"ד כ"ד) מדבר – בעמוק – על היחס שבין הארץ כולה, הטובה והרחבה, לבין מקום המקדש. זה ההקשר, הברור מן הרישא: "כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ".

זהו אפוא פִּשרו של דבר: אני ה' אוריש גויים מפניך וארחיב נחלתך, בתנאי שאתה תעלה אל מקום מקדשי לראות את פָּנַי שלוש פעמים בשנה, שהרי מקום מקדשי הוא שורש ויתד לאחיזתך בכל רוחב הארץ. רק אם תבין ותשריש את היחס הזה בכל נפשך ובכל מאודך, אזי יתקיימו בידך מרחבי הארץ, "וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ".

ואם לא?

מה יהיה אם חלילה תדמה בנפשך שתוכל להחזיק ולשלוט בארץ, ללא הר ללא בית, ובהסבת פנים מפני ה' המופנים אליך דווקא במקום אשר יבחר?

על כך דומה שכבר אין צורך להשיב בכתב. די להביט במציאות – האם חומדים הגויים את ארצנו, גויים מבית ומחוץ, או שהם מפרגנים ומעריצים ושואפים להתחבר אלינו, ואל תורת ה' ודברו היוצאים מציון?

מידת הביטחון בקיום המצוות/ הרב ישראל אריאל

פרשת המקדש || שבת חול המועד פסח תשע"ז

וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' • על מידת הביטחון בקיום מצוות התורה בכלל • על העליה לרגל ומידת הביטחון בה' בפרט

↓ מאת: הרב ישראל אריאל

בשבת חול המועד נוהגים לקרוא פרשת משפטים, שם נאמר: "ולא יחמוד איש את ארצך" וכו'. בעת העליה לרגל אין מה לחשוש בקשר לנכסים הנשארים בבית, הגמ' בפסחים (ח,ב) מתארת: "שתהא פרתך רועה באפר - ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה - ואין חולדה מזיקתה". כן גם למדו משם את הכלל: "שלוחי מצוה [עולי הרגלים] אינן ניזוקין, לא בהליכתן ולא בחזירתן". 

כך גם הירושלמי (פאה ג,ז) מתאר, שאדם שיצא מביתו לעלות לירושלים, שכח לנעול את הדלת, בא ומצא נחש כרוך על המנעול. 

עובדה אחרת, הנזכרת שם ומובאת בכמה מקומות: מעשה בשני אחים, שהיו באשקלון והיו להם שכנים נוכרים שחמדו את ביתם. אמרו השכנים: לכשיעלו האחים לרגל לירושלים ניטול אנו את רכושם. כשעלו לרגל, זימן להם הקב"ה שני מלאכים, שנכנסו ויצאו בביתם ובשדותיהם. סברו השכנים שהאחים מצויים בבית ונמנעו מלגעת ברכושם. בשוב האחים מירושלים הביאו עמם מתנות מירושלים לשכניהם. אמרו להם: ואנחנו סברנו שאתם אתנו כאן, ועושים את מלאכתכם בבית עמדו ואמרו: "ברוך ה' א-להי היהודים". 

עובדות אלו ואחרות, באו להעלות על נס מקרים בהם הוכח, כי דבר ה' בתורתו: "ולא יחמוד איש את ארצך" אכן, התקיים כמעשים שבכל יום. 

מאידך גיסא, מצביע המעשה הנ"ל, על מידת הביטחון שנרכשה על ידי העולים לרגל, שעלו בהרגשה, שלא יאונה לרכושם כל רע, ואף דאגו לקנות מתנות לשכנים הנכרים, בהאמינם, כי לא יעזו לגעת ברכושם. נמצאנו למדים, כי כוונת התורה בקיום מצוות העליה לרגל ברגלים השונים, אין ענינה רק המצוות המיוחדות הקבועות לכל רגל - כל חג כענינו, אלא כוונת התורה היא, להקנות לכל אדם מישראל ערכי אמונה, מחשבה ומוסר, ביניהם מידת הביטחון. 

מכאן שבקיום המצוות, ובפרט במצוות המקדש, המצווה בנויה על מידת הביטחון, שעם ישראל יעשה את שלו, והקב"ה יהיה בעזרו בבניין הבית בלי תקלות ובעיות כמ"ש בזכריה: " כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית ה' צְבָאוֹת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת":

מה עניין מקדש להר סיני? - לפרשת משפטים / עידית ברטוב

ממעמד הר סיני לבית המקדש || פרשת משפטים

בשולי פרשת משפטים מופיע תיאור של מאורע נשכח, אשר לכאורה מצוי בצלו של מעמד הר סיני ומתן תורה. מדובר בעליית משה אל ה', בניית המזבח לרגלי ההר וההקרבה בו, בהמשך מניח משה מחצית מן הדם באגנות ומחציתו זורק על המזבח, אז הוא קורא בפני העם בספר הברית, ובזאת נכרתת הברית בין העם ואלוקיו, שבסופה יורדים מלמעלה "לוחות הברית".

↓ נשים למען המקדש/ הרבנית עידית ברטוב

כאשר מצווה ה' את משה: עֲלֵ֣ה אֶל־ה֗' אַתָּה֙ וְאַהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אומר רש"י על אתר: פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובארבעה בסיון נאמר לו עלה. כלומר, באותם ימי ההגבלה, אשר מתוארים בפרשת יתרו, קרה משהו, והוא ההכנה מלמטה, ההקרבה וההתחייבות לברית מצדם של בני ישראל. רק לאחר מכן הגיע השלב הבא בברית: וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיֹ֣ת הַבֹּ֗קֶר וַיְהִי֩ קֹלֹ֨ת וּבְרָקִ֜ים וְעָנָ֤ן כָּבֵד֙ עַל־הָהָ֔ר וְקֹ֥ל שֹׁפָ֖ר חָזָ֣ק מְאֹ֑ד... 

