ירושלים של מטה וירושלים של מעלה || שמואל בן חמו
ה"שם משמואל" מפרש בצורה נפלאה את האמירה של בני ישראל בזמן מתן תורה במדבר: "נעשה ונשמע".כמו שכתוב: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כד,ז).
↓ מאת שמואל בן חמו
הפועל "עשה" מסמל את מעשה המצווה שהוא שווה לכולם. כאשר אנחנו נוטלים את ארבעת המינים או מניחים תפילין כולנו עושים את אותו המעשה.
בזמן מעשה המצווה כל אחד יכול לכוון ולחשוב על דבר אחר. בנקודה הזאת כל אחד שונה מהשני ואין אחידות.
המעשה גורם לריצוי מצד הכלל והכוונה או השמיעה פועלת לטובת הפרט. כמו שכתוב:
..נעשה הוא בכללות ברעותא חדא, כי העשייה היא שוה בכולם, וגורמת ריצוי מצד הכלל, ושמיעה היא בפרטות כל חד וחד כמה דמשער בלביה.. (שם משמואל שבועות תרפ"ב דף קכח).
מכאן אנחנו לומדים על חשיבות האחדות של עם ישראל בעשייה המשותפת. ראשית יש להתאחד כעם אחד במעשים זהים ורק לאחר מכן כל אחד יוכל להתעלות באופן אישי. עכשיו ניתן להבין את עומק הביטוי "נעשה ונשמע" ומדוע בני ישראל הקדימו את העשייה לשמיעה.
האחדות הפיזית באה לידי ביטוי בחג הפסח וההתעלות הרוחנית הפרטית בחג השבועות.
בחג הפסח אנחנו מצווים במצוות מעשיות רבות שכולנו מקיימים בלב אחד. דיני קרבן פסח רומזים לענין האחדות. הקרבן פסח צריך להישאר שלם מזמן השחיטה עד זמן אכילתו. אוכלים את הקרבן בחבורה בלבד. בליל הסדר כולנו אוכלים את אותו הדבר: מצה, מרור ושותים ארבע כוסות.
לעומת זאת בחג השבועות אין מצוות מעשיות מיוחדות שכולנו מקיימים יחד. מצוות החג היחידה נעשית בבית המקדש כאשר מקריבים קרבן ציבור של שתי הלחם ומניפים אותם יחד עם שני הכבשים. כמו שכתוב:
וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה'. יז מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים--סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה: בִּכּוּרִים, לה' (ויקרא כג, טז-יז).
זהו הקרבן ציבור היחיד שהיו מביאים במקדש המכיל חמץ. נראה לומר שבחג השבועות מביאים שני לחמים שהם חמץ כי הדגש הוא על הפרט ולא על הכלל.
בחג השבועות מדגישים את העובדה שכל יהודי ויהודי נמצא במדרגה שונה של קדושה ביחס לחברו. המצה מסמלת את האחידות והחמץ מסמל את השוני. כל מי שעושה לחם ביתי יודע שהוא לא יצא זהה ללחם של חברו.
ה"שם משמואל" מביא דברי אגדה מהתלמוד המפרש פסוק סתום מתוך נבואות ישעיה כדי להוכיח את דבריו. נביא את הפסוק ופירושים נבחרים ולאחר מכן את דברי התלמוד בבלי.
וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה: (ישעיה ד,ה).
ישעיה הנביא מתנבא על עתיד ירושלים. הוא מוסר לעם ישראל כי הקב"ה בונה שבע חופות- ענן, עשן, נוגה, אש, להבה, חופה ושכינה עבור הצדיקים כדי לשמור עליהם. אותן חופות המגינות על הצדיקים תפגענה בכל הרשעים ובאומות העולם שאינם שומעים את דבר ה'. (ראה רש"י: ד"ה ענן יומם ועשן: להגן עליהם מן העכו"ם.)
המלבי"ם פירש שלא כל אחד יכול להתקיים בירושלים. הצדיקים יהנו מנועם ה' והרשעים ישרפו מאש מן השמים. כמו שכתוב:
...כי לא כולם יתקיימו בירושלים, ולא לכולם יאמר קדוש, כי כמו שהצדיקים יתענגו על נועם ה', כן להבה תלהט רשעים.... (מלבי"ם ישעיה ד,ה).
התלמוד מפרש את המילים וְעַל מִקְרָאֶהָ מתוך דברי ישעיה. התלמוד מבחין בין ירושלים של מטה הפתוחה לכולם וירושלים של מעלה השמורה ליחידים שזכו להגיע לשם. כמו שכתוב:
וְעַל מִקְרָאֶהָ אמר רבה א"ר יוחנן לא כירושלים של עולם הזה ירושלים של עולם הבא ירושלים של עולם הזה כל הרוצה לעלות עולה של עולם הבא אין עולין אלא המזומנין לה" (בבא בתרא עה ע/ב).
בירושלים של עולם הזה כל אחד יכול להיטהר, לעלות לירושלים, לבוא לחצרות בית ה', להביא קרבן ולגעת בשכינה.
קיימת ירושלים נוספת השמורה לאנשים מוזמנים בלבד.
ה"שם משמואל" מקשר את דברי התלמוד למהות של פסח כנגד כלל ישראל ושבועות כנגד הפרט. ירושלים היא כנגד כנסת ישראל. יש בחינה של כנסת ישראל/ירושלים של עולם הזה שהיא מאוחדת ותמיד רצויה לפני ה'. יש בחינה נוספת של כנסת ישראל/ירושלים של עולם הבא המורכבת מיחידים הזכאים לכך.
מי שרוצה להתחבר לירושלים של מטה ובית המקדש, עליו להתבטל לעם ישראל ולזכות יחד איתו בכל הטוב שהקב"ה נותן לנו.
יש דרגה גבוה יותר השמורה ליחידי סגולה המסוגלים לזכות גם בירושלים של עולם הבא. בע"ה בזכות אורות החג נזכה להתעלות לדרגה של ירושלים של מטה ולאחר מכן נזכה לירושלים של עולם הבא.
נראה לומר שכרגע אנחנו עדיין בשלב הראשון של אחדות עם ישראל מסביב לירושלים של עולם הזה. אחרי שנשלים בינינו ונתאחד מכל הלב נוכל לזכות בעזרת התורה בירושלים של עולם הבא בב"א.
הגיליון מוקדש לעילוי נשמת הלל יפה בת רינה, משה בן סולטנה ולרפואתם השלמה של יוסף בן שבה ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה
לקריאת מאמרים נוספים : WWW.OTZMA1.BLOGSPOT.COM
החמץ היחיד שיש בו דין הגשה למזבח (לחמי תודה אינם מוגשים למזבח ואינם מתקרבים למזבח)
השבמחק