מרתק! איגרת אל העולים להר הבית

סקירה תקופתית בהר הבית || הישגים ויעדים

כניסת גלעד ארדן לתפקידו כשר לביטחון פנים היווה ציון דרך ביחס הרשויות לעולי הר הבית • קודמו בתפקיד, אשר כשל בתפקידו במלחמה בטרור ובשמירה על ביטחון האזרחים, הוציא את תסכולו על הטרף הקל מבחינתו - אזרחים נורמטיביים ושומרי חוק העולים להר הבית • מבחינתו יהודי שממלמל תפילה חרישית בהר הבית דומה לרוצח מהחמאס - "קיצוניים משני הצדדים", כלשונו • השר החדש הכניס רוח חדשה ורעננה • את הגזרות הדרקוניות על היהודים הוא קיבל בחוסר חשק מופגן והכריז בפומבי שזכויות היהודים מופרות בהר הבית בהוראת ראש הממשלה • עוד בטרם כניסתו לתפקיד החל להרקם קשר שוטף ומסודר בין נציגי קבוצות העולים להר הבית לבין פיקוד המשטרה הבכיר בעיר העתיקה • הקשר השוטף הניב תוצאות חיוביות רבות • היחס לעולי הר הבית הפך להיות כאל רצויים במקום ולעתים אף כשותפים לשמירת ריבונות ישראל בהר הבית • בעקבות עליית האלף ביום היובל לשחרור ירושלים ולקראת הבאות, מפרסמים חברי צוות ההיגוי, הנמצא בקשר שוטף עם המשטרה, סיכום תקופתי הכולל פירוט עובדתי, ניתוח של המצב, הישגים ויעדים

↓ משטרת ישראל ועולי הר הבית - סיכום תקופתי

איגרת אל העולים להר הבית

סיון תשע"ז

על הפרק:

1)  קצת היסטוריה.

2)  התקדמות והישגים.

3)  הדרך שלפנינו.

4)   כיצד מתקדמים.

עליית האלף התקדימית והמרשימה ביום ירושלים, ההצלחה המפתיעה של יותר מאלף איש שהגיעו אל הר הבית ביום אחד לראשונה מאז גאולת מקום המקדש, מהווה נקודת ציון ראויה לבחינת עבודת צוות ההיגוי של עולי הר הבית, להביט אחורה על פעולותיה והישגיה ולפתח את דרכיה. אז קודם כל היסטוריה.

היו אלו ימי הדמדומים של אבי ביטון כמפקד מרחב דוד במשטרה. הדעות לגביו בקרב שוחרי ההר היו חלוקות וקוטביות מאוד. למן ראייתו כמפקד הגרוע ביותר ועד לקשוב והאכפתי ביותר. פעילים מרכזיים שארגנו עליות רבות להר חטפו ביקורת קשה על חוסר התקשורת איתו. לדעת המבקרים קשר עמו יכול היה להביא להישגים טובים בהר הבית נוכח אישיותו הניהולית ולקיחת הסיכונים שלו. אחרים שכן היו בקשר איתו חטפו על הראש על עצם הדיבור איתו, לדעתם הוא היה המפקד שהכי הדיר יהודים והסגיר את ההר לפראי האסלאם.

שניים מהפעילים הרימו את הכפפה ויצאו לבדוק את השטח. השניים (א"פ וש"א) נפגשו עם ביטון לשיחת בירור וגישוש. בפגישה ביטון היה פתוח, גלוי לב, טען שהקשר הזה חשוב וחיובי לכל הצדדים, ומפאת פרישתו הצפויה הוא עצמו כבר לא רלוונטי לכך. אולם ככל שתהיה נכונות מצד מארגני העליות, הוא ישמח לשרת את המטרה, להמליץ ולהכיר אותם עם הפיקוד שיבוא אחריו.

פרישת ביטון ומינויו של דורון תורג'מן שהובא ממרחבים מרוחקים, ולא התחכך עד כה עם העולים, גרמו גם למפקפקים לנסות ולגשש אחר דרך לתקשורת עמו. מפגש מורחב של נציגים ופעילים ממגוון תנועות העלייה להר התקיימה איתו ביוזמתו הפעילה. השתתפו בו רבקה שמעון, (נשים למען המקדש). אסף לרנר (קבוצת עד שבחברון). שמשון אלבוים (מטה ארגוני המקדש). אסף פריד (מיזמים נקודתיים). אלי ברץ (סטודנטים למען הר הבית. שנשלח על ידי תום ניסני להחליפו ברגע האחרון). רפאל מוריס (חוזרים להר). ואביה פרנקל (מדריכי ההר).

מצד המשטרה השתתפו מלבד דורון כל המפקדים המוכרים. ארז תבור (ס'מפקד המרחב), עופר גנון, מפקד הימ"ק, ושלומי טובול (מפקד הר הבית).

