‏הצגת רשומות עם תוויות הרב אמנון בזק. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הרב אמנון בזק. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 23 בנובמבר 2016

הר הבחירה/ יהודה עציון

"המקום אשר יבחר" – הבנה חדשה || יהודה עציון

מזה זמן כתבתי מאמר שהוכתר בפסוק "מִי אֱ-לוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי ה' וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱ-לֹהֵינוּ", ואשר בחלקו השני דנתי באחיזת האסלם בהר הבית, והכתרתיו בפסוק: "אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירֲשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱ-לֹהִים" • המאמר זמין לקריאה ברשת בדף זה: http://the--temple.blogspot.co.il/2015/01/blog-post_5.html


↓ מאת: יהודה עציון


והנה, בעקבות קריאה בשיעורו של הרב אמנון בזק לפרשת וירא, עלה בי הרהור נוסף המשלים את אשר כתבתי שם, ואציגה נא אותו אל לבבכם השומע:

הנה ציטוט (ערוך) מדברי הרב בזק [והוספות שלי]:
תמצית הרעיון של אברהם היתה: "אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה", קבלת הכרעת ה' בכל מקרה, [בין אם יהיה בנו "השֶׂה", בין אם יתגלה לו "שֶׂה" אחר]. קבלה זו הראתה ש"עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה". 
המילה 'לראות' במקרא משמעותה הרבה פעמים היא בחירה, ולא ראיה, כפי שניתן לראות מהפסוקים הבאים: "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מ"א ל"ג); "וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ" (שמואל-א' ט"ז א'); "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל עֲבָדָיו רְאוּ נָא לִי אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן וַהֲבִיאוֹתֶם אֵלָי" (שם י"ז). 
לאור זאת, ניתן גם להבין את המשך מעשיו של אברהם: 
"וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ" (שם י"ג). אברהם נושא את עיניו ורואה איל שהסתבך. בוודאי יש בכך רמז מאת ה', שהוא אכן בחר ב"שֶׂה" אחר, בָּאַיל.
ואכן, אברהם קורא למקום ההוא "ה' יִרְאֶה", שכן המסר המרכזי הוא המחויבות לדבר ה'. אברהם לא ידע שבסופו של דבר ה' באמת יבחר לו שֶׂה אחר. בהתאם לכך, מקום זה הוא "המקום אשר יבחר", וה' עתיד לבחור בסופו של דבר את המקום הזה כביטוי למחויבות לבחירת ה'.
הנה למדנו אפוא ש"אחד ההרים" בארץ המוריה – זה אשר קורא לו אברהם "ה' יִרְאֶה" – הינו לא רק "המקום אשר יבחר" ה' בו, אלא הוא קודם-כול המקום בו בחר ה' בין יצחק לבין ה"שֶׂה" – הוא האיל – לאמור: מי משניהם יעלה כאן לעולה? וַתהי תשובת-המעשה: "וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ".

והעיקרון הזה – שההר הוא נקודת הבחירה בין שניים – ממשיך ופורט על מיתרי התודעה...

גם אם לא ניזקק לַמדרש שישמעאל היה עֵד ממרחק למעשה העקידה, כאחד הנערים היושבים "פה" בעוד אחיו ניגש עד "כה", הנה בכל זאת יש לשוב אל המדרש המובא ברש"י בתחילת המעשה, ונביאנו בגירסת מדרש תנחומא (וירא מ"ד):

[אמר הקב"ה אל אברהם] "קח נא את בנך", אמר לפניו: איזה בן? אמר לו: את יחידך, אמר לפניו: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו: אשר אהבתָ, אמר לפניו: ריבונו של עולם יש גבול בַּמֵעַיים? אמר לו: את יצחק.

ומכאן ננסה לחדור במחשבה אל מחשבת האב אשר לא נחשבה. מה היה אילו חלילה ירד אברהם מן ההר – אחרי שעלה בשניים – ושב אל נעריו לבדו? כלום לא היה אז מאמץ אל חיקו בכל-לב את ישמעאל בנו, יחידו, אשר אהבו? כלום לא היתה האהבה הזאת מתעצמת עתה אלף מונים, לאחר שנתקפדה השאלה אם יש גבול בַּמֵעַיים? 

