דווקא העלייה לגגות ושירת ההלל המשותפת שבקעה ועלתה מכל בית, שירה אדירה, סוחפת, משתפת ומחברת – דווקא היא היתה שיאו של מעמד החידוש השנתי של הברית הלאומית. אם יש רגע אחד שאליו אני מתגעגע ומצפה לו בחידוש עבודת המקדש, זהו הרגע
כבר שנים רבות דנים אצלנו בשאלה מיהו יהודי, ונראה שכבר התייאשנו מלתת על כך תשובה ברורה. זו הרי לא השבת שמגדירה אותנו כיהודים, כי לא יעלה על הדעת שמי שאיננו שומר מצוות עשה ולא תעשה ייאבד בשל כך את הגדרתו כיהודי. כך גם באשר לכשרות ואפילו לצום יום הכיפורים. לא אלה מגדירים אותנו.
מהו אם כן סממן השייכות המזערי (אך הכרחי) לעם היהודי? המקדש עשוי לספק מענה לשאלה הזו. המקדש מסמל באופן מוגשם וחי, לא פחות מתורתנו הקדושה, את הברית הנצחית בינינו ובין הקדוש ברוך הוא. המקדש מהווה את הנקודה הסגולית של העם. היום עמנו מחולק לפלגים, לכתות שונות ומשונות זו מזו. בתוך כל פלג ופלג אין ספור גוונים וצורות עבודה. כל קהילה וקבוצה מנסה למצוא את דרכה האותנטית בעבודת השם.
כשמדברים על עבודת המקדש לומדים בעיקר על ריטואל שחיטת הקורבנות וזריקת הדם. נכון, כך הם פני הדברים במסכתות הנלמדות – אבל דומני שחוויית המקדש, חוויית הקודש מבחינת רוב רובו של הציבור הישראלי היתה אז שונה, ולא במקצת.
איפה העם פגע/נגע במקדש? לא כל כך בעבודה הממשית בו. זו היתה זכותם וחובתם של מעטים, של קבוצות קטנות של כהנים, של כמה מאות לוויים ושל עשרות ישראלים במעמדם, שהגיע זמנם לשרת במילואים באותו שבוע. לרוב המוחלט של העם לא היתה אפשרות (ומקום) להיכנס למקדש. אפילו ביום שהוא החשוב וההמוני ביותר במקדש במשך השנה, בערב הפסח, רק נציגים בודדים מכל משפחה (אחד מעשרים או אפילו פחות מכך) נכנסו בפועל לעזרה. למעטים מאוד היתה בזמן המקדש נגיעה מעשית קבועה במעשה הקורבנות.
אז במה התבטאה חוויית המקדש? בעיקר בטקסים הציבוריים שנולדו וצמחו מתוך המקדש, צמודים למקדש, יונקים ממנו ומהעבודה בו את חיותם. במעמד הפסח לא השחיטה עמדה במרכז החוויה הלאומי (שהרי נכח בה רק נציג בודד מכל חבורה, כאמור) ואפילו לא אכילתו (מכיוון שכל משפחה אוכלת את קרבנה לבדה), אלא דווקא העלייה לגגות אחרי גמר האכילה ושירת ההלל המשותפת שבקעה ועלתה מכל בית ובית מלון, שירה אדירה, סוחפת, משתפת ומחברת – דווקא היא הייתה שיאו של מעמד החידוש השנתי של הברית הלאומית. מכל בית מלון ושכונה, כל עדה וקהילה מיזגה את הנוסח שלה, את הפיוט והמנגינה היחודיות לה – לכדי ביחד אחד, חיבור מחודש לברית שבין עם לא-לוהיו (ברית סיני) ולברית לאומית של מעורבות הדדית (ברית ערבות מואב). אם יש רגע אחד שאליו אני מתגעגע ומצפה לו בחידוש עבודת המקדש, זהו הרגע: שירת האחדות הגדולה של העם לא-לוהיו.
אך בזה לא תמה הטקסיות הציבורית במקדש. גם בהבאת הביכורים רק מעטים ממש נכנסו למקדש, אבל כולם, ממש כולם, יצאו לרחובות ירושלים לקבל את פני הבאים מכל תפוצות ישראל. קבלת פנים חמה של שירים, של תזמורות וברכות הדדיות העניקה לכל באי המקדש את תחושת הכרת המחוייבות לכלל – יחד כל שבטי ישראל.
שיא הטקסיות הציבורית התרחש כנראה בחג הסוכות, בתהלוכה השמחה של בית השואבה שאמנם החלה במקדש, שם היה מקום רק לבודדים, בני אצולה, אך עיקר השמחה היתה בכל חצרות ירושלים שהוארו בלפידים ובשירה למשך כל ימות החג.
והכל ליד המקדש, סביב המקדש. נכון שלכל החגיגות והטקסים הללו ישנם שורשים תורניים עמוקים, אבל הם בפועל ולמעשה פרי פיתוח האומה הישראלית לדורותיה. כל דור, כל תקופה, תורמים ויוצרים משלהם למעשה הציבורי המאוחד. המקדש הוא המאפשר את השונה. הוא המעניק לגיטימיות לאחר להיות חלק מהכלל – מתוך ידיעה ברורה שבעוד כמה חודשים שוב נהיה יחד, שוב נערוך במשותף את טקסי המקדש. ודווקא זה מאפשר את הגיוון בעבודת הבורא.
ואולי, אם כן, המקדש הוא התשובה לשאלה מיהו יהודי – יהודי הוא מי שהמקדש הוא מוקד חייו, חייו הלאומיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה