שמו של עארף אל־עארף אומר מעט מאוד, אם בכלל, לציבור הרחב בישראל, אבל החלטות אונסק"ו - שאימץ את מסכת השקרים הפלשתינית על אודות היעדר הזיקה היהודית לירושלים, להר הבית ולכותל המערבי - עשויות לגאול מאלמוניותו היחסית את דמותו של ההיסטוריון הפלשתיני המנוח, שעמד במשך תקופה קצרה בראש עיריית מזרח ירושלים.
אל־עארף היה עיתונאי, פוליטיקאי ואיש ציבור ערבי בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל. בשנות שלטונה האחרונות של ירדן במזרח ירושלים, הוא גם ניהל את מוזיאון רוקפלר לארכיאולוגיה, לא הרחק משער שכם, כיום מקום מושבה של רשות העתיקות הישראלית. את המוזיאון הקימו הבריטים בתקופת המנדט שלהם בארץ ישראל. כשירדן "ירשה" אותו מהם, הדביקו הקומיסרים הירדנים סרטים דביקים כדי לכסות את הכיתוב העברי של חלק מהמוצגים.
למרות זאת דבק אל־עארף, לאומן פלשתיני מוצהר, באמת ההיסטורית ובמחקר המדעי, וכתב באותם ימים בספריו כי הר הבית, "מקום אל־חרם אל־שריף", הוא על הר המוריה שנזכר בספר בראשית, שבו היה גורן ארונה היבוסי, שדוד קנה כדי להקים עליו את המקדש, וכי שלמה בנה את בית המקדש בשנת 1007 לפני הספירה.
אל־עארף גם הוסיף ששרידי מקדש שלמה נמצאים מתחת למסגד אל־אקצא. המקום, כך פירט, היה בבעלות היהודים תקופה מסוימת, ואחר כך חזר לחזקת המוסלמים. הוא אף זיהה את המחצבה שמימין לשער שכם כ"מחצבת שלמה" (כלל לא בטוח שהזיהוי הזה מדויק; נ"ש) משום שמשם לדבריו לקחו דוד ושלמה אבנים לבניית המקדש.
הדברים הללו, מציין כיום פרופ' יצחק רייטר, מומחה בינלאומי לאיסלאם (איש מכון ירושלים לחקר ישראל והמכללה האקדמית אשקלון), נכתבו בתקופה שבה היתה העיר העתיקה של ירושלים חלק מממלכת ירדן, והם אינם זוכים כמעט להד בספרי היסטוריה ערביים שנכתבו מאז 1967 ובשיח בן־זמננו. רייטר, מחבר הספר "מירושלים למכה ובחזרה - ההתלכדות המוסלמית סביב ירושלים", בדק ומצא כי "סיפור בית המקדש היהודי, פרטים על בנייתו, מסורותיו, הווייתו ואפילו פרטים על הריסתו של הבית הראשון על ידי נבוכדנצר, היו בעבר מוטיב מושרש בספרות הערבית המוסלמית על כל סוגיה".
יתרה מזאת, אומר רייטר, "הגיאוגרף וההיסטוריון הירושלמי אל־מקדסי, בן המאה ה־11, וחכם ההלכה האיראני מהמאה ה־14 אל־מסתופי, מזהים את מסגד אל־אקצא עם מקדש שלמה; בשירתו של ג'לאל אל־דין אל־רומי מהמאה ה־13, מוגדרת בניית מסגד שלמה בפיו כבניית 'מסגד אל־אקצא'. גם אבו בכר אל־ואסטי, שהיה דרשן מסגד אל־אקצא בתחילת המאה ה־11, מביא בספרו 'על שבחי ירושלים' מסורות שונות המציגות את העבר היהודי של בית המקדש".
גם הארכיאולוג פרופ' דן בהט, אוטוריטה מקצועית ומדעית בתחום ההיסטוריה של הר הבית וירושלים, שכותב עתה את הפרק המוסלמי בספרו על ההיסטוריה של הר הבית, מצביע על שורה של מקורות מוסלמיים קדומים, שמהם עולה כי המוסלמים עצמם - שכיום מכחישים את קיומו של המקדש בהר ואת הזיקות היהודיות לירושלים - נהגו בעבר באופן שונה לחלוטין.
