כך נעצרתי בהר בגיל 88

תובנות מזקן פעילי הר הבית וזקן העצורים || פרופ' מנחם בן ישר

מנחם בן ישר ממשואות יצחק הוא כנראה ותיק פעילי הר הבית בימינו, בן 91 – ומי שעוד בשנת שחרור ההר פרסם מאמר ובו זיהה את גבולותיו המדוייקים ואת מיקום המקדש בו * הארכיאולוגים הבכירים של העת ההיא הגיעו לאותן מסקנות, אבל הרבה אחריו 

↓ מאת: ארנון סגל

"המציאות תשתנה ביום מן הימים". בן ישר בעת מעצרו בהר

"בכ"ח באייר תשכ"ז הבנתי שיש לעלות להר הבית", משחזר מנחם בן ישר. "האם יש לבנות בית מקדש או אין לבנות בית מקדש לא ידעתי להכריע, אבל הצורך לעלות אל ההר היה לי מובן מאליו. לא הייתי בהר ביום השחרור, מפני שכבר לא הייתי מגוייס באותה עת. ביקרתי בו רק כמה ימים אחר כך. ידעתי שצריך לטבול לפני העלייה, ולכן טבלתי קודם לכן במעיין השילוח". 

בן ישר, במקורו מנחם זילברברג, נולד בברלין בחג הראשון של סוכות תרפ"ה, 1924. יחד עם הוריו וששת אחיו עלה ארצה ממש ערב השואה, בשנת 1939. למנחם בן ישר שלוש בנות, 16 נכדים ו-18 נינים. חתנו הוא חגי בן ארצי, אחיה של שרה נתניהו הנשוי לבתו של בן ישר – מילכה.

"בזמן מלחמת ששת הימים התחלתי ללמד תנ"ך באוניברסיטת בר אילן, ובמסגרת הזו דיברתי עם כמה חברים מהאוניברסיטה והסכמנו בינינו על הצורך לעלות ההרה. בהמשך עלינו אליו כקבוצה. התחלתי להתעניין בהר ולקרוא עליו. איתרתי מפה אנגלית גדולה של הר הבית ועל פי המשנה במסכת מידות וכתבי יוסף בן מתתיהו ניסיתי לברר היכן בהר ניצב המקדש. כתבתי על כך מאמר שהופיע לראשונה בביטאון של מדענים שומרי תורה עוד בשנת תשכ"ח (68')".

בן ישר הקדים במאמרו המדובר את בכירי הארכיאולוגים בנימין מזר ז"ל ועוזרו לין ריטמאייר, אולם הגיע לאותן מסקנות בדיוק באשר למיקומו של הר הבית שקדם להורדוס – ריבוע בן 500 על 500 אמה – בתוככי המתחם הקרוי כיום כולו בשם 'הר הבית': "הגעתי למסקנות שראיתי אחר כך שהגיעו אליהם כמה ארכיאולוגים ובין השאר קתלין קניון, שבדרום הר הבית ובצפונו זיהתה תוספת של הורדוס לשטח הר הבית המקורי, וכן רצועה נוספת בצד מערב. 

"הרב גורן, לעומת זאת, הגיע למסקנות אחרות, בין השאר מכיוון שהמפות שהופיעו בספרו לא היו מדוייקות. הוא חשב שהצאחרה – הסלע שבמרכז כיפת הסלע – הוא מקום המזבח ולא מקום קודש הקודשים כפי שטוענת המסורת. אני חושב שהיתה לו מגמה לראות את הכותל המערבי ככותל של הר הבית ממש, ולא כפי שסבורים היום על פי מחקרים של בנימין מזר, שזה כותל של ההרחבה ההרודיאנית של ההר". 