אין אנו יודעים – וחלילה לי לשים זאת בפי אברהם ובלבו – אם היה מנסה לבקש מן הקב"ה להסב אחור את דברו ולתת לבנו הגדול את הבטחת הארץ הזרע, לאחר שנדחה ממנה בפירוש, שהרי אמנם הובטח לגביו כי "לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ" אבל רק "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע". ובכן, את זאת לא אומַר, ויישאר הדבר חתום כי לא בא מֵעולם. אבל בכל-זאת יש לומר שבחירת יצחק הועמדה כאן – על המיוחד שבהרים – בסכנה חמורה מאין כמוה; כמעט-רגע היא היתה לאַין באִבחת חרב – והנה ירד הבן מן המזבח אל חייו ועתידו, ובאה השבועה כי כל גויים יתברכו בזרעו. אמור מעתה: ברדת אברהם מן ההר, יצחק אִתו וישמעאל מולו, הוברר באופן סופי שבהר הזה – "המקום אשר יבחר" – שב הקב"ה ובחר לא רק בין יצחק לבין איל, אלא גם בין אלה השניים: ישמעאל ויצחק.

לא זו אף זו; ניתן לדרוש את הכתובים כלהלן: עד עתה היתה בחירת יצחק גלויה רק לאברהם, בדבר ה' אליו. בשעה שאמר לו המלאך "אל תשלח" נתבררה הבחירה מחדש, וראה אברהם את האיל בַּסבך כי ראה (= בחר) הקב"ה את הנער, וקרא האב את שם המקום ה' יראֶה. אבל התורה מעידה שבמעמד זה ניטע שֵם חדש לַמקום בפי כול, לימים רבים: "אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה". מיהו זה שיֵרָאה לפני ה' הנראֶה שם? מיהו זה שראיית הבחירה הכמוסה היתה לו למִצוַת ראיה והירָאוּת (רֵאָיון בפי חז"ל) – גלויה לכל באי עולם – בַּ"מקום אשר יבחר"?

הווה אומר – אם צריך עוד לומר – זה יצחק וזרעו, עולה תמימה, שאין חוצה-לָארץ ואין גלות אוחזת בו, ובתוך הארץ מתייחד הוא עם הבוחר-בו על פסגת אחד ההרים.

וגם אין צריך לומר עד כמה מעצים ההרהור הזה את הבנת חוצפת בני ישמעאל הנדחקים דווקא אל הר-הבחירה הזה, נאחזים בסלע – באתר השבועה לָאב כי יירש זרע-יצחק את שער אויביו – ודוחפים חוצה מן השער את בני בניו. בכל כוחם מתאמצים הם "להפוך את הסיפור", שקר לאמת, אמה לגבירה מגורש ליורש, ונחלת המדבר לכתר ההר.

יכול היה ישמעאל לזכות בַּברכה שבורך בה – עִם ישראל ולא כנגדו – אילו היה נשאר עֵד נאמן, מרחוק, לייחוד קודשא-בריך-הוא-וישראל בַּמקום אשר בחר. אדרבא, דווקא אז יכולים היינו לקרבו, לתת לו מדור אצל ההר, להכניסו תחת כנפי השכינה.

ואולם, לפחות בינתיים, בוחר ישמעאל בהכחשה, במלחמה, ועודו "מצחק" – משים את עצמו כיצחק – לאמור: אני אירש את אברהם, לבדי, על כל המשתמע מכך.

ונותרנו אנו מתפללים עבורו כאברהם טרם היותו לאבינו: "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ", כי דובר שקרים לא ייכון לפני ה'; כי רק אם מן ההר והארץ הוא יַרפה את ידו, רק אז ימצא מול עיניו את אחיו, ידידו, ויד-ביד נאחז בשולי גלימתו של אבינו, אביו מולידו.

יום שבת, 5 באפריל 2014

"מערת פריצים", או פחדים ותירוצים? – יהודה עציון עונה לרב אמנון בזק

בשבוע שעבר פרסמנו כאן את דבריו של הרב אמנון בזק, אשר הובאו לראשונה במדורו של העיתונאי ארנון סגל במדור השבועי "דף הבית" בעיתון "מקור ראשון". בדבריו, מביע הרב בזק התנגדות לפעילות לגאולת הר הבית וחידוש עבודת המקדש. אנחנו מביאים כאן את תגובתו של יהודה עציון, אשר פורסמה גם היא מעל אותה במה מכובדת, לצד דבריו של הרב בזק.