"בקוראן עצמו יש מקורות, למשל בסורה 2 ובסורה 7, שמזהים את שער חטה, שער הסליחה, כשער שדרכו ייכנסו בעתיד 'בני ישראל' להר הבית. שער חטה", מטעים בהט, "הוא שער ברקלי הנמצא כיום מתחת לגשר המוגרבים שמתנשא מעל לעזרת הנשים ברחבת הכותל המערבי". בהט מגלה עוד כי מקורות יהודיים, רובם מהגניזה הקהירית, מלמדים שזקני היהודים הם שהראו למוסלמים את גבולות אבן השתייה, אבן הצחרה שהיתה מכוסה באשפה ושפכים, גבולות שמהם גזרו המוסלמים את קווי הבניין של מבנה כיפת הסלע, מעל הסלע הקדמוני.
הסופר המוסלמי אבן עבד רביה, "שכתב על ירושלים", מוסיף בהט, "העיד בשנת 913, כ־200 שנה בלבד אחרי שהוקמה כיפת הסלע, שכיפת השלשלת בהר הבית, שכיום מזוהה כאלמנט מוסלמי, נקראה בשם זה מכיוון שבזמנם של בני ישראל שכנו במקום זה בית הדין היהודי ושלשלת צדק ניסית, שדובר שקר לא היה יכול לאחוז בה". ועוד חשיפה של בהט: המוסלמים שידעו על הקשר היהודי להר הבית ולירושלים כיבדו את היהודים במאות הראשונות לקיום מסגד אל־אקצא וכיפת הסלע בהר הבית בעבודות תחזוקה במקום - טאטוא של רצפות ושטיחי המסגדים, מילוי הנרות בשמן או ניקוי המקוואות שם. "יש על כך לא מעט עדויות, אחת מהן של מוג'יר א־דין, בן המאה ה־15, שנחשב על ידי המוסלמים כאחד מבני הסמכא הכי גדולים להיסטוריה המוסלמית הקדומה של ירושלים".
 |
| ביתו של עארף אל עארף בבאר שבע |
בהט ורייטר מפליגים הרחק לאחור, אבל האמת היא שאין צורך בכך: עד סמוך לשנת 1967, ביובל השנים שקדם למלחמה ששינתה את מפת ירושלים והאזור, רבו הביטויים הפלשתיניים ואף הירדניים שמזהים ומגדירים את הקשר היהודי לירושלים ולקודשיה, וזאת בניגוד מוחלט לכל מה שנשמע כיום מפי נציגי ירדן, הפלשתינים ומדינות ערב במוסדות הבינלאומיים, ובהוויה הערבית והפלשתינית. "הכלי ההסברתי הזה", הודה השבוע גורם מקצועי במשרד החוץ, "הוזנח על ידינו מול מתקפת ההכחשה של הזיקה היהודית לירושלים ולהר הבית. אולי הגיעה העת לנצלו".
ואכן הגילויים הארכיאולוגיים האחרונים - הכתובת המוסלמית העתיקה מהמסגד באזור חברון שמעידה כי מבנה כיפת הסלע כונה בראשית התקופה המוסלמית "בית אלמקדס", בית המקדש, או חשיפת הפפירוס מתקופת בית ראשון שמציין בכתב עברי קדום את שמה של ירושלים, הם ערוץ הסברתי אחד בלבד - ארכיאולוגי - במערכה להדיפת מתקפת השקרים הפלשתינית.
ענף אחר בעץ ההסברה הישראלי הוא כמובן אינספור מובאות וציטוטים מהתנ"ך, מהמשנה, מהתלמוד, מהברית החדשה וגם מספריו של יוסף בן־מתתיהו, שחי במאה הראשונה לספירה וראה במו עיניו את חורבן ירושלים ובית המקדש השני. אפילו צילום כתב יד עתיק של פרשן הקוראן הפרסי אל־תאברי, שהוברח לפני שנים אחדות מהספרייה של אוניברסיטת קהיר על ידי נוהא חסיד, מקוטלג עתה לטובת ההסברה הישראלית.
במסמך של אל־תבארי נכתב בין היתר כי "בית אל־מקדס (הר הבית) נבנה על ידי שלמה, בנו של דוד, והיה עשוי מזהב, מפנינים מאודם ומאבן החן - פרידוט, רוצף בכסף ובזהב, ועמודיו היו מזהב".
ההסברה הישראלית ניצלה רק מעט מהספרות המקצועית של חוקרים כרייטר, בהט, עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ (מחבר הספרים "מה נורא המקום הזה" ו"מלחמות המקומות הקדושים"), או מספריהם של ד"ר דורי גולד והחתום מעלה. בכולם מוצג תיעוד שמוכיח כי "שקרן טוב" צריך לזכור גם למי אמר אמת, ובעיקר במקרה שלנו - מתי.