השיחה היתה פתוחה ונוקבת. ההצהרות היו על כוונות חיוביות אבל הכל היה על השולחן. האכזבות, התסכולים, הדרישות והדרישות שכנגד. כולם היו סקפטיים. האוירה היתה טעונה בחשדנות. אוירה של מאשימים ומואשמים. ובהתאם לניסיונם של שוחרי המקדש מאז ומעולם, ריחפה על הכל האינטרס המשטרתי לדיבוב כל מי שנמנה על שורות העולים.

למרות החשדות והחששות החליטו המשתתפים לתת צ'אנס לניסיון לבניית אימון עם המפקד החדש. בעיקר מתוך הנחה שיש בעצם הפגישות גם תועלת חיובית לעולים כמו למשטרה. כי גם אם הדרג המשטרתי הזה לא יבצע שינויים מעשיים בשטח, יש בכוחו של קשר מתמיד להסיר מחיצות של ניכור, זרות ולעומתיות. ובכך כשלעצמו יש בכדי להביא תועלת ליהודים בהר הבית.

משתתפי הפגישה הסמיכו ארבעה מתוכם לצוות היגוי מתמיד שחבריו יהיו בקשר קבוע עם המשטרה, להעביר באופן שוטף כל תלונה מצד העולים להר הבית, וכל מקרה וטענה שדורשת תיקון במקום.

עולי הר הבית התבקשו ונענו להעלות בפני נציגי צוות ההיגוי, הצעות, הערות, בעיות וקשיים, פרטיים ומערכתיים. ואלו החלו לזרום בקצב מן העולים אל הצוות ומהצוות לפתרון במשטרה.

בפועל הפך הקשר לכמעט ליומיומי, ופעמים אין ספור אף כמה פעמים ביום. כאשר לצד המשך התלונות ההדדיות חשנו ברוח מפקד שיורד לשטח. טלפונים חוזרים שלא הורגלנו אליהם עד כה, הפכו לא רק לעניין שבשגרה, אלא גם לכאלה שנתנו מענה מיידי פעם אחר פעם. העולים להר חשו באוזן הקשבת שנפתחה לרווחתם.

ופתאום שינוי מבורך נוסף. כניסתו של השר החדש לביטחון הפנים.

מינויו של גלעד ארדן לתפקיד השר הממונה על המשטרה, הביא לשינוי נוסף ודרמטי, רוחבי ומקיף בכל הקשור לשיבת היהודים להר הבית. שמועות עקשניות אף טוענות שלמינוי ממ"ז ירושלים קדמה התייעצות של השר עם פעילי המקדש על זהות המפקד הראוי מבחינתם.

עוד בתקופת הדמדומים בין המפכ"ל היוצא למפכ"ל החדש, בתקופתו של המפכ"ל הזמני, קיבל השר את ההחלטה לסלק מהר הבית את מתנגדי ישראל מהתנועה האיסלמית, המוראביטון והמוראביטת.

החלטות נוספות שקיבלו השר והמשטרה היו להפסיק כליל את ההכלה של התפרעויות המוסלמים בהר הבית, ולייצב את השטח כך שכל יהודי שיגיע אל הר הבית ייכנס ולא ישוב ריקם. העוקבים האינטנסיביים נכחו כי הדברים מתקדמים אמנם באיטיות אבל בהדרגתיות, שהרשויות לא פועלות במהפכים פתאומיים אבל מתקדמים.

הקשר בין צוות ההיגוי לפיקוד המרחב הלך והתחזק נוכח ההיענות המתמדת מצד המשטרה, גם בפעמים שזה הקשה עליה ועל מפקדי השטח. בעיות הפרט וקשיי הכלל של עולי הר הבית זכו פתאום לערוצי פתרונות מידיים.

הממ"ז החדש יורם הלוי נענה גם הוא בחיוביות לניסיונות הקשר עימו. פעילי המקדש הפכו לאורחים רצויים בלשכתו. ולשכתו חברה עם יו"ר מטה ארגוני המקדש דאז. גם כאשר הקשרים ביניהם עלו על שרטון, המשיך הממ"ז באוזנו הקשובה לפעילות ההר והמקדש. בקשב לכל פניה ובהיענות מפתיעה שלא מצויה. אפילו ההעלבות האישיות נגדו מפעילים מרכזיים שבינינו לא הסיטו אותו לדרך נקמנית המקובלת במחוזות בעלי הכוח והשררה. להיפך, מדיניותו החיובית מתחזקת והולכת.