למעשה, חלק זה של הברית הוא התנאי ליציאת מצרים, ומיד במינויו של משה ע"י הקב"ה, הוא מתבשר כי בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה. עבודת האלוקים המדוברת מתפרשת אמנם במספר מקומות כקבלת התורה, אך מובן כי ההסבר הפשוט יותר הוא עבודת הקרבנות. יתר על כן, שואל המדרש באיזו זכות נגאלו בני ישראל ממצרים? ומשיב: בזכות המשכן שעתידין לעשות... תעבדון עבודת אוהל מועד.

על בני דור המדבר אומר הקב"ה: אִסְפוּ־לִ֥י חֲסִידָ֑י כֹּרְתֵ֖י בְרִיתִ֣י עֲלֵי־זָֽבַח, ומכך למד ר' אליעזר במס' סנהדרין, כי יש להם חלק לעולם הבא, למרות חטאיהם החמורים. אם כן, מה היה תפקידו של אותו מעמד? בהקדמתו של הרמב"ן לספר ויקרא הוא משווה בין השלבים השונים במעמד הר סיני ובין עבודת המשכן, עד לסיום: "ואחר כך יגביל המשכן כהגבלת הר סיני בעת היות שם כבוד אלהי ישראל". גם את חנוכת המשכן משווה הרמב"ן לברית סיני, על-פי הביטויים שבהם נוקטת התורה: "כי הכבוד שוכן בתוך הענן תוך המשכן, כענין שנאמר בהר סיני אל הערפל אשר שם האלהים". גם מסקנת המכילתא, כי "קרבנות קדמו לדיברות", מתפרשת כהוראה לדורות בעבודת המקדש: וישם באגנות מלמד שהעולה טעונה כלי ... מקיש עולת תמיד לעולת סיני, מה עולת סיני טעונה כלי אף עולת דורות טעונה כלי.

ואכן, עיון בשני האירועים מלמד, כי מדובר בתמונת מראה של שני סיפורים מקבילים, שניהם נפתחים בקרבנות, בשניהם נראה כבוד ה' ובשניהם מכסה הענן את פני השכינה. ועוד, בשני המאורעות קודמת העשיה מלמטה לעשיה מלמעלה: הקרבת הקרבנות מהווה מבוא לירידת התורה משמים, וחיטוי המזבח הוא תנאי לירידת האש משמים: וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י ה֔'.

מסתבר, כי לעשיה זו ישנה חשיבות עליונה, והיא מתבטאת בציווי היומיומי להבעיר את אש התמיד במקדש. על מצווה זו כותב בעל ספר החינוך: "ואל יקשה עליך לאמר מה היא מצוה זו, והלא עכ"פ היה להם להבעיר אש לצורך הקרבן שנתחייבו להקריב, ובלא אש אי אפשר. כי מצוה זו בפני עצמה היא, כי מלבד אש הצריך לקרבן היו בוערים אש במזבח למצוה זו", כלומר – יש ערך עצמי להדלקה, אף בלא הצורך הטכני שנועד ההקרבה. 

הסבר עמוק יותר לדברים נמצא בדרשות החסידות, ולפיו ישנם שני מיני תשובה: האחד - אדם המתחיל בתשובה ואחר כך מסייעין לו מלמעלה, והשני - שאינו מתחיל כי אם על ידי סיוע מלמעלה. אולם ישנו שוני מהותי בין שני הסוגים הללו: כאשר ישנה התעוררות מלמטה תחילה, ורק לאחר מכן מגיע סיוע מלמעלה, נעשה הכל ברחמים, ואף הדין הוא במהותו רחמים, ואילו כאשר התשובה מלמטה מתעוררת רק בעקבות ההתחלה מלמעלה, אז נעשה כל התהליך בדין ומתוך קטרוג על ישראל. נמצא כי מצוות העלאת אש התמיד מלמדת על ההתעוררות וההתלהבות מצדנו, כנסת ישראל, כאשה המשתוקקת לאישהּ: "אף על פי שהאש יורדת מן השמים, שלהביות אש לסייעו יורדות מן השמים, מכל מקום מצוה להביא מן ההדיוט, שיהי' הוא מעורר שלהביות אש מלמטה תחלה".

תשים סנהדרין אצל המקדש/ הרב ישראל אריאל

פרשת המקדש || פרשת משפטים תשע"ז

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. שואל רש"י: 'למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח? - לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש! (ומקור דבריו במכילתא דרבי ישמעאל יתרו).

↓ מאת: הרב ישראל אריאל

הדבר תמוה מצד עצמו, שכך מתואר במשנה סנהדרין יא, ב: 'שלשה בתי דינין היו שם: אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית'. לאור האמור, נוכחות הסנהדרין במקדש עלולה להפריע על סדרי העבודה ואוירת הקדושה שבמקום, שכן, נוכחותם של שופטים ושוטרים, בעלי דין ועדים, ושאר אנשי מריבה ומחלוקת בשלשה מקומות שונים בחצרות המקדש, יוצרת אוירה של חולין, וזאת, דווקא במקום שצריך להשרות רגיעה ורגש של קדושה.

מאידך גיסא, העבודה במקדש עלולה להפריע ליושבים בלשכת הגזית. הרי הלשכה שוכנת בעזרה מצפון למזבח, נמצא, שהאש והעשן והקולות העולים מתוך העזרה, וכך ברכת כהנים, ושירת הלויים, הנגינה ותרועת החצוצרות, המגריפה וכד', כל אלה יש בהם כדי להפר את הריכוז הנדרש לחברי הסנהדרין, העוסקים בעניני נפשות ובדברים העומדים ברומו של עולם?

