לילה מופלא במעצר || החברה הישראלית, שירת התקווה ופורים
עם כל הצער על עילת המעצר, פואה שמח להכיר בבית המעצר דמויות שונות מאלו שאותן הוא פוגש בבית המדרש ובהר הבית. פואה נאות לשתף אותנו במקצת מחוויות אותו הלילה.
לכתבות קשורות:
צפו: מעצר אלים בגלל שירת התקווה הר הבית >>
שופט: ההמנון הלאומי פרובוקציה, קצין ישמח להצטרף >>
↓ סיפור של בחור ישיבה/ אברהם פואה מספר
לאחר צהריים, ערב, וזמן רב של המתנות, שבהם אני ממתין פעם לחקירה, פעם לרכב משטרתי שייקח אותי לפה ולשם, סוף כל סוף אני נכנס לתא המעצר . פה יהיה משכני הלילה. הסוהר פותח את הדלת ואני נכנס מנסה לזהות מי יהיו חבריי לתא. (השמות בהמשך הם שמות בדויים) אני רואה אדם חרדי ובחור רוסי יושבים במיטה לידי מצד ימין. (השם של החרדי הוא דני, באזור גיל ה-35, והרוסי שקוראים לו אבי היה באזור גיל 20). עוד עצור שוכב במיטה הרחוקה ממני בצד ימין, מביט בי עם חיוך שמח על הפנים, (שמו מאיר, בן 27 בערך). אח"כ אני רואה במיטה ממולי ספרדי "עמך" עם כיפה סרוגה בגיל 35 בערך (שמו דביר). מעליו במיטת קומתיים ישן מוטי, מבוגר, באזור גיל 40 -50, ובצד שמאל שוכב חיים, באזור גיל 20, בחור אתיופי קורא ספרי צדיקים על המיטה ומעליו במיטת קומותים שמעון, בן 30 בערך. שמעון היה אחד מבולבל כזה, חולה על סיגריות באופן כזה שאם הוא יראה סיגרייה אחת הוא ישתגע. וכל כמה זמן הוא קורא לסוהר שיביא לו עוד סיגריה, אע"פ שיש תקציב של רק 2 סיגריות לאסיר.
הם מופתעים לראות אותי נכנס ושואלים אותי על מה אני עצור, יש לי חיוך על הפנים, אך עצב בלב, אני עונה שאני עצור על ששרתי "התקווה", בהר הבית. בזמן שהם בהלם אני מברר איפה יש מיטה פנויה עבורי לישון, והם אומרים לי שהמיטת קומותים שמעל מאיר פנויה ומעדכנים אותי שעוד מעט יביאו לי מצעים חדשים למיטה. בינתיים אני מתארגן לתפילת ערבית ושואל אותם אם יש סידור בתא. הם מצביעים לי על ארון בצד שמאל, אני פותח את "הארון קודש" הזה, ורואה שם סידורים, ספרי צדיקים, זוהר, תהילים וכד'. אני מתפלל ערבית, גם דביר מתפלל ערבית וכשהוא מסיים את תפילתו הוא נוגע בי בזמן שאני עוד מתפלל ולוחש לי להתפלל על דביר בן אילנה לשחרור מהיר. אני כביכול לא מגיב כי אני באמצע התפילה, אך אני מתפלל בשבילו שישתחרר במהרה.
אני מסיים את התפילה, ומאיר אומר לי שהביאו לי את המצעים, תוך כדי שהוא מניח לי אותם על הכיסא. חיים הבחור האתיופי קורא לי שהוא הכין לכבודי ארוחת ערב, ואני נענה בשמחה, וקורא בקול: "בוודאי, סעודת ראש חודש אדר, משנכנס אדר מרבין בשמחה". וכל החדר מתחיל לשיר "מי ש מיש... משנכנס אדר". מאיר מחמיא לי שאני מכניס שמחה לתא. אני נוטל ידיים ומתיישב ליד חיים לסעודת ראש חודש. הוא מוזג לו מים קרים עם קרח ואני משבח אותו על שהוא דואג לי. הוא משיב לי שאנשים מגיעים לפה והם טרודים במחשבות ולכן חשוב שהם ירגישו טוב, אני ממש נמסתי מהנשמה הטהורה שיושבת לידי.
בזמן שאני אוכל, אבי ודני החרדי יושבים במיטה לידי ולומדים מהמשנה ברורה הלכות בניית בית כנסת. אבי שלא הייתה כיפה לראשו, שם במקומה מגבת , הוא קורא ודני מסביר, ואני משתתף מדי פעם בלימוד.