ובשטח, המוראביטון סולקו, מסורבי עליה הוחזרו (כולל יהודה גליק שסומן עד אז על ידי המשטרה כסדין אדום). קבוצות העולים הוגדלו והוגדלו, מעוכבים תמימים שוחררו. תיקים על הר הבית נסגרו. גם אחרי שהצעות מהמשטרה נדחו על ידינו, הצעות עולי ההר התקבלו ואומצו על ידיה. כך בחג הפסח אשתקד, כאשר מספר העולים בקבוצה עמד עדיין על 25 יהודים לקבוצה. אימצה המשטרה את הצעת העולים להסדיר את העליות עם כרטיסי כניסה שעשו סדר ונתנו פתרון מצויין למאות אשר חסכו מעצמם את העמידה בכליון עיניים בתור מתיש בחום ובגשם. נציגי העולים הוכנסו אל העמדה לייעול ושירות לעולים, זמן השהיה בהר הוגדל, מספר היהודים בקבוצה הורחב, כוח נוסף הוקצה לליווי ביציאה כדי לאפשר כניסה מהירה יותר של קבוצות עוקבות, עמדת הבידוק הופעלה חצי שעה לפני שעת הפתיחה. העולים חשו פתאום יחס חיובי, שחפצים בטובתם ולא מבקשים להתישם. ובתום החג התברר כי לראשונה חצינו את האלף יהודים לחג. ואלו חזרו שוב. ועוד איך חזרו.

לסיכום המפורט מעליות פסח תשע"ו

http://the--temple.blogspot.co.il/2016/05/blog-post_34.html

מסקנות מחגיגת 1000 עליות בפסח

http://the--temple.blogspot.co.il/2016/05/blog-post_80.html

חששותינו שמא המשטרה מאמצת את פתרונותינו כדי להסיר מעצמה את האחריות, או כדי להכשיר את פתרונות הביניים שלנו והפיכתם לקבועים, התבדו אף הם כאשר המשטרה המשיכה לטפל לשפר ולייעל. מתפרעים מוסלמים הורחקו מהר הבית ונעצרו בבתיהם, שכירי הוואקף שביקשו להיכנס לנעליהם של המוראביטון נעצרו והורחקו. המדריכים היהודים הפכו לנציגים לגיטימיים ונאמנים. גם תחנת המשטרה בהר חזרה לפעול, וניידת קלנועית אף הוכנסה לפעולה בהר.

מאז שנציגי העולים להר קיבלו מעמד בשטח, החלו כצפוי וכרגיל בין בני אנוש קריאות התיגר וניסיונות תחרותיות מביכות. התחרות מותרת ואף מייעלת וחיובית כאשר היא נטולת אמביציות שליליות או אינטרסים אישיים, אולם הן העלו בנו חששות שחילוקי הדעות שצצו בתוך המחנה פנימה בין לוחמי המקדש למדריכי המקדש, ינוצלו על ידי המשטרה להפריד ולהחליש את תנועת העלייה. החששות הללו התאדו כאשר אנחנו בצוות ההיגוי חשנו אצל המפקדים סוג של חרדה לשלומו של מפעל העלייה היהודי להר הבית דווקא בעת שהוא סוף סוף החל לעלות על פסים של הכרה, לגיטימיות וסיוע.

בעוד בשורותינו מתווכחים על הקשר עם המשטרה וכוונות המפקדים, אנחנו מקבלים בהפתעה את ההודעה כי המשטרה החליטה שלא לאפשר שוב את הסגירה האלימה של הר הבית בשליש האחרון של הרמדאן. במשך שלושה ימים ניהלה המשטרה מאבק, שבסופו הדרג המדיני הורה לה לסגת.

נוכחותו האישית של הממ"ז בעליית התנחומים לרינה אריאל, וסרטון היח"צ שהמשטרה הוציאה בעקבותיה עם התהדרותה בתשבחותיו של פעיל המחתרת היהודית, כבר הבהירו אף לספקנים הגדולים, שרוחות חדשות נושבות במשטרה ביחסה אל העולים ולעליה להר הבית.

ניצב יורם הלוי עם ההורים השכולים של הלל אריאל הי"ד בהר הבית

לקראת ראש השנה ביצעה המשטרה את אחד המפנים הכי משמעותיים שעתיד לתת את אותותיו בתגבור שיבת היהודים להר הבית באופן ניכר ועצום. המערך המשטרתי בכניסה להר שודרג ללא הכר. את השוטר הבודד בשער החליפה המשטרה בצוות שוטרים מורחב, מיוחד ואדיב, ששוטריו כאילו נבחרו בפינצטות רק בכדי לתת לכל עולה להר את התחושה כאילו מדינת ישראל ממתינה לו כבר חמישים שנה. (אגב, עובדה נכונה לגמרי, לטעמנו :-).

בהר פנימה היחס השתנה אף הוא, אם כי בהדרגתיות איטית ורגישה. ובכפוף להוראות הקשות של לשכת רוה"מ בדבר מניעת תפילת יהודים גלויה. תחילה הופסקו המעצרים ההזויים של כל מי שנתפס ממלמל לעצמו. באחת צנח מספר העצורים בחג הסוכות מיותר מארבעים לבודדים ספורים.