עם זאת, הסברא נותנת, שראוי לה לסנהדרין להסתופף בצל השכינה, כדי שהחלטתם תהיה תחת השפעת השכינה השרויה במקדש.

וראה רמב"ם (סנהדרין כג, ח) הכותב: 'לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו… וידע את מי הוא דן, ולפני מי הוא דן ומי עתיד להפרע ממנו… שנאמר: אלהים נצב בעדת אל'.

כן כתב: 'כל דיין שאינו דן דין אמת לאמתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל… וכל דיין שדן דין אמת לאמיתו… גורם לשכינה שתשרה בישראל'. נמצא, שראוי הדבר שהסנהדרין תהיה במקום השראת השכינה.

כך גם עולה מדברי הרמב"ן על הפסוק (דברים יז, יא): 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, הכותב: אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין, לשון רש"י. וענינו: אפילו תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך… תעשה כמצותם, ואל תאמר: איך… אהרוג האיש הנקי הזה! אבל תאמר: כך ציוה אותי האדון המצוה על המצות!… והצורך במצוה הזאת גדול מאד, כי התורה ניתנה לנו… וחתך לנו הכתוב הדין, שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה… כי רוח השם על משרתי מקדשו, ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול'. 

כלומר, העובדה שהסנהדרין יושבת במקדש היא ערובה לכך שהחכמים יגיעו אל ההחלטה הנכונה.

פרשת משפטים: המזבח הוא המפתח לכל התורה

פרשת משפטים || שמואל בן חמו

לאחר עשרת הדיברות הקב"ה מצווה אותנו מספר מצוות. הראשונה היא לא לעבוד עבודה זרה, השנייה לבנות מזבח אדמה, השלישית למנות דיינים הגונים והרביעית דין עבד עברי. 

↓ מאת: שמואל בן חמו

לאחר הלכות עבד עברי קיבלנו מצוות רבות נוספות המסדירות יחסים תקינים בין אדם לחברו. 

ננסה למצוא קשר בין מצוות האלה וגם להבין האם יש חשיבות לסדר הופעתם בתורה: עבודה זרה, מזבח אדמה, דיינים ועבד עברי. 

למה הקב"ה ציווה על הקמת מזבח דווקא כמצווה מעשית ראשונה לאחר מעמד הר סיני? 

למה המפרשים מציינים שדיני פרשת משפטים ניתנו בהר סיני? ( ראה רש"י שמות כא,א). 

מדוע התורה פותחת את סדרת המצוות בדיני עבד עברי העלולים להרתיע את בני ישראל שיצאו זה עתה מעבדות מצרים? 

מזבח האדמה הוא בין הכלים הכי פשוטים והכי זולים לבניה. אין בו זהב או כסף ואין להשתמש בכלים מברזל כדי לייצר אותו. למרות הפשטות של חומרי המזבח יש לכבד אותו ואת אבניו ולא להראות לו חלק מערוות הכהנים כאשר הם עולים ויורדים על הכבש. 

כמו שכתוב: ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו (שמות כ,כב). 

כך רש"י מפרש את הפסוק: "שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך ואע"פ שאינו גלוי ערוה ממש שהרי כתיב ועשה להם מכנסי בד מ"מ הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא ואתה נוהג בהם מנהג בזיון..." (רש"י שמות כ,כב). 

לאחר המופע האור קולי של מתן תורה, נס קריעת ים סוף ועשר המכות יש לחזור למציאות ולפשטות. 

נראה לומר שמסיבה זאת הקב"ה מסר לנו כמצווה מעשית ראשונה לאחר מתן תורה את בנין מזבח האדמה. 

בעל ה"כלי יקר" בפירושו על התורה מפרש שהמשותף בין דינים אלה הוא הענווה והפשטות. 

לגבי איסור הנפת ברזל לבנין המזבח הוא מפרש שהחרב מסמל את הגאווה ואין להשתמש בו לבנין המזבח המורה על ענווה ופשטות. ממאפייני המזבח לומדים על תכונות הדרושות לחברי הסנהדרין. על הדיינים לנהוג בענווה ולהתרחק מרדיפת הכבוד ותאוות הבצע. 

"הורה בזה שרצה ה' להראות במזבח זה עניני ענוה והחרב ענינו הגאוה כמו שכתוב: ואשר חרב גאותך (דברים לג,כט)...." (כלי יקר שמות כ,כב). 

לפי ה"כלי יקר" סמיכות פרשת המזבח לפרשת הדיינים באה ללמד אותנו את מידת הענווה. הוא מוסיף ומחדש חידוש נפלא שהתורה הקדימה את ציווי בניית המזבח לפני מצוות בנין המשכן כולו כדי ללמד אותנו על חשיבות תכונת הענווה אצל הדיינים. 

"מה היה הצורך הגדול לצוות להם על עשיית המזבח....לומר לך שתשים הסנהדרין אצל המזבח כדי שילמדו מן המזבח שכל מה שפוסל במזבח פוסל גם בסנהדרין." (כלי יקר שמות כא,א). 

יוצא מכאן שהקב"ה לא מבקש מעם ישראל דברים גדולים אלא שלא יעבדו אלוהים אחרים, שיבנו מזבח אדמה ויתתנהגו בענווה ובתמימות כמו עבד כלפי רבו. 

נראה לומר שמסיבה זאת התורה פותחת את סדרת הדינים שבין אדם לחברו עם דיני עבד עברי כדי להרגיע את בני ישראל. כאשר קיום המצוות אינו דבר שלא ניתן לעשות אותו אלא הוא פשוט ובר-השגה. 