הנה למשל: הגדרת אונסק"ו את קבר רחל כמסגד ובעיקר התמיכה הטורקית בהחלטה, אינן מתיישבות עם העובדה שהטורקים העות'מאנים הם שהעניקו לפני 185 שנה פירמנים (כתבי זכויות) המאשררים את הקשר היהודי לקבר רחל ואוסרים "על איש למנוע אותם או להתנגד להם מלבקר שם".
גם הדומיננטיות של ירדן ביוזמה להחליט ולאשר פעם אחר פעם החלטות ששוללות ומחלישות את הזיקה היהודית לירושלים ובעיקר להר הבית, אינה מתיישבת עם תכניה של מפה רשמית ירדנית מ־1965, שנתיים בלבד לפני מלחמת ששת הימים, ששוכנת אחר כבוד באוסף מפות ארץ ישראל של חיים שטיינברגר בניו יורק. המפה צוירה על ידי ירדני בשם עבד אלרחמן, שעבד כמודד רשמי, וקיבלה אישור ממשרד התיירות של ממשלת ירדן. עיון במפה מלמד כי מתחם הר הבית מכונה שם, כמקובל בקרב המוסלמים, "אלחרם אלשריף", אך בתוספת משמעותית שמציינת כי הוא נמצא "על הר המוריה".
גם הפלשתינים והוואקף יתקשו ליישב את הסתירה בין הכחשתם הטוטאלית את קיום המקדש כיום ואת כינויו "אל־מזעום" (המתיימר, השקרי, המדומיין), לבין תכניו של המדריך המקוצר לתולדת "אלחרם אלשריף־ירושלים", שהוואקף עצמו פירסם בכמה מהדורות בשנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת. באותה העת כיהן כמופתי של ירושלים וכיו"ר המועצה המוסלמית העליונה "המופתי הגדול", חאג' אמין אל־חוסייני, המזוהה על ידי רבים כאבי התנועה הלאומית הפלשתינית. בפרסום שלו נכתב בין היתר כי "זהותו של האתר עם מקדש שלמה היא מעל כל ספק".
 |
| הגדרת אונסק"ו את קבר רחל כמסגד ובעיקר התמיכה הטורקית בהחלטה, אינן מתיישבות עם העובדה שהטורקים העות'מאנים הם שהעניקו לפני 185 שנה פירמנים (כתבי זכויות) המאשררים את הקשר היהודי לקבר רחל |
מציירים מפות מחדש
גם העובדה שהפלשתינים גלשו מהכחשה מוחלטת של זיקה יהודית להר הבית להכחשה מוחלטת של זיקה יהודית גם לכותל המערבי, קלה לסתירה, לא רק באמצעות הארכיאולוגיה והמקורות ההיסטוריים, אלא גם באמצעות כתבי המוסלמים עצמם.
בשנים האחרונות עבר הכותל על ידי ראשי הוואקף ואנשי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית תהליך של איסלאמיזציה ונוכס בלעדית למוסלמים. השיא הגיע בדמות טענה חסרת כל בסיס של מחמוד אל־הבאש, השר לענייני דתות ברשות הפלשתינית, ולפיה, "איש מלבד המוסלמים לא השתמש בכותל כמקום פולחן אף פעם לאורך ההיסטוריה, אלא לאחר פרסום הבטחת בלפור מבשרת הרעות בשנת 1917".
התוצאה של המגמה הזאת ניכרה גם בהוויה התקשורתית הפלשתינית, כאשר הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ שידרה תוכנית תיעודית שהציגה את היהודים שמתפללים בכותל המערבי כ"חוטאים וטמאים" ואת ההיסטוריה היהודית כמזויפת. בתוכנית הובהר: "אנו מציירים כעת את מפותינו. כאשר היהודים ייעלמו מהתמונה, כמו פרק נשכח מדפי ההיסטוריה של עירנו, נבנה מחדש את שכונת המוגרבים ברחבת הכותל המערבי".
עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ, שחקר במסגרת ספרו "מלחמות המקומות הקדושים" את הטענות המוסלמיות על הכותל, מציין כי הם מעולם לא התפללו מצידו המערבי של הכותל. ברקוביץ מצא שהכותל כלל אינו מוזכר כמקום קדוש מוסלמי בספרים ובמדריכים רשמיים של חרם א־שריף מטעם הוואקף המוסלמי, שהופיעו בשנים 1914, 1965 ו־1990.