"בהמשך, עוד בשנה הראשונה אחרי שחרור ההר, יצרנו קשר עם יוצאי אצ"ל ולח"י מירושלים כדוגמת שמעון ברמץ ז"ל, ויחד ייסדנו תנועה פעילה למען הר הבית שכונתה 'ברית אריאל'. בניגוד להיום, לא היתה אז כל בעיה להיכנס לשטח הר הבית. הרשויות הניחו לעלות ההרה באופן חופשי משער המוגרבים, אבל אנחנו לא הסתפקנו בכניסה בלבד ורצינו להתפלל שם. בחול המועד סוכות תשכ"ח, הראשון אחרי הכיבוש, נכנסנו – כעשרים איש – למתחם עם לולבים ואתרוגים דרך שער המוגרבים. אף אחד לא עיכב אותנו. עמדנו בין שער המוגרבים לאל אקצה, בחלק הדרומי, ושם ערכנו הקפות עם לולבים עד שבאה המשטרה והורידה אותנו מההר. רשמו את שמותינו אבל לא נעצרנו. התייחסו אלינו יפה. הערבים, אגב, כלל לא התנגדו לתפילה שלנו. 

"באותה עת עוד נותרו ליד שער המוגרבים כמה בניינים וממש ליד הכניסה ניצב קיוסק קטן של ערבי זקן שמכר משקאות. מי שהגיע להר עם נעלי עור השאיר את הנעליים לשמירה אצל בעל הקיוסק הערבי והוא השגיח עליהן עד שיצאנו. הערבים לא הביעו באותו הזמן כל התנגדות לנוכחות היהודית במקום הקדוש. הם עוד היו בהלם מכך שמדינת ישראל הניחה להם להישאר בהר. 

"לעומת זאת, כמעט כל הרבנים היו נגדנו – הן החרדים והן הדתיים הלאומיים, מלבד מעט מאוד רבנים כדוגמת הרב של נתניה – הרב דוד חיים שלוש וכן הרב חיים דוד הלוי שבאותה עת עוד היה רבה של ראשון לציון ולימים נעשה רבה של תל אביב. מעניין מאוד שכל הממסד הרבני מלבדם התנגד לנו. כאשר כבר כובשים את הר הבית, במקום לחשוב מה צריך לעשות בו, הרבנים חשבו רק מה לא צריך לעשות – לא לעלות". 

איך אתה מסביר זאת? 

"לא יודע. זה כנראה מתוך הלם. הגיעה הגאולה, ולא יודעים מה לעשות בה. עד שעניין הר הבית חדר לחלק מהרבנים מהציבור הדתי-לאומי עברו 25 שנה. היום כבר מקובל שמותר לעלות. אמנם לא כולם עולים להר, אבל קיים קונצנזוס שזה לגיטימי. אפילו בציבור הלא דתי, הרוב בעד לאפשר חופש פולחן ליהודים בהר. גם לציבור החרדי זה חדר. באותה עת, לעומת זאת, זה היה לגמרי מחוץ לקונצנזוס. היינו כמה משיגענעס. פעם, כשהחרדים ראו אותנו עולים ההרה הם היו צועקים לנו 'כורעס, כורעס'. כרת. היום כבר כמעט לא צועקים. 

"זה בעצם הדבר הטבעי ביותר בעולם, שהר הבית הוא שלנו, אבל בשביל לעכל את זה מבחינה תודעתית כנראה דרוש זמן. אומרים שקיימים שני נושאים הלכתיים שבהם לא הרבנים קובעים את ההתקדמות אלא הם נובעים מלמטה – הטלת תכלת בציצית ועליה להר הבית. אני נוקט בשתיהן. מבחינה פסיכולוגית זה הולך יחד. זה בא מאנשים שחושבים מחוץ לקופסה הדתית". 

טביעות אצבעות בחשד להשתחוויה

ממרום גילו הספיק בן ישר להיות שותף כמעט לכל הארגונים שפעלו בעניין ההר במשך יובל השנים שחלפו מרגע שחרורו. הוא היה שותף גם לפעילות ארגון 'חוגים לאומיים' שבראשו עמד עו"ד חרותי שהגיש את העתירות הראשונות לבג"ץ בנושא ההר, מתוך למעלה מחמישים עתירות שהוגשו בעניין מאז ועד היום. 