החיפוש הגופני המבזה והמשפיל בכניסה להר הופסק ואט אט גם לוחמי התפילה הגלויה בהר כמעט ולא נעצרים ונחקרים. כיום הם מוצאים מן ההר כמעט כלשונה של אותה החלטה גזענית של אותה וועדת שרים, שהחליטה להפנות לכותל את היהודים המתפללים בהר. המתפללים נקראים לשיחת הבהרה עם מפקד הימ"ק אשר מי שקורא בין השורות והריסים יכול לתמצת אותה במשפט "אם אתם חפצים בשינוי, תנו לזה לקרות בהדרגה רגועה ולא במהפכה מיוחצנת ולוחמנית".

לשיא ההפתעה הגענו כאשר לאחר ששעות הפתיחה ליהודים בשעון החורף כבר קוצצו, החליטה המשטרה להחזיר את הגלגל אחורה ולגדוע את ההשתלטות העויינת הזו. מי שלא עולה לא יאמין. אחרי עשרות שנות חמס המשטרה החזירה את שעת הפתיחה ליהודים, ותשקוט הארץ... כמובן שמבחינתנו זהו רק צעד ראשון בדרך לפתיחת הר הבית בכל שעות היממה. מלבד אשר השעות המוגבלות בהם ההר פתוח היום ליהודים, הינן בלתי סבירות ולא מקובלות. כל מה שפחות מחזרה לסטטוס קוו של אחרי ששת הימים שבו הוא היה פתוח ליהודים בכל שעות הפתיחה, היא אפלייה בלתי נתפסת.

התוצאות למפנה החיובי לא איחרו להגיע. מספר העולים להר, שירד בשנה שלפני המהפך המשטרתי, חזר לעלות, לדאות ולנסוק בזינוקים שלא היינו רגילים להם בהר הבית מעולם. עליות של 10 אחוזים בשנים כתיקונם הפכו פתאום לעליות של 30 אחוז, עלו לחמישים, שבעים, ואף למעלה ממאה אחוזים. קיבלנו שיעור חשוב בדברי חז"ל שאי אמר מלכא לעקור את ההר, הוא עוקר. לשני הכיוונים.

ישיבות שרבניהם הכריעו כי במצב הדברים החדש יש למספר העולים וגודל הקבוצות, ערך וחשיבות גדולה יותר, ומקדמת יותר ליעד, מאשר לחטיפת תפילה פומבית או להשתחוויה חטופה, זוכות כיום לשירות אדיב מצד המשטרה, לדבריה כיון שהיא לא צריכה לשריין בעלייתם שוטרים להרחקות, ומכניסה אותם בקבוצות גדולות לעליות רגועות ומשוחררות.

הקשר שהתהדק בין צוות ההיגוי למשטרה הפך את כל התנועה לשיבת המקדש לפעילות לגיטימית מקובלת ובעלת ערך לאומי. הדברים הגיעו לידי כך שצוות ההיגוי הפך לאחד הפקטורים המוזמנים לסיכומים השנתיים בישיבות המרחב עם המחוז. כך גם תרגול קרבן הפסח כמשל שכמעט הושבת השנה ובג"צ הסיר את העתירות אפילו מבלי שהצד המשטרתי השמיע את התנגדותו, חזר והתקיים לאחר שנציגי צוות ההיגוי עורבו ברגע האחרון ונדברו עם המשטרה שאישרה את קיומו השנה במקום הכי קרוב להר הבית מאז שנוסד.

שבירת שיאים של יהודים בהר הבית כבר הפך לנו לשגרה. אולם עליית האלף הראשונה להר הבית ביום אחד שזה עתה צלחנו, היא קפיצה היסטורית בשיבת המקדש. לא בכל יום מכפילים שיא קודם ואף למעלה מכך. מי שעקב שם לב שהמשטרה מצידה השקיעה רבות כדי שעליית היובל תצליח. לאחריה אף הביעה צער רב על התקלות שנלוו אליה.

לסיכום ביניים בהערכת אמצע של כל מה שעברנו עד כה, מסתבר שהחיבור שנוצר היה נכון לעולים ורצוי לתנועת העליה. גם אם יש לנו עוד הרבה לאן לחתור ולהתקדם, אנחנו ככל הנראה בדרך הנכונה, בדרך העולה בית אל, שהקשר החיובי מוכיח את עצמו ונותן פירות טובים וחיוביים.

לסיום סיקור העבר מן הענין לציין שדברי השבח למשטרת ירושלים ולמפקדה אינם רק מנת חלקנו בהר הבית. אמירות זהות אנו שומעים מהעוסקים בצרכי ציבור בכל החזיתות בעיר. את מה שכולנו חשים בשיפור הבטחון האישי, שהפעם בניגוד לעבר לא נקנה בנסיגות וויתורים, מכירים ומכריזים רבים הנמצאים במגע עם המשטרה, או עוקבים וחשופים למה שקורה בשטח, בכל רחבי המחוז. (ראו לדוגמא: הלוחש לשרים. עיתון בשבע. ערוץ 7. 8.6.17).