נראה להוסיף פירוש נוסף על מיקום דיני עבד עברי בראש המצוות שניתנו בהר סיני. 

המציאות של עבד הוא דבר נפוץ מאוד ומקובל בתקופה ההיא. מי היה חושב לקבוע כללים של שחרור העבד לאחר 6 שנים, לדאוג לילדי העבד, לכבד אותו ואפילו להציע נישואין עם הבן של האדון. 

התורה באה להראות לנו את השכל האלוקי שנמצא במצוות הנוגעות לדברים החומריים ביותר כמו העבד. לאחר המופע האור קולי והנסים הרבים שבני ישראל זכו להם יש מקום לרדת לקרקע ולהראות שהמצוות הן חלק אינטגראלי של העולם הזה וניתן לקיים אותן בפשטות. 

התורה אינה באה לעשות מהפיכות ולשנות סדרי עולם אלא להכניס את השכל האלוקי במעשים החומריים של האדם. 

בני ישראל בעלי ניסיון רב בכל הנוגע לעבדות לכן הם יכולים להעריך את השכל האלוקי שמתגלה בדיני עבד עברי. לכן בסוף פרשת יתרו בני ישראל מקבלים את מצוות בניית מזבח האדמה שהוא דומה מבחינה חיצונית לכל הפולחנים של עובדי האלילים ח"ו. 

נראה לומר שהקב"ה נתן לנו כאן את המפתח להבנה של כל התורה כולה. 

מצד אחד לא לעשות עבודה זרה כמו הגויים ומצד שני לבנות מזבח אדמה מחומרים פשוטים לפי מצוות ה' ולהקריב עליו קרבנות. המצוות אינן באות לעשות מהפיכות בחיינו אלא להכניס סדר וקדושה בכל המעשים החומריים שלנו. 

כמו שכתוב: יט לֹא תַעֲשׂוּן, אִתִּי: אֱלֹקי כֶסֶף וֵאלֹקי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. כ מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ (שמות כ,יט-כ). 

כל נושא בנין המשכן והמקדש הינו קשה להבנה כי הוא דומה מבחינה חיצונית לטקסים של עובדי עבודה זרה. החידוש הוא שכאשר עושים את הדברים לפי רצון ה' אז הכל משפיע לטוב ומגביר את הקדושה בעולם. 

מצוות אלה כמו שראינו לפי פירוש ה"כלי יקר" הן סמל הפשטות והענווה. 

בע"ה כך יהיה עם בנין בית המקדש השלישי. נבנה אותו בפשטות ובענווה ללא התייחסות לאומות העולם או לכל יהודי שמנסה לפגוע בתהליך הגאולה. 

הכל יתבצע בפשטות, בענווה ואמונה שלמה בהקב"ה כמו עבד שאוהב את רבו ומקיים את מצוותיו בב"א.

הגיליון מוקדש לעילוי נשמת משה בן סולטנה ויעקב דון ולרפואתם השלמה של מרסל מזל טוב בת איבון פתחון ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה 

לקריאת מאמרים נוספים : WWW.OTZMA1.BLOGSPOT.COM

פרשת משפטים: המקדש מרכז ההודאה

איך נחדש את הבאת הביכורים למקדש? || ימים יגידו...

מה יעשה האיש הישראלי בימינו שאיננו עובד אדמה כשיבנה המקדש? מי שיש לו קרקע או חצר, יוכל להביא מראשית פירותיו למקדש? ומי שאין לו חצר?

↓ מאת:  הרב אבי כהנא ורבקה שמעון

פרשת משפטים נסמכה לפרשת יתרו ולמעמד הר סיני. יש בזה כדי ללמדנו שכמו שעשרת הדיברות ניתנו במעמד הר סיני, כך כל המשפטים וכל הדינים ניתנו בסיני (מכילתא דרשב"י כד,ג). 

אחת המצוות המיוחדות בפרשת יתרו היא העלאת הביכורים לבית המקדש ונתינתם כמתנה לכהן.

רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ. (שמות כ"ג, י"ט)

האדם מישראל התרגל לעלות לבית המקדש עם ראשית פירותיו, כשהוא מתאר את ההסטוריה של עמו. החל מיעקב אבינו בחרן, עבור לשעבוד במצרים , נס יציאת מצרים והכניסה לארץ ישראל. הוא מצהיר לפני הכהן שפרי אדמתו אינו 'כוחי ועוצם ידי' אלא מאת ה'.

....וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה, מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל--וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים.  ט וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, ה'; וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ--וּלְבֵיתֶךָ:  אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.(דברים כ"ה)

'הוא משתחוה ומודה ומספר בשבחו של מקום' (ספר החינוך מצוה צא). 'על פי הפסוק 'ארמי אובד אבי', שכך ראוי, שבעת שבאה הרווחה לאדם יזכור את ימי עֵנותו וילמד לשבֵח את בוראו (רמב"ם, מורה נבוכים  ג,לט).

הבאת בכורים נעשתה ברוב עם ובשמחה גדולה כפי שמתואר במשנה.

'החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה.' (בכורים פ"ג מ"ד)  העשיר, גם אם הביא את פרותיו בסלי זהב לא יכול היה לשלוח עם עבדו את הבכורים לכהן. הוא עצמו עלה וקרא מקרא בכורים. עוד תאור שיוויוני מעניין מתועד במשנה:

'בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו. נמנעו מלהביא.(אלו שלא ידעו לקרות) התקינו שיהו מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע.' (בכורים פ"ג, מ"ז) ובשפה העברית דווקא!