"נשארנו באותה מסגרת במשך כמה שנים עד שנפתחה תנועה גדולה יותר, 'אל הר השם' שבראשות פרופ' יואל אליצור והרב יואל בן נון. שם יזמו עליות להר, הפיצו חומרים וקיימו ימי עיון. גם הרב יעקב מדן, כיום ראש ישיבת הר עציון, היה פעיל בתנועה". 

אולם הפעם היחידה שבה נעצר בן ישר היתה דווקא לאחרונה, בחול המועד סוכות תשע"ג (2012), וזאת בחשד שהשתחווה בהר. כאחרון הפושעים נלקחו ממנו אז טביעות אצבע, הוא צולם ואולץ לחתום על מסמך שבו התחייב להתנהג בהר מעתה והלאה 'כמו ילד טוב', כהגדרת בן ישר. במשך שעות הושאר הקשיש במעצר במשטרת הקישלה, וכדי להשלים את התפאורה האבסורדית נעצרו בהר יחד עמו רב ושלושה ילדיו הקטנים, ואלו שהו איתו בחדר המעצר. בהעדר סוכה העצורים אף לא יכלו לאכול בתחנת המשטרה במשך כל שעות מעצרם, אבל בן ישר לא התרגש: "אותי זה לא הטריד", הוא מבטל את העניין. "זה הטריד בעיקר את אשתי כששמעה על כך". אגב, הוא טוען שלא השתחווה ולמעשה נעצר בלא שעשה דבר: "היו פעמים אחרות שהשתחוויתי בהר, אבל באותה פעם דווקא לא". 

"המצב בהר השתנה לרעה מאז שחרור ההר ועד היום", מוסיף בן ישר. "כיום מגבילים את הקבוצות ל-15-20 יהודים דתיים בלבד בכל קבוצה, וגרוע יותר – לא נותנים לקבוצה אחת לעלות עד שהאחרת יורדת. זו התעללות". 

ובכל זאת אתה ממשיך לעלות. 

"אני רואה בזה צורך. בסופו של דבר תודעת הציבור בכל זאת תגבר. הרי למה המצב בהר כיום גרוע כל כך? בגלל ההסכמים עם ממלכת ירדן, שהיא למעשה השולטת וזו שאומרת לישראל מה לעשות במקום. ייתכן שהמצב הזה ישתנה באחד מן הימים, וצריך שיהיו אז ארגון ומנהיגות חזקים מספיק שיידעו לנצל את הרגע הזה ולשנות את הכללים, לאפשר ליהודים כניסה חופשית ואולי גם לקבוע בהר מקום תפילה כפי שהרב גורן רצה. גם הרב טוקצ'ינסקי, עוד בזמן המנדט, כתב בספרו 'עיר הקודש והמקדש' שהוא ערך מדידות והסיק שבחלק הדרומי של הר הבית ראוי לבנות בית כנסת ולהתפלל בו". 

בכל ערב פסח בשנים האחרונות יש מי שמנסה להביא אל ההר גדיים לצורך הקרבת קרבן פסח. אתה מזדהה עם מעשים כאלו? 

"כן, אבל יש לדעת שלפי ההלכה אם מקימים מזבח צריך להקריב עליו קרבן תמיד בכל יום, ולחנוך אותו בקרבן תמיד של שחר. אני מסופק מאוד אם העם היהודי בימינו מוכן לדבר כזה. לקרבן פסח הציבור דווקא מוכן, כי קרבן הפסח הוא בסך הכל מעין מנגל של יום העצמאות, מנגל של קודש, אבל אני בספק לגבי מוכנות העם היהודי בימינו לקרבנות מסוגים אחרים. כל מה שנעשה בהר צריך להתבצע בשם עם ישראל כולו".