תוך כדי הלימוד , דני לא מתאפק ושואל אותי למה אני עולה להר הבית, הרי זה מעצבן את הערבים והם עלולים לעשות פיגועים! אני רואה את כל חברי החדר מטים אוזן לשמוע על הדיון המעניין ואני מתחיל ב"הרצאה מרתקת".
אבא שלי סיפר לי איך אחרי מלחמת ששת הימים הוא הלך בגיל 7 לבד בתוככי חברון. והוא לא פחד. שמעתי על אנשים שעשו קניות בעזה והם לא פחדו. יתר על כן, אפילו הם היו עושים תיקונים לאוטו בראמאללה!
פעם היה שלום, והשאלה איך התדרדרנו עד למצב של היום?
הערבים אחרי הניסים המופלאים של מלחמת ששת הימים חשבו שבעל הבית חזר הביתה, הואקף הירדני מסר את מפתחות הר הבית למדינת ישראל ובא ללכת הביתה. אך ככל הנראה עוד לא היינו מוכנים להבין את המשמעות שלנו בארץ הזאת ולכן משה דיין שפחד מהר הבית ומהמשמעות שטמונה בתוכו מיהר להחזיר את המפתחות לואקף. הוא לא הבין שכל הזכות שלנו על הארץ קשורה להר הבית עם כל המשמעות הכרוכה בכך. לערבים לקח זמן עד שהם הבינו שבעל הבית החדש מתעקש לוותר על הבית, אך כשהם הבינו שאנחנו מנותקים מעברנו הם התחילו לייחס לעצמם את הארץ וטענו שהם היו פה לפנינו. התחילו האינתיפאדות ולצערנו תגובות ראשי הממשלה עד היום להתקוממות המחבלים נגדנו היו עוד ועוד בריחות מאותה משמעות שדיברנו עליה. זה התחיל מהסכמי אוסלו שגררו אחריהם מרחץ דמים נורא, המשיך דרך חורבן גוש קטיף שהפיל עלינו טילים לתל אביב, ונמשך עד היום שוב ושוב בבריחות וויתורים על אותה משמעות של הקשר בין עם ישראל לא-לוקיו בלי שום הגיון. המשמעות הזאת היא זו שנתנה לנו שקט לאחר מלחמת ששת הימים והיא היחידה שיכולה להחזיר לנו את השקט בהמשך.
(יאמר לזכותו של משה פייגלין, שכאשר דיברתי, אמרתי שמה שחסר למדינה, וגורם לה להיות במצב הזוי שכזה- זה אובדן הזהות. ברגע שהזכרתי את המילה "זהות" כל חברי החדר קפצו יחד ואמרו- "זה מה שחסר". והוא בחוכמתו ידע לקרוא למפלגתו החדשה -זהות.)
לסיום אמרתי להם שזה בדיוק קשור לפורים שחל באדר. משום שחכמים שאלו מדוע נתחייבו ישראל כליה (מיתה) בזמן המן הרשע, וענו- על שנהנו מסעודה של אותו רשע, (הכוונה לאחשורוש). חכמים לימדו אותנו שבסעודה זו השתמשו ישראל בכלי בית המקדש הראשון ובטאו בכך את יאושם מהסיכוי לכך שה' יגאל את עמו וישיבם לארצם, לירושלים. ובעצם בכך התכחשו למשמעות של עם ישראל בעולם.
אך מרדכי לא מתכחש לזהותו היהודית בכך שכאשר המן עובר- "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה". כולם משתחווים, אך מרדכי לא שוכח את זהותו. ומן הסתם מי שנהנה מהסעודה של אותו רשע פונה אל מרדכי ואומר לו: "אולי תלך כאשר המן מגיע? תברח לאיזה פינה שלא ירגישו בך", אך "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה" וכולם יודעים מזה. ואז פונים אל מרדכי ואומרים לו- "אתה מסכן אותנו", כאשר אתה עולה להר הבית אתה מרגיז סתם. ובמגילה באמת כתוב "{ה} וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה: {ו} וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי:" וגם היום טוענים שכאשר אנו עולים להר הבית זה מסכן את העם ומגביר את הפיגועים.
