מתנגדי העליה ההר כהמשך למתנגדי העליה ארצה || מה נשתנה?
ספר מצהיב משנת 1936 מעורר חשד כבד, שההתנגדות הרבנית העזה לעליה להר הבית היא בסך הכל גלגול עכשווי של הקרב הרבני הישן נגד עליה ארצה בכלל • על הפירסום ההוא, 'תיקון עולם', חתמו כל גדולי הדור שכעבור שנים מעטות עלה בסערה השמיימה
↓ מאת: ארנון סגל
שמונים שנה עברו ומאמץ הבלימה הרבני עוד נמשך. כמעט הכל השתנה מאז הוצאתו לאור של הספר 'תיקון עולם' בשנת 1936 במונקאץ', אז עיירה בהונגריה וכיום בשטח אוקראינה – מלבד עצומות הרבנים שנשארו בדיוק אותו הדבר. את הספר המדובר הוציא לאור משה גולדשטיין, חסידו הנלהב של האדמו"ר המקומי הרב חיים אלעזר שפירא, במטרה אחת: לבלום את העלייה ההמונית ארצה מטעם התנועות הציוניות.
מונקאץ' היתה אז חוד החנית במאבק הזה, אבל אין לטעות – הרוב המוחלט של בכירי יהדות אירופה וארץ הקודש בימים ההם טרח לשגר את הסכמתו לפירסום הזה או התבטא באופן אחר נגד גל העליה. הספר מתעד את מאמציו הסיזיפיים של הרב שפירא להשיב את הגלגל לאחור ולקטוע את העליה ארצה, כשעל הפרק הצהרת בלפור (המכונה בידי המחבר 'בעל פעור') שסחפה אל ארץ ישראל ואל הציונות אפילו חרדים אדוקים.
שמותיהם של 150 רבנים שהפגינו הזדהות עם תוכנו הובאו בפתח הספר. בין השאר מצוטטים בו מכתביהם של רב העדה החרדית בירושלים דאז, הרב יוסף חיים זוננפלד, וגם של האדמו"רים מגור, מבעלז, מצאנז ומאלכסנדר ועוד ועוד, מנהיגיהם של מאות אלפי חסידים במזרח אירופה ערב הפעלת המשרפות.
מי שנדמה בספר כבעל מוטיבציה מיוחדת בעניין היה מנהיג חסידות חב"ד דאז, האדמו"ר השישי הרב יוסף יצחק שניאורסון מלובביץ'. במכתב ששלח הרב שניאורסון לעמיתיו רבני אירופה הוא קובע בנחרצות שייסוד "'קרן בניין הארץ' הוא טעות כי ...בזה היה מָעַל, שהיו צריכים לחזק את הישוב שהיה מקודם ולא לבקש חדשות". כלומר, אין להקים יישובים חדשים בארץ ישראל ויש להסתפק בתרומות לתחזוקת היישוב הישן.
הרבי מלובביץ' קבע שם: "ואשר מעפילים לעלות אל הארץ הוא נגד משפט התורה ונגד ציווי ואזהרת השם יתברך עד כי יקבץ נדחינו על ידי גואל צדק במהרה בימינו אמן". בהמשך הוא מתלונן על כך ש"היראים יכבשו את הארץ נגד ציווי השם יתברך ונגד התורה".
רבם של חסידי חב"ד מציין שחכמי ישראל "הקדישו את הארץ רק להשם ולתורתו, ולא נתנו טמא את הארץ בכל גשם [עניין גשמי. א"ס] וחומר בתי מסחר, בתי עבודה וחרושת. קדושה הארץ! עלינו להאמין באמונה שלמה ולהכיר בדעת נכונה אשר בבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן, יוטב בעיניו ובעיני השם א-לוהינו יותר החדר הכנסת [אורחים. א"ס] והבית-הצדקה אשר נוסד בגולה בבריטניה, [יותר. א"ס] מהבית חרושת ובית עבודה אשר יוסד חלילה בירושלים עיר הקודש".