בבקשה, קצת יחס אנושי/ אליעזר ברוייער

מה רוצים מנכה שעולה מדי שבוע להר הבית? || אליעזר ברוייער

כמנהגו מדי יום רביעי, עלה אליעזר ברוייער מקרית ארבע להר הבית ב-ט' בסיון • אליעזר אינו אדם בריא במיוחד, אך הוא מרגיש שזכות העליה השבועית להר הבית היא ששומרת עליו ובזכותה הוא מסוגל לתפקד כמעט כאדם בריא • אליעזר מאמין שיבוא יום ויזכה לעבוד ככהן בבית המקדש • אליעזר תכנן לבקר אחרי העליה ביום רביעי, אצל קרידולוג לתור שנקבע לו לפני זמן רב • למשטרה היו תוכניות אחרות לגביו • אליעזר מגולל את סיפורו במכתב המצורף, אשר נשלח בין היתר לשר לביטחון פנים, מבקר המדינה ועוד

אליעזר ברוייער (באמצע) והפלאפון קצת לפני המעצר. אולי הם חשבו שהוא בשיחה ישירה עם ריבונו של עולם?

↓ מאת: אליעזר ברוייער

הנדון: התנהגות בלתי מידתית בצורה קיצונית של קצין חקירות משטרת מרחב דוד

א.נ.ג.נ.

עליתי ב15.06.16 להר הבית ב7:30 בבוקר. אני בעל תעודת נכות ותעודת עיוור. עברתי כמה ניתוחי עיניים ומאור שמש חזק יש לי כאבי עיניים, ובאותו יום הוזמנתי לרופא קרדיאולוג בבית החולים שערי צדק שאני במעקב בהשגחתו, והייתי צריך להתייצב אצלו בשעה 11:30. תוך כדי עלייה להר הבית דיברתי בפלאפון עם חברי בעקבות שמש חזקה וזיעה שגירו את עיני, ניגבתי אותם מזיעה והסתרתי עיני מקרינת השמש, עוכבתי ע"י שוטר ליווי. בזמן יציאתי מהר הבית ניגש אלי איש וואקף ואמר: "סוף סוף תפסנו אותך, אנחנו כבר שנתיים עוקבים אחריך". הובאתי לתחנת משטרת הר הבית שם הסברתי את פשר התנהגותי ומצבי, ואחר כך הובאתי למרחב דוד (קישלי), כאשר מפקד התחנה ביקש לסיים את חקירתי במהירות מקסימלית כדי שאני יספיק לביקור רופא. בפועל, כאשר הגעתי למרחב דוד החקירה התנהלה מאוד בעצלתיים ובגלל שההזמנה שלי נדחתה פעמיים מסיבה חוסר זמן של רופא, הם דרשו להביא להם פקס מבית חולים שערי צדק כאשר הם הזהירו את אישתי שהייתה בדר לבית חולים, שאני אהיה מעוכב הרבה זמן. ובגלל שהפקס שלהם לא היה תקין בית החולים היה צריך לשלוח את הפקס כ-4 פעמים שלקח כשעה. אבל גם אז לא שוחררתי. בחקירה, חוקר ששמו פואד, אמר שצולמתי כאשר אני מתפלל. שאלתי אותו: האם השוטר שמע אותי מתפלל? הוא אמר שלא אבל רואים מהסרטון שאני מתפלל. ביקשתי להראות את הסרטון. כאשר ראיתי אותו, הסברתי לו את פשר מעשיי והצגתי תעודת עיוור ותעודת נכה והסברתי שבזמן קריאת שמע לא מדברים בפלאפון ומחזיקים את היד בצורה אחרת. על טענתו שמכשיר פלאפון היה אצלי רק להסחת הדעת אמרתי: הרי המצלמה שלכם דיגיטלית ורואים בה את משך הצילום. הפלאפון שלי אצלכם ותבדקו אם יש שיחה יוצאת. אחרי בדיקה התברר שאכן כך היה. ואז החוקר שאל אותי: "האם התפללת בלב?" עניתי: "שאין איסור להתפלל בלב ואני תמיד מרגיש רוממות רוח בזמן עלייה להר" ואז הוא שאל אותי: "האם הבאת רוממות רוח על פני הייתה יכולה להטעות את השוטר שלא שמע את תוכן השיחה וחשב שזה תפילה? " עניתי: "כל אחד יכול לטעות ואני מקבל את זה בהבנה". נפרדנו מהחוקר ואז הופיע קצין חקירות ואמר שהוא מרחיק אותו מהר הבית ל-15 יום. 