"מערת פריצים", או פחדים ותירוצים? – תגובה לרב אמנון בזק/ יהודה עציון

קשה להאמין שעד כדי כך אין הוא מבין אותנו, ועל כן אני חושד בו שבעצם אין הוא משתדל להבין. חשוב לו יותר להתייצב כנגדנו, להיבדל מן החבורה הזאת, ליידות בה אבן מבחוץ, גם אם בתוך-כך הוא מחליק כמה שבחים ל"תחושת השליחות" וכדומה. והסיבה לכך היא מין פחד עמום מן המקדש, מעצם מציאותו הקרֵבה ובאה

במענה לדבריו של הרב אמנון בזק הנני פונה גם לרבים וטובים המתבטאים כמוהו, ומטיחים בנו – הפעילים לקראת מקדש – כי לוּ עסקנו בתיקון סיבות החורבן במקום בשאיפה לבניין, ועוד בניין אשר בחצרותיו יוקטר ויוגש בשר ודם, מיטיבים היינו עם העם עד לאין שיעור ומקרבים את השראת השכינה בתוכו.
אכן אין לכחד כי רחקנו כולנו עד מאוד מן ההוויה הכפרית של גידול הצאן והבקר כאורח חיים, כזה אשר מתן "בכורות צאנו וחלביהן" הינו ביטוי למסירות אמת של עבודת ה', בבחינת תמורה למסירת נפשו של המקריב בעצמו. ייתכן – והלוואי – כי הנוקדים בגבעות שומרון ויהודה הינם ציץ ראשון לעץ הקודש הזה, והלוואי שיתנו דעתם על כך גם הרב בזק וחבריו המרוחקים, אך לא בַּזֶה אתמקד ברשימה הזאת.
כאן אתמקד בנקודה הנראית כ"כשל לוגי", אך מכיוון שנכשלים בה אנשים כה חכמים הריני חושד שאין היא "כשל" כלל אלא טיעון כיסוי לדבר אחר שאינו נֶאמר במפורש מן הסיבה שאכתוב בהמשך הדברים.
כי לכאורה מזדקרת סדרת שאלות כלהלן: כאשר "שולח" אותנו הרב בזק לעסוק בחינוך, ב"רוחניות", בהכוונה לערכים ולחיי טוהר בין איש לרעהו ובין אדם לַמקום – לפי שכל אלה מהווים תנאי מוקדם לשִבְתנו ושיבָתנו להר הבית – כלום באמת חושד הוא בנו שכל אלה אינם מענייננו? האם לא מובן מאליו ששאיפת המקדש איננה סותרת אלא דווקא מסייעת לכל אלה? האם באמת הוא סבור שחפצים אנו לשוב אל "הבית השלילי" של מערת הפריצים המגן כביכול מכל חטא, כדי שנוכל לאחוז ולהתמיד בחטאינו – או להסכין עם חטאי העם – ולהסתירם תחת נדבכי (לב) האבן?
קשה להאמין שעד כדי כך אין הוא מבין אותנו, ועל כן אני חושד בו שבעצם אין הוא משתדל להבין. חשוב לו יותר להתייצב כנגדנו, להיבדל מן החבורה הזאת, ליידות בה אבן מבחוץ, גם אם בתוך-כך הוא מחליק כמה שבחים ל"תחושת השליחות" וכדומה.