מצוות הבאת הבכורים קסמה לחלוצים מפריחי השממה בארצנו לפני קום המדינה. טקסי הבאת בכורים נחוגו בתלבושות ופאר רב בגני הילדים, בבתי הספר ובקבוצים בהתקרב חג השבועות. בתקופת המקדש עובדי האדמה הביאו בכורים מפרות העונה משבועות ועד סוכות. נשים אל לב שהענבים מבשילים בקיץ, התאנים בשלהי דקייטא והרימונים לקראת ראש השנה . עד חנוכה עוד הגיעו לאחר מסיק הזיתים. כך התחבר האדם מישראל למקדש , לאחר הבאת מנחת העומר –משעורה, ושתי הלחם- מחיטה.

ראוי לציין, שתחילת זמן הבאת הביכורים נקבע בחג מתן תורה. אדם העולה לרגל בחג השבועות זוכר  שבזכות התורה יש שפע בעולם, בפירות האילן. אל תתן הודאה לשמש ששלחה את השפעתה לאדמה, או לגשם ,אלא צריך לדעת שמאת ה' יצאה הברכה ולו נאה להודות. ממילא כל זרע שנתברכנו בו הוא למען קיום מצוות התורות (רש"ר הירש שמות כג,יט).

הלכה היא, שאת הביכורים מביאים רק מארץ ישראל (משנה כלים א,ו) ורק מפירות שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. ממילא ההודאה לה', בנוסף לשפע שבא בזכות התורה, תהיה גם על ארץ ישראל! המקום והזמן המתאים ביותר להודות לה' הוא בית המקדש! אין מקום יותר מתאים מבית המקדש שבזכותו משתבח הטעם שבפירות (משנה סוטה ט,יב).

מה יעשה האיש הישראלי בימינו שאיננו עובד אדמה כשיבנה המקדש? הרי רוב רובנו שייכים לקהילה אורבאנית? מי שיש לו קרקע או חצר, יוכל להביא מראשית פירותיו למקדש. ומי שאין לו חצר? עוד יבואו ימים ויגידו...

משפטים - ברית דם בין א-להים ואדם

ותחזינה || גליון 196 | כ"ה בשבט תשע“ה | פרשת משפטים

מאת: יובל קופרמן

לאחר פרשה שלמה של דינים והלכות טכניים מצפה לנו הפתעה. סיפור. זהו תיאור של כריתת ברית, התגלות. תיאור שמחזיר אותנו להקשר של פרשת משפטים- מעמד הר סיני. האם המעמד המיוחד הזה, שזכה לשם ׳מעמד האגנות׳ (ותיכף נבין למה) היה לפני עשרת הדיברות או אחרי? מה בדיוק התרחש שם ומה המשמעות של הדבר? כל אלו שאלות מעניינות ומאד רלוונטיות, אך לא בהן נעסוק היום. היום נעסוק במשחק אסוציאציות ו׳גזור הדבק׳- בין מעמד האגנות המיוחד והחד-פעמי, לבין העבודה השגרתית והתמידית בבית המקדש.

מעמד האגנות

אז לפני הכל, ניגש אל הפרשיה ונראה מה קורה בה: ״ויכתוב משה את כל דברי ה׳, ויישכם בבוקר, וייבן מזבח תחת ההר, ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל. וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וזיהמו זבחים שלמים לה׳ פרים. וייקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח. וייקח ספר הברית ויקרא באוזני העם. ויאמרו: כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע! וייקח משה את הדם ויזרוק על העם. ויאמר: הנה דם הברית אשר כרת ה׳ עמכם על כל הדברים האלה... ויראו את א-להי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמיים לטוהר״ (שמות, כד ד-ח י).

אלו פסוקים מרגשים, איזה מעמד נשגב. משה בונה מזבח למרגלות הר סיני עליו מעלים נערי בני ישראל שלמים. את דם הקרבנות מחלק משה לשניים- חלק אחד נזרק על המזבח, על פי הפרוצדורה הרגילה של מעשה הקרבנות (כפי שנגלה בפרשת ויקרא) ואילו בחלק השני נעשה שימוש מפתיע ויוצא דופן. בתחילה הוא עובר לאגנות, מיכלים שנועדו להכיל אותו באופן זמני, עד שהוא יסיים לקרוא את דברי התורה, ספר הברית בין ה׳ לעמו. או אז הוא ייקח את הדם הנותר, יזרוק אותו על העם ויכריז: ״הנה דם הברית אשר כרת ה׳ עמכם!״

ומה זה אומר על המזבח?

בפרשיות הקרובות נתקלנו ונתקל לא פעם ולא פעמיים במזבח- החל מההוראות המיוחדות על בנייתו מיד לאחר עשרת הדיברות (בסוף פרשת יתרו, ועל כך ראו ב׳ותחזינה׳ של שנה שעברה), דרך פרשת הרוצח במזיד ופרשת המועדות, וכלה בהוראה על בניתו בפרשת תרומה. הופעתו החוזרת ונשנית של המזבח איננה סתמית (כפי שהרחבנו ב׳ותחזינה׳ שלפני שנתיים) ובאה לשזור את המהלך הגדול המתחיל במעמד הר סיני ומסתיים בבניית מקדש קבע- בו מתגלמים כל הפנים השונים של חיי עם הקשור ודבק בא-להיו. אם כן, גם פרשיית מעמד האגנות איננה סתמית, וגם היא מבקשת לתת גוון מיוחד לעבודה שתתרחש על המזבח ולמשמעותה בעיני א-להים ואדם.