הדרך שלפנינו

לא. לא טעינו ולא התבלבלנו. לא אנחנו, לא הרבנים שנרגשים בדברי השבח שלהם, ולא אלפי העולים לדרוש את המקדש. גם אם הדרך כבר סוגה בשושנים, זכויותינו החוקיות והאלמנטריות בהר הבית עדיין נרמסות ברגל גסה על ידי הרשויות, בניגוד לכל חוק ודין.

בראש ובראשונה צועד חופש הדת והפולחן הרמוס, על כל המשתמע מכך. מכלול המצוות המוטלות על כל יהודי במקום, ורק במקום הזה, כמו הדלקת המנורה, הקטרת הקטורת, תמידין ומוספין, וזבח הפסח. וכן אפילו השתחוויה, תפילה, טלית או תפילין, מנועים מן היהודים בכוח, בנימוקי כניעה לאיומים ואלימות. כך כמובן גם בנין המקדש שלרגע אחד איננו מתיקים את עינינו מבניינו בתפארתו. ובטוחים אנו, שכמו כל חזונות הנביאים שבזה אחר זה הולכים ומתגשמים בדורותינו, גם את חזון המקדש שכבר רוקם עור וגידים, נממש בקרוב או ברחוק. השאלה היא רק מי יזכה להיות חלק מתהליך מימושו, ומי חלילה לא.

אולם אפילו זכויות החולין האזרחיות שהרשויות בכל המדינות הדמוקרטית מקפידות עליהן בקנאות, ומעמידות לדין את הפוגעים בהן, בהר הבית הרשויות עצמן מפרות אותן כלאחר יד, ואף לפוגעי הוואקף הן נותנות יד.

גם לאחר ההתקדמות החיובית הגדולה, יהודים בהר הבית - בדגש על יהודים עם סממנים יהודים, כלשונם - עדיין נחשבים פחות. הרבה פחות. יהודים בהר הבית מופלים לרעה אפילו לעומת תיירים.

רק ליהודים מוקצב זמן השהיה בהר, רק יהודים מובלים בהר הבית כבטיול אסירים, רק יהודים מוגבלים לנוע בהר הבית במסלול מוגבל וצר. היהודים מודרים מרוב חלקי ההר בניגוד אף לדעת בג"צ (7128/96). ליהודים אסור להיכנס מאף שער מלבד המערבי דרומי, ליהודים אסור להיכנס להר מעבר ל-4 וחצי שעות ביום, ורק 5 ימים בשבוע. רק יהודים נתונים למעקב מטריד. רק ליהודים מציצים בשפתיים ומסריטים אותם בפולשניות. רק ליהודים מדביקים באישית לוחצת כיתת שוטרים לכל קבוצה. במקום לאבטח את הדונמים הבודדים הללו באבטחה מרחבית שתאפשר עלייה חופשית וחירותית. רק יהודים נאלצים להמתין שיהודים אחרים יעזבו את ההר כדי להיכנס אליו. רק יהודים מוכנסים להר למסלול הצצה קצר. רק יהודים מודבקים לקבוצות דביקות וצמודות עם אחרים שאין ביניהם שום קשר, שגם מונע מהם כל פרטיות במקום. רק יהודים מוגבלים לכמות מספרית בקבוצה אחת. רק ליהודים מפרידים קבוצות. מה שמכביד עד מונע עליות מוסדיות, ארגוניות, ישיבתיות, בית ספריות וכיוצא בהן. והפגיעה החמורה מכולם, זו שמתרחשת תחת עינם הפקוחה ובהגנתם של הרשויות, ההתנכלות המאורגנת של הוואקף ושכיריו שפגיעתם רעה. אשר נצמדים עוקבים ומטרידים בכוונת מכוון לפגוע בפרטיות, בחירות האזרח, בחופש התנועה ובחופש הדת של כל יהודי דתי ולאומי בהר הבית, תוך איום ופגיעה קבועה בסדר הציבורי.

נחזור ונדגיש. למרות השיפור המוערך שאנו מרגישים בהר, מדיניות האפליה הקשה שלנו כיהודים בעלי "סממנים" לא פסקה. המדיניות הזו שמקורה בתפיסת הר הבית כאתר מוסלמי, שגוררת את הפליית היהודים בהר, הן בנוהל הכניסה, והן במסגרת המשטר בהר, עדיין קשה ומשפילה. רק מאתנו נדרש לבקר בהר תחת "משטר הקבוצות" הפוגעני והמקשה, רק אנחנו איננו רשאים להתהלך בהר באופן חופשי ומסלול הביקור שלנו בהר, משך הביקור, נקודות העצירה ומשכם, מוכתבות ונכפות ע"י המשטרה. רק אנחנו נדרשים להציג תעודת זהות כתנאי לכניסה, רק עלינו נאסר לשתות מים מן הברזיות בהר ואף בתי הנוחיות אסורות שם בשימוש ליהודים. אנחנו סבורים, עם כל ההבנה, כי הנימוק "הביטחוני" בו משתמשים כדי להגן על האפליה הקשה שלנו והמבזה אותנו בהר, אינו עומד בשום מבחן של סבירות. אין שום חשש שמצדיק להשפיל ולבזות באופן גורף כל יהודי שומר מצוות, כבר חמישים שנה, בגלל חששות מפרטים ובודדים. במיוחד לא כיום שעם ישראל הולך ומתעורר וחוזר אל ההר. בעניין הזה עוד ארוכה הדרך, והמצב רחוק מלהיות משביע רצון.

"הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם ישראל, ורק לעם ישראל", כלשונו של השר לבטחון הפנים. ((14.2.16. עם ישראל התאבל 2000 שנה לחזרתו לבנין המקדש. כמה נוראה העובדה שבדור התקומה וחמישים שנה לגאולת המקום, הרשויות עדיין מפקירות את הר הבית לאוייב המאיים בהפרת הסדר הציבורי, ומסגירות אותו לשכירי הוואקף נציגי האסלם המתיימרים לטעון שדתם החליפה את דתנו.

חשוב לציין. ההתנהלות הבלתי חוקית הזו היא מורשתו האישית של משה דיין. הוא קבע אותה על דעת עצמו בלי סמכות, בלי רשות, ואף בלי התייעצות בממשלה או בוועדת שרים. הוא אף נימק זאת בדבריו כי הגישה שלהם כולם תהיה רגשנית מדי, ואילו לו היו הרגישות והשכל הדרושים לכך. (הר המריבה, עמ' 24). הזכויות הלגיטימיות החוקיות והדתיות של היהודים, מופרות ומתדרדרות מאז יום ויום, בתירוצים מפוקפקים של "סדר ציבורי", שמבקשים לכסות את ערוותן של הבנות וסיכומים לא רשמיים לא חוקיים ולא מוסריים שיילדה התנכרותו של דיין לזכויותינו, לחובותינו ולערכינו בהר השם. לא ננוח ולא נשקוט, "לא ניתן שינה לעינינו לעפעפינו תנומה", עד להחזרת זכויותינו בהר הבית וריבונותו המלאה של עם ישראל במקום קדשנו.

כיצד מתקדמים

כיום, לאור הניסיון החיובי המתמיד בשנה וחצי האחרונים, ובתקווה שהמגמה הזו תמשיך לשלוט במקום, אנחנו מאמינים כי ברבות העולים ירבו זכויותינו הממומשות.

דרך זו של ריבוי העולים ארוכה-וקצרה היא. יותר קל ומעורר ענין לבחור בדרכים תקשורתיות יותר. יותר מפתה להעפיל לחלונות גבוהים מאשר לרדת אל העם ולהעלותו. אולם למודי ניסיון אנו כי קיצורי דרך אינם בטוחים כמו ההתמדה והריבוי העולה מתוך העם.

זכינו שבמשימת תגבור שורות העלייה הרשויות כבר לא "שמות רגליים". יתירה מכך, הן אף עושות רבות כדי שנצליח שזה יקרה, כולל קריאות פומביות ומצולמות. כך שלמרות שאיסורי התפילה והאפליות הקשות מקשות על האדם הסביר את ההגעה החופשית למקום, מי שמקבל עליו את הכללים הקשים הללו, זוכה ועולה כיום בקלות יחסית לעבר.

אנו בצוות ההיגוי נמשיך להיות אוזן קשבת לקהל העולים, וכתובת להצעות, רעיונות, תלונות ואף קינטורים. כל אחד מוזמן לפנות בכל עת לכל אחד מאיתנו בכל בקשה ודרישה, לגיטימית וחריגה, אישית או ציבורית. נמשיך לשתף פעולה ולסייע לכל מי שעושה לשיבת ישראל להר הבית ולשיבת המקדש. נוכח ריבוי דורשי המקדש העולים להר נרחיב את שורות צוות ההיגוי, בפעילים מתנדבים, קבועים או מזדמנים, המעוניינים לתרום לחיזוק הקשר עם הרשויות בכלל, והמשטרה שבשטח בפרט.

מאידך עומדים לנגד עינינו המאמצים המקבילים של רבים מאתנו להשיב את חירותנו וזכויותינו באמצעים שונים. אנחנו נשאלים עליהם רבות, ומתבקשים לתת את התייחסויותינו על עצומות, הפגנות ומפגנים (מהותיים או תעלוליים), שיעוררו תשומת לב ציבורית, בתקווה שאנשי השררה ישיבו לנו את מה שמגיע לנו בצדק. או לתלונות תביעות וסעדים משפטיים, בתקווה שאנשי המשפט הם שיחזירו לנו את מה שמגיע לנו בדין.