והסיבה לכך היא מין פחד עמום מן המקדש, מעצם מציאותו הקרֵבה ובאה, פחד אשר ליבָּא לפומָא לא גַליָא. ודוק: אין זה פחד מתופעות הלוואי שהיו לְמקדש ראשון ושני, שאותן מדגיש הרב בזק ומנופף בהן כלפי חוץ. תופעות אלה – שאין חולק על חומרתן – אינן לדידו אלא אריג הכיסוי שהוא מסתתר בין קפליו. הפחד הכמוס הוא דווקא שמא יעלה ויבוא "המקדש החיובי", המוצלח, אשר אליו שואפים באמת הללו הפעילים לקראתו.
כי לוז "החיוב" של מקדש הוא שינוי דרמטי, פנימי, בדמותה ומסגרתה של "יהדות הגלות", אשר התגלגלה ל"יהדות המדינה" בשינויים חיצוניים בלבד. הרב בזק מצביע על ליקויים חמורים במצבו הרוחני-האמוני של הדור החי בציון, אך הליקויים הללו הם רק קצף על מים עכורים, רק סימפטומים לַבעיה השורשית שעליה אין הוא יודע דבר כביכול. והבעיה השורשית היא "חיי הפֶּרֶד" שלנו, ברמה הלאומית – עם בארצו ללא אֵ-ל ומלך נאמן – תחת חיי הזוג שעלינו לחיות עִם הבוחר בישראל ובציון, אשר אפיריון בהר מור לו ולנו, לייחוד האוהבים בקודש קודשים.
חיי הזוג הללו – אשר את אושרם ועושרם כמעט שלא ידענו מעולם – הם האידיאל של המקדש. אל החיים הלאומיים הללו הננו טווים ואורגים מחשבה דיבור ומעשה, גם אם עדיין אין אנו יודעים להסביר לעצמנו ולזולתנו את כל עוצמת ייפעתם. חיי הזוג שונים בתכלית מן ה"דת" השגורה כיום, ובוודאי ששונים הם מכל הפוליטיקה המורגלת – וממכלול גילויי התרבות והמשטר של מדינת ישראל דהאידנא.
הנני מאשים אפוא את הרב אמנון בזק, עִם חבריו ודומיו, כי ניחא להו במצב הקיים. אמנם מנסים הם "להעלות את הרמה" בתוך המצב הזה – רמת ערכים ואמונה ולימוד וקיום התורה בהופעתה המורגלת – אך אין הם שואפים לצאת מן המצב הקיים. נוח להם שתורת ישראל אינה מדריכה את המדינה, ללא סנהדרין, ובלי אור השכינה הקורן מן המקדש. נוח להם בחיי הפֶּרֶד הממשיכים את שיגרת הגוֹלה בתוך המדינה, ברור להם מה תפקידם כאן בַּבניין הישן, וירֵאים הם ממהפך הגאולה, משינוי כל הכללים בַּבניין החדש, לרבות גם את השאלה מה יהיה אז מעמדם ותפקידם.
מין "נייר לקמוס" יש לי, המעיד על הטיעון שאמרתי:
אם לא היה ממש בדברַי, היה הרב אמנון בזק מצטרף לתביעה כלפי המדינה, ואומר: אכן עוד לא בא מועד למקדש, כי עוד לא בשלו התנאים, אך בוודאי שבא מועד לכך שלא ישלטו אויבינו בהר קודשנו, ויש לשחרר סוף-סוף את מקום מקדשנו מן הכיבוש המוסלמי. לא שמענוהו אומר זאת, ומשמע שזה מקומם אותו פחות מפעילות פעילי המקדש. בתוכחתו כלפינו הוא משחיר את לובן המקדש ומדבר בו סרה. בְּגלוי הוא עושה זאת שמא יֵרָאו שוב הנגעים שאכן נמצאו בַּבית וטִמאוהו. בַּסתר הוא עושה זאת כי אין הוא רוצה בית. הוא התרגל לחיות בחוץ.