אולם מהמשך המגילה אנו מבינים היטב שהכל היה ונהפוך הוא, מי ששמר על זהותו ומשמעותו, לא הסיר את עיניו מקודש הקודשים והציל את היהודים מהצרות זה היה מרדכי. ואנו יודעים ג"כ שמי שברח מזהותו ומשמעותו והסכים עם הגלות ונכנע אליה, הוא זה שבגללו נתחייבו ישראל כליה.
דני מוסיף לשאול מה זה עוזר ששרתי התקווה, ועניתי שאני מנסה לעורר את עם ישראל לפקוח עיניים, ולשים לב למציאות ההזויה שלנו בהר הבית, שאפילו את ההמנון הלאומי אסור לשיר בהר, דבר שלא קיים בשום מדינה בעולם.
אך משום שמדינת ישראל ובעיקר מי שעומד בראשה מתכחשים לקשר שלנו עם הר הבית, אנו נמצאים במצב עצוב כל כך. אולי נתעורר ונדרוש להפסיק את ההתכחשות הזאת.
השיחה נתארכה ואני שוכח לברך ברכת המזון על סעודת ראש החודש, מכין לי את המיטה לישון, ובאמצע נכנסים הסוהרים עם סוהר אתיופי חייכן. הוא מחזיק טאבלט ביד ומסמן בטאבלט שכולם נמצאים. שמעון מבקש שוב סיגריה, ודני שואל אם השחרור שלו כבר הגיע. אני מודה לסוהרים ששמו אותי בתא הזה, משום שכל עצור פה הוא יהלום, ומתיישב לומר "קריאת שמע" שעל המיטה. בזמן שאני אומר את מזמורי התהילים שנוהגים לומר לפני השינה חיים שקורא ספר על סיפורי צדיקים מרים את הראש ואומר: "איזה נס אדיר! היה רב שהכניס קצת חיטה למחסן בשביל שיהיה לו נדוניה לבתו, ואחר כך הוא מצא את המחסן מלא". (חיים מראה לנו את התמונה של המחסן מפוצץ בחיטה). דני "החרדי" מוסיף שהרב לא נהנה מהתבן משום ש"אסור ליהנות מנס", וחיים מהנהן שזה באמת כתוב בהמשך הסיפור. אבל אבי מקשה: הרי את המן אכלו בני ישראל במדבר וזה היה נס? ומקבל תשובה חזרה מדני: שבאמת המפרשים מקשים את זה, ואחד מהתירוצים הוא שהמן היה במיוחד בשביל ישראל שייהנו ולכן היה מותר.
אני מסיים להגיד את קריאת שמע שעל המיטה ודני שואל אותי אם זה היה שווה להיעצר? אמרתי לו שהיחס בין מה שאני סובל להיות עצור לבין מה שזה עוזר לעם ישראל הוא בכלל לא פרופורציונלי, ולכן זה לא מפריע לי. אני מוסיף בהומור שבכלל עם כאלו חברים אולי שווה להיעצר. אני נשכב לישון, חיים לוקח את המגב ועם המגב הוא מכבה את האור, כי המתג נמצא מחוץ לתא.
לאחר זמן קצר נדלק האור, ונכנסים סוהרים להודיע לדני שהוא משוחרר. הוא מחבק את כולם ונפרד , ושוב חיים מכבה את האור. אני נזכר לפתע שלא ברכתי ברכת המזון, אז אני ממהר לברך וכמובן לא שוכח "יעלה ויבוא", אני שוכב לישון.
כולם כבר נמצאים במיטותיהם, חיים ואבי התחילו לספר אחד לשני בדיחות, ואני השתתפתי מדי פעם כשידעתי את התשובה. למשל חיים שאל את אבי: "מישהו הולך ביער ושומע קול שאומר: אתה הבן שלי אבל אני לא אבא שלך. מי אני?" אז מיהרתי להשיב שזאת אמא שלו. לאחר זמן הבדיחות נגמרו והיה שקט. אני נשארתי ער בערך עד שתיים או שלש בלילה, וחשבתי על היום שעבר, ועל כך שהאסירים פה מדברים יותר נקי מהסוהרים.
באמצע הלילה הגיע מישהו חדש לתא, שגם לו קראו דני, הוא היה נראה לי בחור מרוקאי בגיל 19. הבחור החדש אמר שלום, והלך לישון על המטת קומותיים שמעל אבי. כל שעה בערך הגיע סוהר והדליק פנס לבדוק שכולם נמצאים, ובסוף נרדמתי לקראת היום למחרת.
קיצר היה מעניין... אוהב אתכם אחים שלי, שנתבשר כולנו רק בשורות טובות, אברהם שאול פואה.