אך הצורה בה עלינו לגשת אל פרשיה זו היא שונה מן הצורה בה עלינו לגשת לפרשיות האחרות, שכן פרשיה זו היא סיפור, תיאור של דבר שקרה, של מעמד שהתרחש, ואילו שאר הפרשיות הן ציוויים והנחיות הנוגעים ישירות או בעקיפין למזבח. אם כן, עלינו להשוות את המעמד המיוחד אל ההתנהלות השוטפת בבית המקדש ומתוכה ללמוד הן על תפקיד המזבח והן על תפקיד המעמד.

הדם והברית

נראה שישנן שתי נקודות מרכזיות השוזרות את הפרשיה הזו. האחת היא הברית והשנייה היא הדם. שתי נקודות אלו הן הציר המניע את המעמד, כאשר הברית היא התכלית והמטרה, והדם הוא האמצעי וכלי הביטוי. השילוב בין דם לברית איננו חדש לנו, לא בתורה ולא בחיינו, וכריתת ברית על ידי דם (למשל, בברית מילה או בקרבן פסח, וגם במשחקי ילדות ובספרות) היא דבר ידוע. אך עלינו לשים לב מה נעשה בדם כדי להבין מה משמעו העמוקה.

זריקת הדם על המזבח, כפי שכבר אמרנו לעיל, הינה פרוצדורה נורמלית בבית המקדש, המבטאת מסירת נפש. ״הדם הוא הנפש״ (דברים, יב כג), וזריקת הדם על המזבח כמוה הטלת נפשנו השמיימה והתמסרות לקודשא בריך הוא. לכן, על פי ההלכה, זריקת הדם היא הפעולה המשלימה את הכפרה בקרבן החטאת (למשל), ואם הדם לא נזרק- פעולת הקרבן לא התבצעה ויש להביא אחר תחתיו. אם נחזור לפרשתנו נבין כי זריקת הדם על המזבח מבטאת את התנועה של בני ישראל כלפי מעלה ואת מסירת נפשם לקב״ה. זה ביטוי לצד שלנו בכריתת הברית. תפקידו של הדם הנזרק על המזבח, חלק אחד של המשוואה, ניצב לפנינו בבהירות, אך מה בדבר החלק השני?

אסוציאציות ממי פרה אדומה

כדי להבין את פשר זריקת הדם על העם אני רוצה להשתמש באסוציאציה של פעולה דומה, שנעשית גם היא בהקשר של המקדש. מדובר פה בזריקת מי פרה אדומה על מבקשים להיטהר מטומאת מת ולעלות לבית המקדש. הכהן טובל ענף של אזוב במים החיים שנשאבו ממעיין, בהם נתערב אפר השריפה של הפרה האדומה (שאולי ניתן להגיד כי מים אלו הם מעין דמה של הפרה) ומזה בעזרתו על הציבור המבקש להיטהר את המים. לא משנה האם נגעה טיפה במיטהר או לא- כל הציבור עליו הוזו המים טהור, וכעת כל אחד יכול להיכנס למקדש. האם אין פעולה זו מזכירה את זריקת הדם על העם במעמד האגנות?!

אך מה המשמעות של אסוציאציה זו? נראה לי כי ההיטהרות שמתרחשת בעת הזאת מי פרה אדומה היא סוג של הרשאה שמעניק הקב״ה לאלו המבקשים לבוא אל ביתו. בעצם, זוהי תנועה שמתרחשת מלמעלה למטה, מה׳ לעמו. זהו הצד שלו בברית הנכרתת.

ריקוד של מעלה ומטה

כפי שאמרנו מקודם, פרשת מעמד האגנות מלמדת אותנו על תפקודו השוטף של המזבח בבית המקדש. אם נסכם את מה שכתבנו עד כה נוכל לקבל תמונה בהירה יותר של הקשרים בין שני הצדדים. האדם המבקש לבוא אל בית המקדש, להיכנס אל הקודש, אל המקום בו משרה בורא העולם את שכינתו ובו הוא מתגלה, נדרש להיטהר לפני כן. בעצם, בקשתו של האדם לראות את פני ה׳ היא ראשית המהלך הקושר ביניהם. בקשה זו נענית על ידי הקב״ה בהיטהרות שהוא משרה על האדם, הבאה לידי ביטוי בהזיית מי פרה אדומה עליו (ועלינו להבין מדוע דווקא כך ניתנת ההרשאה להיכנס אל בית ה׳, אך לא זה המקום להאריך).

משחק הפינג-פונג שהתחיל האדם בעת שביקש לבוא למקדש והמשיך הקב״ה בהיטהרות, מתקדם כאשר האדם מגיע אל המקדש ודם קרבנו נזרק על המזבח. הברית שנכרתה במעמד האגנות חוזרת על עצמה (אמנם בסדר הפוך ובביטויים שונים) בעת העלייה למקדש והבאת הקרבן. תנועתו של האדם כלפי מעלה בעת זריקת הדם נענית בתנועה של ה׳ כלפי מטה כאשר הוא מקבל את הקרבן וחטאו של האדם מכופר.

בתחילה השרה ה׳ על האדם טהרה, וכעת הוא משרה עליו מחילה וכפרה. האדם, מצידו, נע כלפי מעלה על ידי עצם בקשתו לבוא אל המקדש ועל ידי מסירת נפשו בדמות זריקת הדם על המזבח. כל התהליך הזה, הנע מעלה ומטה, מבטא את כריתת הברית המחודשת, אותה יכול כל אדם בכל זמן לעשות מול ה׳ (בתנאי שבית המקדש קיים, וחוסר קיומו הוא זעקה נוראית על חוסר קיום הברית). לאחר כריתת ברית כזו יכול האדם להתבונן מעלה, אל הרקיע, ״ויראו את א-להי ישראל, ותחת רגלי כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמיים לטוהר״(שמות, כד י)

המוות והרע בית הבחירה

גיליון 146 | כ“ד שבט תשע“ד | פרשת משפטים

המוות והרע בית הבחירה

אפיפורה בתורה

השבוע נתעסק בפרשת רצח סבוכה. לא מדובר כאן על תכנית בילוש משטרתית, אלא על קטע מפרשת השבוע. את העיון נפתח במשחק - “מצאו את יוצא הדופן“! קראו את הפסוקים הבאים ואמרו אילו פסוקים אינם שייכים:

(יב) מכה איש ומת מות יומת.