למסקנה נשאלות כמה שאלות: 

1. מה פשר דבריו של איש וואקף? האם זה אומר שמשטרת הר הבית הפכה לחותמת גומי של אנשי וואקף? אין ביטול ריבונות גדול מזה. ומי מוסמך לקבל החלטות כאלו? 

2. אני הופרדתי ממלווי שהיו צריכים להושיב אותי לרכב הנוסע לבית החולים ולא היה לי כסף למונית, כך שנאלצתי להגיע לבית החולים כאשר אני באיחור גדול. שסיכן את חיי בהתחשב במצבי. למזלי הרופא הסכים לקבל אותי אחרי הזמן אבל אם הייתי מאחר בעוד כמה דקות, הביקור היה מתבטל.

3. אני לא כופר בעובדה שלשוטר יש זכות לעכב אזרח שיש חשד בהתנהגותו, אבל, אם לאזרח יש הסבר סביר לפשר דבריו חייבים לשחרר אותו בפרט אם זה נכה וקל וחומר עצם עיכובו לא אומר שהוא חייב לקבל עונש. הנוהל הנהוג במרחב דוד שכל מעוכב חייב לקבל עונש דבר שהוא בלתי חוקי בעליל. ברצוני להוסיף שהכנסת עוסקת בחקיקת עונשים על מי שמונע לעיוור להיכנס למרחב ציבורי. ואני דורש לבדוק אם התנהגות של קצין חקירות לא מנוגדת להחלטות ועדת לנדאי האוסרת עינויים. 

בתודה מראש,

אליעזר ברוייער

סיפורו של בחור ישיבה - לילה מרומם במעצר

לילה מופלא במעצר || החברה הישראלית, שירת התקווה ופורים

לפני יותר משבוע עלה פחות הישיבה אברהם פואה להר הבית, כמנהגו מדי חודש. במהלך העליה הוא נעמד מול בית קודשי הקדשים והחל לשיר את ההמנון הלאומי המסתיים במילים "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים". בניגוד למילות ההמנון, את העליה לא סיים פואה כאדם חופשי. הוא בילה את הלילה כבחור ישיבה, אך לא בישיבתו, אלא בישיבה במעצר במגרש הרוסים.

עם כל הצער על עילת המעצר, פואה שמח להכיר בבית המעצר דמויות שונות מאלו שאותן הוא פוגש בבית המדרש ובהר הבית. פואה נאות לשתף אותנו במקצת מחוויות אותו הלילה.

לכתבות קשורות:
צפו: מעצר אלים בגלל שירת התקווה הר הבית >>
שופט: ההמנון הלאומי פרובוקציה, קצין ישמח להצטרף >>

↓ סיפור של בחור ישיבה/ אברהם פואה מספר

לאחר צהריים, ערב, וזמן רב של המתנות, שבהם אני ממתין פעם לחקירה, פעם לרכב משטרתי שייקח אותי לפה ולשם, סוף כל סוף אני נכנס לתא המעצר . פה יהיה משכני הלילה. הסוהר פותח את הדלת ואני נכנס מנסה לזהות מי יהיו חבריי לתא. (השמות בהמשך הם שמות בדויים) אני רואה אדם חרדי ובחור רוסי יושבים במיטה לידי מצד ימין. (השם של החרדי הוא דני, באזור גיל ה-35, והרוסי שקוראים לו אבי היה באזור גיל 20). עוד עצור שוכב במיטה הרחוקה ממני בצד ימין, מביט בי עם חיוך שמח על הפנים, (שמו מאיר, בן 27 בערך). אח"כ אני רואה במיטה ממולי ספרדי "עמך" עם כיפה סרוגה בגיל 35 בערך (שמו דביר). מעליו במיטת קומתיים ישן מוטי, מבוגר, באזור גיל 40 -50, ובצד שמאל שוכב חיים, באזור גיל 20, בחור אתיופי קורא ספרי צדיקים על המיטה ומעליו במיטת קומותים שמעון, בן 30 בערך. שמעון היה אחד מבולבל כזה, חולה על סיגריות באופן כזה שאם הוא יראה סיגרייה אחת הוא ישתגע. וכל כמה זמן הוא קורא לסוהר שיביא לו עוד סיגריה, אע"פ שיש תקציב של רק 2 סיגריות לאסיר.