גם באנציקלופדיה של האיסלאם, שיצאה לאור ב־1971, בערכים "אל־בוראק" ו"חרם א־שריף" לא נזכר הכותל המערבי כמקום קדוש, והוא אינו מזוהה שם כמקום קשירת אל־בוראק, סוסתו הפלאית של מוחמד, שעל פי המסורות המוסלמיות המאוחרות נקשרה אל הכותל המערבי בתום מסעו השמימי ממכה לירושלים. בערך "חרם א־שריף", הכותל אף מוזכר כ"כותל הדמעות".
בספר אחר, שכתב מיודענו ההיסטוריון עארף אל־עארף, נכלל הכותל ברשימת המקומות הקדושים ליהודים והוא מתואר במילים אלה: "הכותל הוא החומה החיצונית של בית המקדש, אשר שוקם בידי הורדוס... והיהודים מבקרים בו לעיתים קרובות, ובייחוד בתשעה באב, וכאשר הם מבקרים בו הם זוכרים את ההיסטוריה המפוארת והבלתי נשכחת ומתחילים לבכות".
 |
| היה מקובל לזהות את מקום קשירת האל־בוראק בצידו החיצוני של הכותל הדרומי, סמוך לפינה הדרום־מערבית של חומות ההר... הקדושה המאוחרת יחסית שהמוסלמים מייחסים לכותל המערבי היא "קדושה נודדת" לצרכים פוליטיים |
עדות מאיתמר בן־אב"י
אבל הממצא המרתק ביותר של ברקוביץ מעלה חשד שהקדושה המאוחרת יחסית שהמוסלמים מייחסים לכותל המערבי היא "קדושה נודדת" לצרכים פוליטיים. מתברר שעד המאה ה־11 נחלקו המלומדים המוסלמים בדבר מקום קשירת סוסו המכונף של מוחמד (אל־בוראק), והצביעו על מקומות שונים ברחבי החרם א־שריף. חלק מהם זיהה את מקום קשירת סוסו של הנביא מדרום לשער הרחמים בכותל המזרחי. אחרים - בכותל הדרומי, אך איש לא הצביע באותה תקופה על הכותל המערבי.
במאה ה־11, מציין ברקוביץ, נהגו תושבי ירושלים המוסלמים, וגיאוגרפים מוסלמים, להצביע על מקום מסוים בצידו החיצוני של הכותל הדרומי כמקום קשירת סוסו של מוחמד, ועל שער מסוים בכותל הדרומי (השער הכפול) כשער הנביא שדרכו נכנס מוחמד למתחם. אפילו במאה ה־17 עדיין היה מקובל לזהות את מקום קשירת האל־בוראק בצידו החיצוני של הכותל הדרומי, סמוך לפינה הדרום־מערבית של חומות ההר.
ראשית המסורת המוסלמית שמזהה את "מקום קשירת הבוראק" עם אתר התפילה היהודי בכותל המערבי היא אי אז באמצע המאה ה־19, כאשר יהודים החלו להביא למקום תשמישי קדושה ואף לנסות לרכוש את הכותל והחצרות סביבו מידי הוואקף המוסלמי.
לדעת ברקוביץ, קרוב לוודאי שרק בתגובה לפעולות היהודים, העתיקו המוסלמים את מקום כניסתו של הנביא מוחמד לחרם א־שריף ואת מקום קשירת הבוראק לכותל המערבי, והחלו לכנות את הכותל המערבי "אל־בוראק". הם גם בנו את מסגד אל־בוראק בצידו המזרחי של הכותל המערבי, מעל שער ברקלי, בחצר החרם א־שריף, שבו הם מציגים את החדר התת־קרקעי כמקום שאליו קשר הנביא מוחמד את סוסו.
והנה פרט היסטורי נוסף בעל משמעות: המוסלמים עצמם, בתקופה העות'מאנית, הם שהעניקו ליהודים פירמנים (כתבי זכויות) שמכירים בזכותם על הכותל המערבי ובאפשרות להתפלל למרגלותיו. ראשון נהג כך הסולטן סולימאן הראשון, "המפואר", במחצית השנייה של המאה ה־16, ואחריו הסולטן הטורקי עבד אל־מג'יד (1841). איתמר בן־אב"י, בנו של מחיה השפה העברית אליעזר בן־יהודה, מספר על פירמן שנמסר ליהודים בשנת 1868, הועבר למועצת המורשים היהודים בלונדון, ואחר כך נעלם באופן מסתורי.