(יג) ואשר לא צדה, והא - להים אנה לידו - ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה.

(יד) וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה - מעם מזבחי תיקחנו למות.

(טו) ומכה אביו ואמו מות יומת.

(טז) וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת.

(יז) ומקלל אביו ואמו מות יומת. " (שמות, כא).

מצאתם ? אתן לכם רמז. בספרות ישנו מושג הנקרא ”אפיפורה“, דהיינו - מילה או יותר שחוזרות על עצמן בסופו של כל משפט. לאפיפורה ישנן מספר מטרות - לתת לשיר מקצב, להדגיש רעיון ולהפנות את תשומת ליבנו להבדלים שבין השורות השונות. בקטע לפנינו ישנה אפיפורה ברורה - ”מות יומת!“ הפעם קטיעתה של האפיפורה באמצעה, וההמשך בצד השני, הן אלו שממקדות את תשומת ליבנו. באמצע שורה של מקרים בהם הנאשם ”מות יומת“ נמצאים שני פסוקים, ארוכים יותר, מסובכים יותר ובעלי אופי שונה. המסקנה - מטרתם למשוך את תשומת ליבנו להבדל בינם לבין שאר הפסוקים וללמד אותנו שיעור חשוב בדיני נפשות.

רוצח בשגגה ורוצח בזדון

ובכן, בלב שורות הפסיקות לגבי גזר דין מוות על הנאשמים אנו מוצאים שני פושעים שדינם שונה - מדובר על מקרים בהם הרוצח ממלט את עצמו מקום מסויים ובכך מציל (או לפחות מנסה) את נפשו. המקרה הראשון הוא רוצח בשגגה, אשר הא-להים גלגל לידו טעות במהלכה הוא הביא למותו של איש. במקום לתת לו דין ”מות יומת“ ה‘ מקדיש לו מקום אליו הוא בורח ושם הוא מקבל חסינות. נשים לב לשני דברים מעניינים:

א. הכינוי שמקבל אותו ביש מזל הוא רוצח בשגגה. לא מדובר כאן על אדם תמים ומסכן, אלא על רוצח. אמנם בשגגה, אך בכל זאת - רוצח.

ב. הקב“ה מגלגל את הרצח לידיו. זהו רצח עליון בדם קר, אם אפשר להגיד. ה‘ הביא לכך שאותו אומלל יהרוג אדם אחר, והכין מראש את מקום המפלט.

דקדוק נוסף הוא בשימוש בגופים השונים בפסוק. הא - להים, בגוף שלישי - נסתר, מביא את אותו אדם לרצח, ואילו אני (דהיינו - הא - להים בגוף ראשון - מדבר) מצווה על נתינת עיר מקלט לאותו פושע. הפסוק השני נוגע לרוצח בדם קר. מדובר כאן על אדם שתכנן בקור רוח מזימת רצח, ובה גם תכנית מילוט לפיה הוא יגיע אל המזבח ושם ימצא מקלט מגואל הדם המבקש לנקום בו ומאנשי החוק המבקשים להעניש אותו. ה‘ מכריז כי סופה של מזימה שפלה זו הוא בגרירתו של אותו רוצח מבית המקדש והענשתו לפי כל חומרת החוק - מוות. נשים לב לגוף בו משתמש גם הפסוק הזה. לא מדובר כאן על ”המזבח“ אלא על ”מזבחי“ - מזבחו של הקב“ה ממש!

נשאלת השאלה - מה פתאום מוצא הרוצח בבית המקדש ובמזבח מקום בר חסינות מנקמה או עונש? מאיפה מגיעה ה“הווא אמינא“ (=הייתי אומר ; דהיינו - המחשבה הראשונית) לפיה מספק המזבח מקלט לרוצח? אנו יודעים גם כי המקומות שישים ה‘ כמקלט לרוצח בשגגה הם ערי הלוויים. מדוע ערי הלוויים, אשר קשורים גם כן בעבודות המקדש והמזבח, הן מקום המקלט?

אחרי הרוצח הראשון

התשובה לשאלות שהצבנו עמוקה ורחבת היקף, ואין כאן מספיק מקום לפרוש את כולה. בעז“ה ניגע בחלקה השבוע, ובפרשת מסעי, העוסקת ביתר הרחבה בדיני רוצח בשגגה וערי מקלט, נמשיך. על מנת לגשת אל השאלה עלינו לחזור אחורה - אל הרוצח הראשון. בספר בראשית פרק ד אנו נפגשים בקין והבל המקריבים קרבנות לקב“ה. ה‘ שועה אל מנחתו של הבל ולא אל מנחתו של קין. קין מתמלא קנאה ופניו נופלות. ה‘ פונה אליו ושואל בתמימות : "למה חרה לך ולמה נפלו פניך? הלוא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב - לפתח חטאת רובץ! ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" (ו-ז). פירושו של משפט זה הוא - אם תהיה טוב ותשלוט בעצמך תוכל לשאת את הכעס וחרון האף המבקש לשלוט בך. אם לא תיטיב - יבוא החטא, ימשול בך, ויביא למפלתך! במקום לנחם את קין או להסביר לו מדוע הוא אינו שועה למנחתו, ה‘ בוחר לחנך את קין ולהעביר לו סדנה על שליטה בכעס. ממשרדיו של קין לא נמסרה תגובה לפנייתו של הקב“ה, אך בפסוק הבא אנו רואים כיצד קין תופס את הבל בשדה ורוצח אותו. ה‘ פונה אל קין בשנית, ולאחר דו שיח קצר מאשים אותו בהרג. הרי מותו של הבל נגרם כתוצאה מחוסר קבלת קרבנו של קין ומהניכור כלפיו. ה‘ מגלגל לידיו של קין רצח במזיד! מדוע ה‘ מאשים אותו בצורה כל כך ישירה, בשעה שה‘ בעצמו גלגל את הדבר לידיו?