בקשר להפגנות ומפגנים, אנו מוצאים לנכון לומר כי לדעתנו יש לחלק בין פעולות בתוך ההר לפעולות שמחוצה לו. גם מי שחלוק על מדיניות ההדרגה הקיימת, ודוגל בגדיעה באחת של הרפיסות בת היובל במקום, יכול להסכים שעם חסיד תתחסד. לא רק שאין לתקוע מקלות בגלגלי המטפס כאשר הכיוון שלו חיובי ובעליה, אלא מחובתנו להגיש ידיים וחבלים למשיכתו מעלה. כל עוד ההתקדמויות באות, ולעת עתה הן אכן באות וברצף, חובה על כל אחד וכל קבוצה לשקול היטב האם פעולתו לא תעכב את ההתקדמות הכללית הבאה, יותר מאשר תקדם משהו. ואולי אף תמשוך אותנו אחורה להפסיד מהקיים. כבר הזהירונו חז"ל בסוגיה שכבר הוזכרה כאן, שלא לסתור בית כנסת, אפילו בכדי לבנות מפואר ממנו.

לעומת זאת, הפגנות ומפגנים שלא בהר הבית, אינם מסיגים אחור את ההתקדמות הציבורית במקום. הם מעוררים את דעת הקהל, מעוררים את נציגי הקהל, ומעוררים את התרדמה בת שנות האלפיים למקום. בוודאי שיש להם חשיבות ומקום ככל שאינם מציירים את העלייה להר כמייצגי עניינו של מיעוט שוליים, כענין של מלחמות ומאבקים אפילו של צודקים בטועים, או מנצלים אותו כקרדום למאבק כללי ברשויות.

כך גם בקשר לעתירות. ברור שאנו תומכים בכל צעד המכוון לביטול מדיניות האפליה בהר, ורואים בכל פעולה גם במישור הזה פעולה מבורכת, והלוואי ותישא פירות. כיום כאשר הקדקודים ברשויות המבצעיות חיוביים יש לעתירות תועלת רבה עוד יותר, במסוגלות שלהן להסיר מרגלי הרשויות משקולות שמקשות עליהם לבצע שינויים, אשר לרשות השופטת קל "לאלץ" אותם לערוך. עם זאת, לא נכחיש את דעתנו כי למרות המאמצים הרבים והאמצעים המרובים הכרוכים בהם, קלושים כיום הסיכויים לקבל סעד ממערכת הצדק והמשפט. ניסיון רב לכולנו עם הגיבוי הכמעט אוטומטי שהם מעניקים שם לרשויות, והתעלמותם הסדרתית מכל דבר פשע של הגורמים הרשמיים בהר הבית. לו היו לפחות יורדים לבדוק בעיניהם, לו היו עולים אל ההר, (כאחד האדם, ולא בסיור מוזמן ומצועצע. וכבר היו דברים מעולם עם שופטים כאלו וכאלו), או אז ניתן היה לקוות שגם אם חופש היהודי והיהדות בהר הבית לא היה זוכה לסעד מהם, לפחות זכויות האזרח וחירותו הנרמסות שם במדיניות מוכחשת ומוסתרת, לפחות אלו היו זוכים לעמידתם וסעדם. למרות שכבר כיום משפרים אנו עמדות בבתי המשפט, המאמץ הרב המושקע בו ייאלץ כנראה להמתין לנשיאת פירותיו הראויים לעידן עם שופטים איכפתיים יותר ורגישים יותר לזכויות היהודים והיהדות.

בהקשר לכך וגם לתלונות הרשמיות והתקשורתיות, המכתבים הפומביים והקריאות הציבוריות. כאנשי קודש ומקדש עלינו קודם כל לברך ולהודות על הטוב והמשתפר, ובתוך כך להוסיף ולדרוש את המגיע לנו בדין ובצדק. כפיות הטובה היא מן המידות הנוראיות המביאות לכפירה בטובו של מקום. קשה להתעלם מן התחושה כאילו נוצרה תחרות של מי יתקוף יותר את מי שפועל עם צוות ההיגוי ובשל כך דווקא המפקדים הטובים שקמו לנו ביובל לגאולת ההר, דווקא אלו המסובבים את הגלגל חזרה, זוכים למנות של עלבונות וגידופים, התקפות אישיות וגינויים, ואף קריאות מופרכות לדעתנו להתפטרות ולפיטורין. גם אם כוונות טובות בפי קוראיהן, הרי הנזק העלול להיגרם כתוצאה מהן ברור ושקוף לכל בן בשר. כאשר הרשויות עויינות, הן הרי מתמרנות עוקפות ומתחמנות גם את החוק וגם את פסקי בתי המשפט. הדוגמאות לכך הלא ידועים לנו כבר רבות בשנים. העובדה שהן נשארו קשובות עד כה, (שלדעתנו מוכיח את אצילותם של המותקפים המבליגים על כבוד עצמם, משהו שאפילו אנחנו פעילי המקדש האידיאליסטים הערכיים לא תמיד מצליחים להוכיח), לא מצדיקה ולא מכשירה את ההתנהלות הזו שאיננה ראויה, איננה מוסרית, לא חכמה ואף לא כדאית לשוב על איוולתה. מי שחסר הבחנה בין אוהב לאוייב, שלא ייצא לשדה הקרב ויפיל חלילה חללים מן הכוחות החיוביים.