בית חלומותי: הרב אמנון בזק – ישיבת הר עציון

אין מחלוקת על כך שרעיון חידוש הקרבנות כרוך בשינוי רוחני מהותי שעם ישראל עתיד לעבור, וספק רב האם מתאים לערוך קמפיין ציבורי לעידוד השאיפה להקריב קרבנות במציאות שבה עם ישראל מצוי היום. ישנם נושאים אחרים שאליהם ראוי יותר לחבר את עם ישראל בעת הזאת

העיסוק האינטנסיבי לאחרונה בקרב רבים וטובים מבני הציונות הדתית בענייני הר הבית והמקדש מעורר שאלות ותהיות. אין בכוונתי להתייחס לצדדים הפוליטיים והמדיניים המורכבים של הנושא, אלא לדון בנושא המהותי כשלעצמו: האם במצבנו כיום אכן ראוי לעסוק בענייני המקדש?
משמעותו המרכזית של המקדש היא השראת השכינה בעם ישראל, ותפילתנו בכל יום היא שעינינו יזכו לראות בשוב ה' ציון. אולם, אם יש בכוחו של עם ישראל לתרום להשגת ייעוד נשגב זה, הרי שתרומה זו צריכה להיעשות במישורים אחרים לחלוטין מאשר בהתמקדות בעלייה להר הבית (צעד שמצד עצמו אינני שולל אותו, במסגרת ההלכתית הראויה) ובשאיפת להנחלת תודעת המקדש בעם ישראל.
שתי בעיות מרכזיות ישנן בעיסוק המעשי בענייני המקדש. הראשונה נוגעת לשאלה האם באמת אנו ראויים לחיות במציאות האידיאלית של השראת השכינה בישראל. דומה, שלקחי שני החורבנות ממש לא נלמדו, ובמקום לנסות להתמודד עם הבעיות שהביאו לחורבן, יש ניסיון לקצר את הדרך ולחזור למקום שבו היינו ערב החורבן.
אין להתעלם מכך ששתי התקופות האפלות ביותר בחיים הדתיים של עם ישראל היו תקופת הבית הראשון ותקופת הבית השני. רוב רובן של שנות הבית הראשון היו שנים של שלטון מלכים בעייתיים, והארץ מלאה עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. גרוע מכך, הנביאים ראו את הקשר שבין מציאות המקדש ובין תרבות החטאים של עם ישראל, ודווקא נוכחות המקדש גרמה לעם ישראל לחשוב שהם יכולים לחטוא כרצונם, כיוון שהמקדש והקרבנות יגנו עליהם מכל רע. פרקי נבואה רבים עוסקים בעניין זה, ודי אם נזכיר את דבריו הנוקבים של ירמיהו: "הֲגָנֹב, רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם, וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה?! הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם?" (ירמיהו ז', ט-יא).
גם תקופת הבית השני הייתה קשה מאוד. על מעמד הכהונה השתלטו הצדוקים, שנהגו בגסות כלפי יתר העם והשתלטו על כל עמדות השלטון בירושלים. חז"ל מעידים על כך שרוב רובם של הכוהנים הגדולים לא הוציאו את שנתם, והגדירו את תקופת הבית השני במילים "ושנות רשעים תקצרנה". זאת בנוסף לתופעות השליליות הרבות שליוו את התקופה – התייוונות, כתות המינים, ולבסוף – הולדת הנצרות. 
למרבה הצער, גם בדורנו התופעות השליליות הללו לא פסקו. אנו עדים גם כיום לניצול עמדות כוח דתיות, הן רשמיות הן עממיות, לשחיתות ממונית ומוסרית. מוכרת לנו התופעה של אנשים שברמות שונות אינם מקפידים על תורה ומצוות, אך מנקים את מצפונם על ידי שיתוף פעולה עם רבנים ואפילו עם מפעלי צדקה. לו היה קם בית המקדש כעת, האם באמת אנו בטוחים שהוא היה פועל בדרך נקייה? האם ברור לנו שהבעיות שבגללן המקדש חרב לא היו צצות מיד? חוששני, שאם בית המקדש היה קם, הוא היה חרב זמן קצר אחר כך, מאותן סיבות רוחניות שגרמו לשני החורבנות הקודמים.
במקום להתמקד בעלייה להר הבית, כלום לא ראוי יותר להתמקד בקיום התנאים הקודמים לעלייה ההר, כהנחייתו של משורר התהילים: "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה"? האם השגת הערכים אינם תנאי מוקדם לשאיפה לשבת בהר, כפי שהודגש במזמור אחר: "מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ. הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ..."?
ומכאן לבעיה השנייה – הרלוונטיות של הקרבנות למצבו הרוחני של עם ישראל בימינו. לא כאן המקום להתייחס בהרחבה למקורות הידועים בשאלה זו. די אם נזכיר את דברי הרמב"ם במורה-הנבוכים, על כך שישנם "דברים רבים בתורתנו", שנבעו מכך ש"אי אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת אחת. לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת אחת". משום כך, היות שבזמן יציאת מצרים "הדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי חיים באותם מקדשים", הרי שהקב"ה לא ביקש "לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם הימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכין אליו".
ידועים דברי חז"ל (מדרש תהלים מזמור נו): "וכל הקרבנות בטלות לעתיד לבא, והתודה אינה בטלה לעולם"; ידועים גם דברי הרב קוק, על החזון שלעתיד לבוא תהיה רק מנחה מן הצומח (ועיינו בדבריו החריפים של ר' יוסף אלבו, ספר עיקרים מאמר ג פרק טז). אין במקורות אלו כדי לשלול את ההנחה המקובלת במסורת ישראל על חידוש הקרבנות לעתיד לבוא, אולם יש בהם כדי ללמד על מורכבות הנושא, המחריפה במציאות של היום, כשבעלי החיים אינם חלק מחיי רוב רובם של בני האדם. דומה, שאין מחלוקת על כך, שרעיון חידוש הקרבנות כרוך בשינוי רוחני מהותי שעם ישראל עתיד לעבור, וספק רב האם מתאים לערוך קמפיין ציבורי לעידוד השאיפה להקריב קרבנות במציאות הרוחנית והתרבותית שבה עם ישראל מצוי היום. דומה, שישנם נושאים אחרים שאליהם ראוי יותר לחבר את עם ישראל בעת הזאת, במקום לעסוק בנושא מורכב באופן שלא ברור כלל וכלל שישיג תוצאות חיוביות מבחינה חינוכית ורוחנית.
בפעילות למען חיזוק תודעת המקדש שותפים רבים וטובים, בעלי תודעת שליחות עמוקה ויכולות מעשיות מוכחות. לו היו ידידיי היקרים והאהובים הרב יהודה גליק יצ"ו וחבריו משקיעים את הזמן שבו הם עסוקים בתודעת המקדש בפעילות למען תיקון מצבו הרוחני של עם ישראל, אין לי ספק שהם היו תורמים בכך הרבה יותר להשבת השכינה לציון.