הם מופתעים לראות אותי נכנס ושואלים אותי על מה אני עצור, יש לי חיוך על הפנים, אך עצב בלב, אני עונה שאני עצור על ששרתי "התקווה", בהר הבית. בזמן שהם בהלם אני מברר איפה יש מיטה פנויה עבורי לישון, והם אומרים לי שהמיטת קומותים שמעל מאיר פנויה ומעדכנים אותי שעוד מעט יביאו לי מצעים חדשים למיטה. בינתיים אני מתארגן לתפילת ערבית ושואל אותם אם יש סידור בתא. הם מצביעים לי על ארון בצד שמאל, אני פותח את "הארון קודש" הזה, ורואה שם סידורים, ספרי צדיקים, זוהר, תהילים וכד'. אני מתפלל ערבית, גם דביר מתפלל ערבית וכשהוא מסיים את תפילתו הוא נוגע בי בזמן שאני עוד מתפלל ולוחש לי להתפלל על דביר בן אילנה לשחרור מהיר. אני כביכול לא מגיב כי אני באמצע התפילה, אך אני מתפלל בשבילו שישתחרר במהרה.

אני מסיים את התפילה, ומאיר אומר לי שהביאו לי את המצעים, תוך כדי שהוא מניח לי אותם על הכיסא. חיים הבחור האתיופי קורא לי שהוא הכין לכבודי ארוחת ערב, ואני נענה בשמחה, וקורא בקול: "בוודאי, סעודת ראש חודש אדר, משנכנס אדר מרבין בשמחה". וכל החדר מתחיל לשיר "מי ש מיש... משנכנס אדר". מאיר מחמיא לי שאני מכניס שמחה לתא. אני נוטל ידיים ומתיישב ליד חיים לסעודת ראש חודש. הוא מוזג לו מים קרים עם קרח ואני משבח אותו על שהוא דואג לי. הוא משיב לי שאנשים מגיעים לפה והם טרודים במחשבות ולכן חשוב שהם ירגישו טוב, אני ממש נמסתי מהנשמה הטהורה שיושבת לידי.

בזמן שאני אוכל, אבי ודני החרדי יושבים במיטה לידי ולומדים מהמשנה ברורה הלכות בניית בית כנסת. אבי שלא הייתה כיפה לראשו, שם במקומה מגבת , הוא קורא ודני מסביר, ואני משתתף מדי פעם בלימוד.

תוך כדי הלימוד , דני לא מתאפק ושואל אותי למה אני עולה להר הבית, הרי זה מעצבן את הערבים והם עלולים לעשות פיגועים! אני רואה את כל חברי החדר מטים אוזן לשמוע על הדיון המעניין ואני מתחיל ב"הרצאה מרתקת".

אבא שלי סיפר לי איך אחרי מלחמת ששת הימים הוא הלך בגיל 7 לבד בתוככי חברון. והוא לא פחד. שמעתי על אנשים שעשו קניות בעזה והם לא פחדו. יתר על כן, אפילו הם היו עושים תיקונים לאוטו בראמאללה!

פעם היה שלום, והשאלה איך התדרדרנו עד למצב של היום?