גם בעניין פעילותינו התקשורתית אנחנו נשאלים ומשיבים. עם התמורות בהר הבית בהכרח שגם החלק התקשורתי שלנו יעבור שינוי. הלוא איננו חיידקי תקשורת ולא סוכנות תקשורת תאב אייטמים. אנחנו גם לא תנועת לוחמנים רעבי ניצחונות או נפגעים מבקשי נקמות. אילו היינו משהו מאלו היינו בעלי עניין לפזר ברבים ובקול גדול את כל חסרון ומגרעת הקיימים ומתרחשים כיום בהר. אבל אנחנו לא.

דורשי מקדש אנחנו. מחנכים למקדש, מדריכים למקדש ומשווקים של המקדש. כלל פסיכולוגי ידוע ומוכר כ"התניה שלילית" קובע שכל מה שנלווה אליו שלילי, מתקשר ונתפס כשלילי. מי שגורל ההר והמקדש בראש עניינו יימנע ויתחמק מליצור בעצמו תדמית שלילית למקום. זה מרחיק יהודים, מקשה על קירוב המונים, ויוצר נזק ממושך לענין. כל משווק מתחיל לומד שעליו לדבר על יתרונותיו ולא להזיק לעצמו בסיפור המגרעות החגים סביבו.

בשנים קודמות, כאשר המצב בהר הבית סבל מהתנכלות מכוונת, זדונית או בתום לב, כאשר יהודים בהר התקבלו בבוז ושולחו באלימות, כאשר בכל התפרעות מוסלמית התוצאה היתה שלילית ליהודים, וכאשר תקריות בהר הפכו לנורמות המקום, לא היה בידינו מנוס מלהודיע צערנו ברבים. בתקווה שהאחראים יתנו את הדין ויוחלפו בבעלי חשיבה הפוכה ופעולה ישרה. גם אז ההוצאה לרבים של השלילי בהר הבית היתה עבורנו משימה קשה, מצערת וכואבת. עשינו אותה בלית ברירה ובאין מנוס בכדי לבלום את ההתדרדרות שהלכה והחמירה. אולם כיום, כאשר הגלגל התהפך לטובה ולשיפור, כאשר התקריות וגורמי האלימות הפכו להיות מטופלות, כאשר העלייה להר הפכה אפשרית וסבירה, וקבלת הפנים הקשה הפכה לחיובית ומאירת פנים, עלינו להיזהר מאוד שלא ליפול במה שנפלו המרגלים מוציאי דיבתה השלילית של הארץ שהרתיעו את העם מלעלות אליו.

עם השינוי החיובי במסדרונות השלטון ובפיקוד המשטרה גם אנחנו יכולים חוזרים להביא את הטוב, לפרסם את השינויים המבורכים, ולהרגיל את ישראל אל המקום אשר בחר השם. מאמינים אנו כי ברבות היהודים תרבה הטובה, השפע, הברכה, ההקלה, ההתקדמות, התפילה, הפולחן והבנין.

יתירה מזאת. אפילו ידיעות חיוביות ומשמחות, יש דברים שהשתיקה והצנעה יפה להם. לו היינו עיתונאים או מתחרי הישגים היינו קופצים לפרסמן ללא הבחנה, גם כאשר חשיפתן ברבים עלולות להזיק למימושן או קיומן. אולם כפעילי מקדש אנחנו כל העת נדרשים להישמר מכך. לנשוך שפתיים מלהפיץ בקול רעש גדול ידיעות שפרסומן עלול להזיק לתהליך שיבת המקדש. וגם כאן באיגרת הציבורית נמנענו להזכירן. הרי חשוב לנו מאוד שלא להכשיל שום התקדמות, ולא להתהדר בהישגים שיפלו על חשבון העולים. איננו מעוניינים לנצח שום גורם מועיל ולא להיבנות על ניצחונו של אף אחד. אלא להתקדם. לעלות ולהעלות, לשוב, להתפלל, לעבוד, ולבנות בימינו את קומת המקדש הציבורית והמעשית.

נסיים בקריאה ובתפילה לפני שוכן המקום, שנעלה מעלה מעלה במספרים, בשיפורים, בהתקדמות ובהתחדשות מתמדת. ונזכה במהרה כולנו לעובדו שכם אחד, בכהן גדול אחד, במקדש אחד, והיה השם אחד ושמו אחד.

אסף לרנר       שמשון אלבוים       אסף פריד       אביה פרנקל