אחרי הרוצח בשגגה הראשון

התשובה נמצאת בדבריו של הקב“ה לפני הרצח: התורה איננה דטרמיניסטית (תורה פילוסופית לפיה הכל נתון ביד הגורל). על פי התורה לכל אדם ניתנת בחירה חופשית והוא מסוגל לשלוט במעשיו למרות הגורל שנגזר עליו. קין היה מסוגל לבחור שלא להרוג את הבל. נשים לב - ה‘ לא נוהג כלפי קין כפי שהוא קובע בפרשתנו. מסתבר שישנו תקדים משפטי לפיו רוצח בזדון איננו מקבל דין ”מות יומת“ אלא גולה. מסקנתי - קין הוא רוצח בשגגה. כמו הרוצח בשגגה שבפרשתנו, אשר גם לידיו מתגלגלים הרצח והאשמה, כך גם קין נגרר אל החטא. גלותו של קין היא אל "ארץ נוד קדמת עדן" )טז), הלוא היא האדמה שמול בית המקדש (הוא גן עדן , ואכמ“ל . עיין ב“ותחזינה“ ליום כיפור לפני כשנה). מדוע גם קין וגם הרוצח בשגגה גולים אל מקומות הקשורים בבית המקדש ?

”לרצונו“

בית המקדש נקרא גם ”בית הבחירה“. מה משמעות שם זה? לפי הפשט, ה‘ בחר בו כמקום השראת שכינתו, ולכן זהו שמו, אך ישנו מובן עמוק יותר לשם זה. בית המקדש הוא מקום של רצון חופשי. חיפוש מהיר בכל מאגר ספרי יהדות יעלה כי המילה ”לרצונו“ מופיעה פעם אחת בלבד בכל התנ“ך - "אם עולה קרבנו - מן הבקר זכר תמים יקריבנו. אל פתח אהל מועד יקריב אותו - לרצנו לפני" (ויקרא, א ג). ה‘ מכריז כי בלי הרצון של המקריב - אין הקרבה. רק כשיהיה רצון יהיה הקרבה (והתקרבות) לפני ה‘. המקדש, כמקום המבטא רצון אמיתי ובחירה חופשית בקרבה לה‘, הוא מקום המפלט של הרוצחים בשגגה, אשר לא בחרו בהרג והוא התגלגל לידיהם. אשמתם של רוצחים אלו וכיוון הפשע המזעזע הזה מהשמיים לידיהם הוא תוצאה ל אישיות מקולקלת, של פגם פנימי ורקע רקוב. דוגמא לקח ניתן לראות במחזה המרשים והמזעזע ”מקבת‘“ של וויליאם שייקספיר, בו חושפות המכשפות את תאוותיו הכמוסות של מקבת‘ ומביאות אותו לשרשרת רציחות מחרידה. גם הרצח בשגגה מביא את החוטא אשר נפשו מושחתת מבפנים אל גלות מאדמתו (נקודה בה לא נגיע במסגרת זו - אך יש לגעת בה) ואל שכינה בבית הבחירה, לתקן את בחירותיו ולטהר אותו בטרם ירצח – והפעם במזיד. זהו גלגול א-להי, כביכול דטרמיניסטי, המקדים תרופה למכה ומביא לאדם את אפשרות התיקון לפני שקלקל. את אותו הדגם אנו מוצאים אצל קין, שזוכה להתגלות א-להית המזהירה אותו מביצוע הפשע לפני שהוא התקיים. בהשוואה זו אנו חותמים את המעגל בין הרוצח בשגגה לבין קין - ואת התיקון של שניהם.

המוות והרע בבית הבחירה

וכעת ניגע ברוצח במזיד. הרוצח הזה עושה שימוש ציני בא-להים (בלשונו החודרת של אביב גפן), ובוחר להפוך את בית הבחירה למקלט גם בפני הבוחרים ברע. המקדש, כמקום של כפרה והיטהרות, עלול לאפשר גם לרוצחים בדם קר לנקות את ידיהם אשר דמים מלאו בדם קרבן הכפרה ולהתחמק בטענה זו מעונש. התשובה שניתנת לאנשים שפלים אלו היא היא - "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים!" (דברים, ל טו - יט). אתה בחרת ברע, ובחרת במוות, ולכן מעם מזבחי תילקח אל מותך ! כאן אין ”מזבח“ כללי, המסמל את הקשר, החיבור וההתקרבות בין ה‘ לאדם. כאן יש ”מזבחי“ - מזבחו של ה‘ בלבד. הרוצח הפסיד את האפשרות לחיבור לה‘ דרך בחירה בטוב, בחיים ובקרבה - התקרבות - קרבן. הוא בחר ברע וכעת עונשו - המוות, ייקח אותו אפילו מהמקום בו ניתן היה לבחור בטוב ובחיים.