וכמו בימינו בעניין העליה להר, גוייס אז טיעון ה'התגרות בגויים' כסיבה להימנע מעליה ארצה: "כל היראים יוכלו להיות יהודים כשרים ונאמנים בהיותם במקומם [כלומר בחו"ל. א"ס], ובכל אופן לבלתי היות סיבה וגרם לעשות חס ושלום פרעות בהדרת ישראל", חתם האדמו"ר השישי של חב"ד.
עיקר הספר, מכל מקום, מיוסד על דבריו, אגרותיו ומאמציו הבלתי נלאים של הרב חיים אלעזר שפירא, הרבי ממונקאץ', להשאיר את עם ישראל באירופה. בפתח הספר מצוטט קול קורא שלו משנת 1919 שפורסם בתגובה להצהרת בלפור: "קול ברמה נשמע להעיר ולהזהיר מיישוב ארץ ישראל הגשמי והחומרי, ושגם אם כל האומות יסכימו ליישבה אין לשמוע להם עד ביאת הגואל".
הלה מטיף להמשך קבלת כספי החלוקה והחזקת לומדי התורה בארץ, אולם חלילה לא להגיע ארצה במטרה לעבוד את אדמתה: "העיקר מיוסד לעוסקים בתורה, אבל לבא שם להיות עובד אדמה, חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה כשאר איכרי הארץ, הלא יתגשמו [יהפכו לגשמיים. א"ס] ביותר בעבודת עמי הארץ!".
הספר מצטט בעניין הזה חיבור בשם 'אהבת יהונתן' הרותם לשם כך את הפסוק בשיר השירים 'השבעתי אתכם בנות ירושלים... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה' ודורש אותו כך: "באם שהכל נועדו יחדיו לילך לירושלים וכל האומות מסכימים, אפילו הכי צווחה [כנסת ישראל] שחלילה שתלך שמה, שהקץ סתום ואולי אין עתה הזמן האמיתי, רק עת רצון לפי שעה, והיום או מחר יחטאו ומוכרחים לגלות פעם שנית, ו[החורבן. א"ס ]האחרון קשה מן הראשון". כן, החשש מחורבן נוסף גרם לבכירי רבני אירופה להישאר בגוב האריות האירופי עד הסוף המר.
והספר ממשיך ותוקף: "ואשר עניין יישוב ארץ ישראל בדרך הקאלאניען [מושבות] ששמו להם למטרה, זהו דרך חדש אשר לא שערום אבותינו, והוא רק חורבן ארץ ישראל כאשר ביארתי כפסק הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר כלל מצוות יישוב ארץ ישראל בזמן הזה, רק בביאת גואל צדק במהרה בימינו. מלך המשיח בעצמו יחלק ארץ ישראל לשבטים ברוח קדשו, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים, לא כשיטת הכופרים הציונים ודומיהן. ואך לזה עינינו צופיות כלות ומייחלות לישועה, בדרך נס מן השמיים במהרה בימינו".
"שום צד היתר לעליה"
בהמשך הספר מביע העורך גולדשטיין געגועים לרבני הדורות הקודמים, שבימיהם איש משלומי אמוני ישראל לא העלה על דעתו להעפיל לארץ המובטחת: "חכמי קדושי ישראל, צדיקי אמת, אריות ונמרים מדור שלפנינו זכרם יגן עלינו, שהתרחקו בכל מיני התרחקות ולא אבו להכניס עצמם בשום צד היתר לעליה לארץ ישראל לעבוד בשדות וכרמים וכיוצא בזה". הוא מצטט מכתב של האדמו"ר מגור, מחבר הספר 'שפת אמת', משכבר הימים אשר אסר עליה לארץ ישראל "גם לחרדים שנכון לבם בטוח", מכיוון ש"אין להתיר להביאם לנסיון הנפש והרוח". הלה הוסיף ש"בוודאי יש בזה [בעליה לארץ. א"ס] חשש איסור ולא נוכל לצרף זאת להתיר לעלות לארץ ישראל".
גולדשטיין מצטט את מורו ורובו הרב חיים אלעזר שפירא המזהיר: "חס ושלום לא להגשים את הגאולה שתהיה טבעית, וגם לא בכוח אנושי ועצמיי, כי גאולה טבעית ואנושית לא שמה גאולה, וכל שכן הבטחת והסכמת גויי ועמי הארצות, אלא גאולתנו ופדות נפשנו ובניין בית קודשנו ובניין ארצנו הקדושה תהיה הכל נסיית [על ידי נס. א"ס]. וכן כתוב בתורת משה רבנו הרמב"ם, ז"ל בסוף אגרת תימן: אם נעורר עלינו ונקרא במלכות בדברים בטלים ושקר, הלא נסכן בנפשותינו ונבוא לידי מיתה".
את השבחים שמאמרי חז"ל חולקים למי שבוחר להתגורר בארץ ישראל הסביר האדמו"ר ממונקאץ' כמתייחסים דווקא לזמן שבו בית המקדש קיים, ולחיזוק עמדתו הוא מצטט את מאמר רב יהודה בתלמוד הבבלי שלפיו "כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר ב'עשה'". את כל זה, הוא מסכם, כתב כדי "להעיר לבות בני אדם... בעניין עליית ארץ ישראל זה לזיתו, זה לכרמו, זה למסחרו וזה לעבודתו עדי ערב ולא ידעו במה יכשלו לעבור על דעת גאוני שרפי קודש שהזהירו על קדושת הארץ. ועיקר ישיבתה נתייסדה רק לפנות שם מכל עסקים ולהיות יושב אוהל של תורה ותפילה, ונודע מנהג אבות הקדמונים שלא עשו שום תעמולה ליסע לארץ ישראל".
יש המטילים את האחריות לפרוץ המהומות האיסלמיות הנוכחיות על כתפי העולים להר הבית, אולם בשנת 1936 הטיל הספר 'תיקון עולם' את האחריות לפרוץ מאורעות תרפ"ט על כתפי העולים ארצה: "הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו לפני שש שנים וגם עתה את הפרעות בארץ ישראל שעשו הערביים הרוצחים שם... ועל זה נאמר באור החיים הקדוש בעניין ארץ ישראל... שבאמצעותה יתקנאו בכם האומות ויאבדו אתכם ממנה בנקמה גדולה". "עולי פלעסטינא מטמאים ארץ ישראל וקדושתה", מסכם גולדשטיין. "שום פעולה אנושית ומפלגה לא תועיל לגאולתה".
בספר מצוטט גם מאמר ששיגר לעיתון היהודי במונקאץ' הרב יששכר שלמה טייכטל, שהתנגד אף הוא בתוקף לעליה ארצה: "וחדשים מקרוב באו וקוראים את ארץ ישראל בשם 'פלעסטינא' ולא כאשר קראוה מעולם אבותינו ורבותינו – הוא גם כן מורה בעוונותינו הרבים שאינה מצד הקדושה". כעבור שנים מעטות שינה הרב טייכטל את דעתו והפך לציוני, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הוא נרצח בחורף 1945, ככל הנראה בידי הנאצים באושוויץ. קודם לכן, בעודו נרדף בידי הנאצים העלה הרב טייכטל על הכתב בספרו 'אם הבנים שמחה' את המהפך התודעתי שעבר.
הרב חיים אלעזר שפירא לא נאלץ לחוות את אימי השואה. הוא נפטר עוד לפניה, בשנת 1937, בעודו בהתנגדותו החריפה לציונות ולעליה ארצה כפי שהיה כל חייו. הרב יוסף יצחק שניאורסון מחב"ד חולץ בשלהי 1939 מוורשה הכבושה בידי הגרמנים. כמותו הצליחו להימלט מציפורני הנאצים גם הרבי מגור והרבי מבעלז. מאות אלפי חסידיהם נשארו באירופה תוך ציות לאדמו"ריהם ונרצחו בידי הנאצים. שארית הפליטה עלתה לארץ הקודש וייסדה כאן מחדש את החסידויות החרבות, אבל אל דאגה – זאת רק על מנת להמשיך במלחמת החורמה בציונות בדיוק מהנקודה שבה זו נקטעה.