הערבים אחרי הניסים המופלאים של מלחמת ששת הימים חשבו שבעל הבית חזר הביתה, הואקף הירדני מסר את מפתחות הר הבית למדינת ישראל ובא ללכת הביתה. אך ככל הנראה עוד לא היינו מוכנים להבין את המשמעות שלנו בארץ הזאת ולכן משה דיין שפחד מהר הבית ומהמשמעות שטמונה בתוכו מיהר להחזיר את המפתחות לואקף. הוא לא הבין שכל הזכות שלנו על הארץ קשורה להר הבית עם כל המשמעות הכרוכה בכך. לערבים לקח זמן עד שהם הבינו שבעל הבית החדש מתעקש לוותר על הבית, אך כשהם הבינו שאנחנו מנותקים מעברנו הם התחילו לייחס לעצמם את הארץ וטענו שהם היו פה לפנינו. התחילו האינתיפאדות ולצערנו תגובות ראשי הממשלה עד היום להתקוממות המחבלים נגדנו היו עוד ועוד בריחות מאותה משמעות שדיברנו עליה. זה התחיל מהסכמי אוסלו שגררו אחריהם מרחץ דמים נורא, המשיך דרך חורבן גוש קטיף שהפיל עלינו טילים לתל אביב, ונמשך עד היום שוב ושוב בבריחות וויתורים על אותה משמעות של הקשר בין עם ישראל לא-לוקיו בלי שום הגיון. המשמעות הזאת היא זו שנתנה לנו שקט לאחר מלחמת ששת הימים והיא היחידה שיכולה להחזיר לנו את השקט בהמשך.

(יאמר לזכותו של משה פייגלין, שכאשר דיברתי, אמרתי שמה שחסר למדינה, וגורם לה להיות במצב הזוי שכזה- זה אובדן הזהות. ברגע שהזכרתי את המילה "זהות" כל חברי החדר קפצו יחד ואמרו- "זה מה שחסר". והוא בחוכמתו ידע לקרוא למפלגתו החדשה -זהות.)

לסיום אמרתי להם שזה בדיוק קשור לפורים שחל באדר. משום שחכמים שאלו מדוע נתחייבו ישראל כליה (מיתה) בזמן המן הרשע, וענו- על שנהנו מסעודה של אותו רשע, (הכוונה לאחשורוש). חכמים לימדו אותנו שבסעודה זו השתמשו ישראל בכלי בית המקדש הראשון ובטאו בכך את יאושם מהסיכוי לכך שה' יגאל את עמו וישיבם לארצם, לירושלים. ובעצם בכך התכחשו למשמעות של עם ישראל בעולם.

אך מרדכי לא מתכחש לזהותו היהודית בכך שכאשר המן עובר- "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה". כולם משתחווים, אך מרדכי לא שוכח את זהותו. ומן הסתם מי שנהנה מהסעודה של אותו רשע פונה אל מרדכי ואומר לו: "אולי תלך כאשר המן מגיע? תברח לאיזה פינה שלא ירגישו בך", אך "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה" וכולם יודעים מזה. ואז פונים אל מרדכי ואומרים לו- "אתה מסכן אותנו", כאשר אתה עולה להר הבית אתה מרגיז סתם. ובמגילה באמת כתוב "{ה} וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה: {ו} וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי:" וגם היום טוענים שכאשר אנו עולים להר הבית זה מסכן את העם ומגביר את הפיגועים.

אולם מהמשך המגילה אנו מבינים היטב שהכל היה ונהפוך הוא, מי ששמר על זהותו ומשמעותו, לא הסיר את עיניו מקודש הקודשים והציל את היהודים מהצרות זה היה מרדכי. ואנו יודעים ג"כ שמי שברח מזהותו ומשמעותו והסכים עם הגלות ונכנע אליה, הוא זה שבגללו נתחייבו ישראל כליה.

דני מוסיף לשאול מה זה עוזר ששרתי התקווה, ועניתי שאני מנסה לעורר את עם ישראל לפקוח עיניים, ולשים לב למציאות ההזויה שלנו בהר הבית, שאפילו את ההמנון הלאומי אסור לשיר בהר, דבר שלא קיים בשום מדינה בעולם. 

