פרשת המקדש || אחרי מות קדושים תשע"ז
אחד הקרבנות הנזכרים בפרשת אחרי מות - השעיר המשתלח לעזאזל - מעורר סקרנות. הכהן הגדול, מקריב ביום קדוש וטהור זה - חמישה עשר קרבנות, ומתברר, שהשעיר המשתלח, אינו נמנה עמהם, שכן, אינו עולה על המזבח אלא משולח אל ארץ גזירה.
↓ מאת: הרב ישראל אריאל
מעשה בצייר מיוצאי רוסיה שעבד ב'מכון המקדש', והיה רחוק מאד מיהדות. הסברנו לו את תוכן הציורים שנתבקש לצייר, וכגון שילוח השעיר למדבר - כמבואר ביומא סז, א; שהכהן מעמיד את השעיר בראש הצוק – "ודוחפו לאחוריו. והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים". הרגשנו שפני הצייר משתנות. חשבנו שיסרב לצייר את הציור.
לפתע הכה על ליבו בכוח, ואמר: "אני צריך לעצמי שעיר כזה!" בקשה לי אליכם: תנו לי לצייר ספר ציורים רק על עניין השעיר! והסביר: תבינו! כל אדם יש לו מצפון, ודברים רעים שעשה מעיקים על ליבו. לפי מה שאני שומע מכם, השעיר נותן פורקן לרגשות האשמה המצטברים בלב, ושילוחו עוזר לאדם לחזור בתשובה ולהרגיש שליבו נטהר.
צייר זה כיון לדברי חז"ל והראשונים, בדבר תפקידו של השעיר המשתלח, ותפקיד הקרבנות בכלל. כדברי הרמב"ם (מעילה ח, ח): "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כוחו, ודבר שלא ימצא לו טעם... אל יהי קל בעיניו... קל וחומר למצוות שחקק לנו הקב"ה, שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן... ה'חוקים' - הן המצוות שאין טעמן ידוע. אמרו חכמים: 'חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן'... כגון שעיר המשתלח... אמרו חכמים: שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד!"
סוד השעיר הביא את הרמב"ם לפענח את סוד הקרבנות בכלל: מחד גיסא מדובר ב'חוק' שיש לקיימו בעינים עצומות, מאידך במורה נבוכים ג, מו; מוסיף הרמב"ם הסבר לחוק זה, באומרו, ששעיר אחד בלבד נועד לכפר על כל חטאי עם ישראל גם הכבדים שבהם, "וכאילו הוא נושא את כל החטאים". מסיבה זו אינו מיועד לשריפה על המזבח, אלא הורחק מן המקדש, "ויושלך בארץ גזרה שאין בה יישוב" ומסכם: אלו המעשים כולם משלים הם", לעורר את הנפש ליראה, התרגשות, תשובה וטהרת הלב. ובכך השלכנו את החטאים "אחרי גווינו והרחקנום תכלית ההרחקה".
עוד מביא הרמב"ם את המדרש (ספרא שמיני) שהשעיר מכפר על שעיר העיזים ששחטו אחי יוסף על כתונת הפסים: "אמר להם [משה]: יש בידכם עבירה - 'וישחטו שעיר עזים'... יבוא שעיר עזים [ביום הכיפורים] ויכפר על מעשה עזים", ותבוא כתונת הכהן הגדול ותכפר הכתונת הטבולה בדם. ומסבירים הרמב"ם והראשונים, כי ביום זה ישראל מצווים לחזור בתשובה ולהטהר גם על חטאים שבין אדם לחבירו, ומטרתה - "יום שימת אהבה ורעות, יום עזיבת קנאה ותחרות".
הנה כיצד כיוון הצייר לדעת גדולים, והרגיש במצפון ליבו, שהשעיר המידרדר אל התהום, מטרתו, לעורר ולזרז כל יחיד לשוב מיד בתשובה – והיום! לבל יידרדר במעשיו אל השאול והגיהנום, שמשם אין חזרה. המסקנה: על כל אדם מישראל להאמין בתשובה, לקום ולהתעודד, ולהיוולד מחדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה