פרשת המקדש || שבת חול המועד פסח תשע"ז
וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' • על מידת הביטחון בקיום מצוות התורה בכלל • על העליה לרגל ומידת הביטחון בה' בפרט
↓ מאת: הרב ישראל אריאל
בשבת חול המועד נוהגים לקרוא פרשת משפטים, שם נאמר: "ולא יחמוד איש את ארצך" וכו'. בעת העליה לרגל אין מה לחשוש בקשר לנכסים הנשארים בבית, הגמ' בפסחים (ח,ב) מתארת: "שתהא פרתך רועה באפר - ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה - ואין חולדה מזיקתה". כן גם למדו משם את הכלל: "שלוחי מצוה [עולי הרגלים] אינן ניזוקין, לא בהליכתן ולא בחזירתן".
כך גם הירושלמי (פאה ג,ז) מתאר, שאדם שיצא מביתו לעלות לירושלים, שכח לנעול את הדלת, בא ומצא נחש כרוך על המנעול.
עובדה אחרת, הנזכרת שם ומובאת בכמה מקומות: מעשה בשני אחים, שהיו באשקלון והיו להם שכנים נוכרים שחמדו את ביתם. אמרו השכנים: לכשיעלו האחים לרגל לירושלים ניטול אנו את רכושם. כשעלו לרגל, זימן להם הקב"ה שני מלאכים, שנכנסו ויצאו בביתם ובשדותיהם. סברו השכנים שהאחים מצויים בבית ונמנעו מלגעת ברכושם. בשוב האחים מירושלים הביאו עמם מתנות מירושלים לשכניהם. אמרו להם: ואנחנו סברנו שאתם אתנו כאן, ועושים את מלאכתכם בבית עמדו ואמרו: "ברוך ה' א-להי היהודים".
עובדות אלו ואחרות, באו להעלות על נס מקרים בהם הוכח, כי דבר ה' בתורתו: "ולא יחמוד איש את ארצך" אכן, התקיים כמעשים שבכל יום.
מאידך גיסא, מצביע המעשה הנ"ל, על מידת הביטחון שנרכשה על ידי העולים לרגל, שעלו בהרגשה, שלא יאונה לרכושם כל רע, ואף דאגו לקנות מתנות לשכנים הנכרים, בהאמינם, כי לא יעזו לגעת ברכושם. נמצאנו למדים, כי כוונת התורה בקיום מצוות העליה לרגל ברגלים השונים, אין ענינה רק המצוות המיוחדות הקבועות לכל רגל - כל חג כענינו, אלא כוונת התורה היא, להקנות לכל אדם מישראל ערכי אמונה, מחשבה ומוסר, ביניהם מידת הביטחון.
מכאן שבקיום המצוות, ובפרט במצוות המקדש, המצווה בנויה על מידת הביטחון, שעם ישראל יעשה את שלו, והקב"ה יהיה בעזרו בבניין הבית בלי תקלות ובעיות כמ"ש בזכריה: " כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית ה' צְבָאוֹת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת":
איישר חילו של הרב אריאל –
השבמחקובכל זאת אוסיף חידוד לדבריו – לענ"ד ממש מפשט הכתוב – וכאשר שמעתי מידידי-מורי מיכאל וייס.
אין הכתוב מדבר (רק) בכך שבני ישראל עולים אל מקום השכינה ואינם סובלים נזקים, הם ורכושם אשר נותר מאחור.
הכתוב (שמות ל"ד כ"ד) מדבר – בעמוק – על היחס שבין הארץ כולה, הטובה והרחבה, לבין מקום המקדש. זה ההקשר, הברור מן הרישא: "כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ".
זהו אפוא פִּשרו של דבר: אני ה' אוריש גויים מפניך וארחיב נחלתך, בתנאי שאתה תעלה אל מקום מקדשי לראות את פָּנַי שלוש פעמים בשנה, שהרי מקום מקדשי הוא שורש ויתד לאחיזתך בכל רוחב הארץ. רק אם תבין ותשריש את היחס הזה בכל נפשך ובכל מאודך, אזי יתקיימו בידך מרחבי הארץ, "וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ".
ואם לא?
מה יהיה אם חלילה תדמה בנפשך שתוכל להחזיק ולשלוט בארץ, ללא הר ללא בית, ובהסבת פנים מפני ה' המופנים אליך דווקא במקום אשר יבחר?
על כך דומה שכבר אין צורך להשיב בכתב. די להביט במציאות – האם חומדים הגויים את ארצנו, גויים מבית ומחוץ, או שהם מפרגנים ומעריצים ושואפים להתחבר אלינו, ואל תורת ה' ודברו היוצאים מציון?