השתחוואה כחיבור
במאמר זה אדרוש כי מטרת ההשתחוואה לפני ה' אינה בהכרח במטרה להיבטל כלפיו אלא לשם ההתחברות עם הקרקע, עם הפשיטות, עם נקודת הראשית.
'מעשה באדם אחד שהיה מתחסד עם קונו, והיה כל חפצו רק לסייע לבריות בכל אשר היו צריכים. והיה הוא מספק לכל בריה ובריה כדי מחסורה ולכל עני ודל די צורכו. וכל מעשיו היו לשם שמים בלבד. יום אחד היה הוא מהלך ביער ולפתע נגלה אליו מלך מלכי המלכים הקב"ה. נפלו הסלים שהיו על כתפו, סלים אשר בם נתכוון לאסוף את העצים ולהביאם לעניי העיר. מיד נפל הוא על אפיו ארצה והיה מתפחד עד מאד. הרגיש הוא היאך כל אבריו ואף כל קיומו בטלים להם באחת, שהרי מה הוא לפני מלך מלכי המלכים, תולעת ולא איש'.
סיפור זה מייצג פחות או יותר את התפיסה המקובלת להשתחוואה, תפיסה הסוברת כי המשתחווה חש את כל ישותו בטלה ומבוטלת כלפי ריבון העולם.
כמדומני שניתן לדרוש את ההשתחוואה בפנים אחרות. ההשתחוואה יכולה להצטייר בעינינו דווקא ככזו שמטרתה לחבר את המשתחווה עם הקרקע, עם הראשית.
בתורה נזכרה ההשתחוואה בצורה עקיפה; 'ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה' [ויקרא כו א], ודרשו חז"ל כי 'בארצכם אי אתם משתחווים על האבנים אבל אתם משתחווים על האבנים שבמקדש' [ספרא בהר ו ט]. היתר ההשתחוואה בבית המקדש הינו דווקא בפישוט ידיים ורגליים בלא שום חציצה בין המשתחווה ובין קרקע המקדש. חיבור זה מהוה רמז או סמל לכך שהמשתחווה 'מדביק' ומצמיד את גופו לקרקע המקדש ומשם הוא מתחבר לנקודת הראשית שלו. אמרו חז"ל כי 'אדם ממקום כפרתו נברא' [בראשית רבה יד ח], א"כ ההשתחוואה הינה החיבור אל ראשית הבריאה, אל המקום אשר ממנו הושתת העולם. אל לו לאדם לבטל עצמו כלפי ריבון העולם, אדרבא – מקור העולם, הנותן חיים לכל חי מהוה מניע לכל מהותו ולכל ישותו של האדם.
החיבור אל המקור נמצא במקביל גם בטבילה במקווה. המקווה יכול להידמות אל הרחם ממנו יצא האדם אל העולם. פעמים שאדם נתלכלך, הן לכלוכים פיסיים והן לכלוכים מטה-פיסיים ונתרחק ממקורו. שב הוא האדם אל נקודת הראשית, אל הדימוי של רחם אמו, אל המקור בו היה הוא נקי מכל עוון ומשם שואב הוא כוחות אל החיים אליהם הוא שב. הן במקווה והן בהשתחוואה החיבור צריך להיות טוטאלי – כל דבר קטן יהווה חציצה, והחיבור והטבילה אף צריכים להיות עם כל חלקי הגוף האפשריים.
ביום הכיפורים, העם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים את השם הנכבד והנורא יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם, ומתחברים אל השם הגדול במלא ישותם, בגופם, בפישוט ידיהם ורגליהם, ואף בשמיעתם את השם הנכבד – וכך היו שואבים את החיות, את הרצון, את החיוניות, את השמחה, את היצירתיות אשר תלווה אותם כל השנה, גם כשיהיו רחוקים ממקור הקדש, ואפילו כשחלילה, יחטאו.
אסיים בנימה אישית; באחת מן הפעמים הרבות אשר עליתי להר הבית, השתחוויתי בפישוט ידיים ורגליים. תחושה זו חזקה היא, מחברת היא, נוסכת כח היא ומהוה מקור שאיבה ויניקה לחיים שאח"כ. כתיבה וחתימה טובה.