אך משום שמדינת ישראל ובעיקר מי שעומד בראשה מתכחשים לקשר שלנו עם הר הבית, אנו נמצאים במצב עצוב כל כך. אולי נתעורר ונדרוש להפסיק את ההתכחשות הזאת.

השיחה נתארכה ואני שוכח לברך ברכת המזון על סעודת ראש החודש, מכין לי את המיטה לישון, ובאמצע נכנסים הסוהרים עם סוהר אתיופי חייכן. הוא מחזיק טאבלט ביד ומסמן בטאבלט שכולם נמצאים. שמעון מבקש שוב סיגריה, ודני שואל אם השחרור שלו כבר הגיע. אני מודה לסוהרים ששמו אותי בתא הזה, משום שכל עצור פה הוא יהלום, ומתיישב לומר "קריאת שמע" שעל המיטה. בזמן שאני אומר את מזמורי התהילים שנוהגים לומר לפני השינה חיים שקורא ספר על סיפורי צדיקים מרים את הראש ואומר: "איזה נס אדיר! היה רב שהכניס קצת חיטה למחסן בשביל שיהיה לו נדוניה לבתו, ואחר כך הוא מצא את המחסן מלא". (חיים מראה לנו את התמונה של המחסן מפוצץ בחיטה). דני "החרדי" מוסיף שהרב לא נהנה מהתבן משום ש"אסור ליהנות מנס", וחיים מהנהן שזה באמת כתוב בהמשך הסיפור. אבל אבי מקשה: הרי את המן אכלו בני ישראל במדבר וזה היה נס? ומקבל תשובה חזרה מדני: שבאמת המפרשים מקשים את זה, ואחד מהתירוצים הוא שהמן היה במיוחד בשביל ישראל שייהנו ולכן היה מותר.

אני מסיים להגיד את קריאת שמע שעל המיטה ודני שואל אותי אם זה היה שווה להיעצר? אמרתי לו שהיחס בין מה שאני סובל להיות עצור לבין מה שזה עוזר לעם ישראל הוא בכלל לא פרופורציונלי, ולכן זה לא מפריע לי. אני מוסיף בהומור שבכלל עם כאלו חברים אולי שווה להיעצר. אני נשכב לישון, חיים לוקח את המגב ועם המגב הוא מכבה את האור, כי המתג נמצא מחוץ לתא.

לאחר זמן קצר נדלק האור, ונכנסים סוהרים להודיע לדני שהוא משוחרר. הוא מחבק את כולם ונפרד , ושוב חיים מכבה את האור. אני נזכר לפתע שלא ברכתי ברכת המזון, אז אני ממהר לברך וכמובן לא שוכח "יעלה ויבוא", אני שוכב לישון.

כולם כבר נמצאים במיטותיהם, חיים ואבי התחילו לספר אחד לשני בדיחות, ואני השתתפתי מדי פעם כשידעתי את התשובה. למשל חיים שאל את אבי: "מישהו הולך ביער ושומע קול שאומר: אתה הבן שלי אבל אני לא אבא שלך. מי אני?" אז מיהרתי להשיב שזאת אמא שלו. לאחר זמן הבדיחות נגמרו והיה שקט. אני נשארתי ער בערך עד שתיים או שלש בלילה, וחשבתי על היום שעבר, ועל כך שהאסירים פה מדברים יותר נקי מהסוהרים.

באמצע הלילה הגיע מישהו חדש לתא, שגם לו קראו דני, הוא היה נראה לי בחור מרוקאי בגיל 19. הבחור החדש אמר שלום, והלך לישון על המטת קומותיים שמעל אבי. כל שעה בערך הגיע סוהר והדליק פנס לבדוק שכולם נמצאים, ובסוף נרדמתי לקראת היום למחרת.

קיצר היה מעניין... אוהב אתכם אחים שלי, שנתבשר כולנו רק בשורות טובות, אברהם שאול פואה.