הר-הבית בידינו – לקחים היסטוריים אקטואליים

שני כובשי הר הבית || הגזלן והמשחרר

מוטה גור הכריז על שחרור ירושלים, והודיע לשיח' האחראי על הבית מטעם הווקף המוסלמי: "בכל הנוגע לירושלים - את  תפקידכם בהיסטוריה סיימתם. אנחנו חזרנו הביתה". והשיח' קבל את הדברים בהכנעה.

↓ מאת: סא"ל (בדימוס) שמעון מנדס/ מגזין המזרח התיכון

השבוע התייחד עם ישראל עם זיכרון "חורבן הבית השני" ביום תשעה באב. במסגרת זו יזמו המוסלמים מהומות בהר-הבית וברחבת הכותל. הרקע: הרצון של העם היהודי לגזול מהמוסלמים את המקום הקדוש להם - את הר-הבית. ולמרבה הצער, כל העיתונאים שטיפלו בנושא עסקו בו כמתנצלים; כמי שמבקשים בסך-הכל להתפלל במקום קדוש לא להם. איש מהם לא טרח ללמוד את הסוגיה, בטרם שניגש לטפל בה - והבורות בצדנו חגגה. איש מהם לא טרח לראיין את הפרופסור נסים דנה, מזרחן, שחקר את הסוגיה וחיבר את הספר "למי שייכת הארץ הזאת?" בקיצור, הפקרנו את נושא הר-הבית בידי השיח'ים המוסלמים, שידעו לצטט רבנים יהודים: שיש הלכה שקובעת כי אסור לעלות על הר-הבית עד בוא המשיח. ואחר מהם אף אמר: כשהמשיח יבוא אני מוכן למסור את הר-הבית ליהודים.

בצהרי יום רביעי ה-7 ביוני 1967, הכריז משחרר ירושלים מח"ט הצנחנים אל"מ מוטה גור (1995-1930): "הר-הבית בידינו". עוד באותו היום הגיע אלוף פקוד המרכז, האלוף עוזי נרקיס (1997-1930), לסמטת הכותל ונחרד. המקום הקדוש ביותר לעם היהודי מסתכם כולו בסמטה קטנה 25 מ' אורכה ו-4 מטרים רוחבה. "אלוהים אדירים, אמר, מחר כל העולם היהודי ירצה לבוא ולבקר כאן. המקום לא יוכל להכיל אותם". הוא תפס יוזמה ופינה את כל התושבים המוסלמים שגרו ברובע הסמוך (שהיה חלק מן הרובע היהודי). הוא הורה להרוס את כל הרובע, וכך יצר את רחבת-הכותל הנודעת היום.

באותם ימים היו שני אנשים שהכירו את גודל השעה. הראשון היה מוטה גור, שהכריז על שחרור ירושלים, והודיע לשיח' האחראי על הבית מטעם הווקף המוסלמי: בכל הנוגע לירושלים - את  תפקידכם בהיסטוריה סיימתם. אנחנו חזרנו הביתה. והשיח' קבל את הדברים בהכנעה. האיש השני היה האלוף עוזי נרקיס שפינה את כל הרובע הסמוך לכותל מיושביו, כדי ליצור מרחב מתאים למבקרים היהודים, שירצו לבוא לכותל.

מוטה גור לא היה הראשון שאמר הר-הבית בידינו. קדם לו החליף השני שבא אחרי הנביא מוחמד, עומר בן אל-ח'טאב (644-586). ההבדל בין השניים הוא בזה, שהראשון היה כובש והשני היה משחרר. החליף המוסלמי כבש את ירושלים מידי הבזנטים בשנת 638. ועל-אף העובדה שהיהודים איבדו את ירושלים למעלה מ-500  שנים קודם לכן, עומר בן אל-ח'טאב התייחס בכובד-ראש לקדושת הר-הבית ליהודים. הוא העריך מאד את המקום הקדוש, ובמיוחד את אבן השתייה (עליה הושתת העולם) - עליה בנוי מסגד עומר. וכדי שקדושת האסלאם לא תתנגש עם הקדושה היהודית, הוא הורה לבנות את מסגד אל-אקצה בקצה הדרומי של מתחם הר-הבית, וזאת כדי שהמוסלמים יוכלו להתפלל עם פניהם דרומה לכיוון למכה. עומר בן אל-ח'טאב לא טען שהר-הבית שייך למוסלמים. להיפך: על אף עובדה שבאותם ימים האסלאם חשב שהוא היורש של הדת היהודית שאיבדה את עצמאותה הדתית, הוא אמר: "לא צֻוֵונוּ ביחס לסלע! אלא צֻוֵונוּ רק ביחס לכעבה!".

ואילו הכובש השני, היהודי, היה משחרר. הוא החזיר את ירושלים לבעליה. לכן הוא אמר לשיח' המוסלמי: "אתם את תפקידכם בהיסטוריה סיימתם. אנחנו חזרנו הביתה".

• פורסם בחדשות המזרח התיכון ב-30/7/2015

בית חלומותי: רותי בר שלו – בתו של מוטה גור, מפקד חטיבת הצנחנים בעת שיחרור הר הבית

 תן לי את יבנה וחכמיה, מבקש רבן יוחנן בן זכאי כשהוא עוזב את ירושלים העשנה ואת בית המקדש החרב בכאב עצום. זהו בדיוק הכאב שמחולל את המעבר מעולם שבו החומר נחשב כאמצעי לקיום הרוח, לעולם היודע שהרוח היא בכל והחומר מבטא אותה. זו בדיוק התנועה שמראה את קיום הא-ל בכל, ואת היעדרם של תנאים כלשהם להיותו המוחלט של הא-ל. יוחנן בן זכאי לוקח את התורה על הכתף וברגע הזה הופך המקדש וקורבנותיו לתפילה. אחר כך עוברת הנהגת הסנהדרין – המרכז הרוחני – לגליל, וכעבור כמה מאות שנים עוברת ההנהגה לבבל, לגולה. זו היתה הבחירה ברוח. אמירת ה'כן' המוחלט למקיים ולא לצורה ולאופן.

הר הבית, עבור אבא, שגדל כחילוני גמור, היה המקום שבו ראה בצורה חדה שאינה משתמעת לשתי פנים את החיבור הנצחי בין ישראליות לבין העם היהודי. הישראליות איננה יכולה להתנער מהיהדות, ואם תעשה זאת, תישאר חסרה ובמידה רבה לא אמיתית. מעין נסיון להיות לא מה שהיא באמת. עבור אבא, ירושלים והר הבית בליבה היו השער לידיעה שהעם היהודי על חלומותיו ותפילותיו, כיסופיו ושאר רוחו הוא מקור ויסוד ליהודי המודרני במדינת ישראל ובתפוצות.

עבורי הר הבית הוא מקום אישי אינסופי שבו האדם יודע את הא-ל מתוכו. כל אדם באשר הוא. הר הבית הוא מקומו של הא-ל, של המקום. הוא מקום כל המקומות. יסוד היסודות. המספר שלפני האפס. הר הבית הוא רגע ההכרה במקור. הכרה באמת והפסקת הנסיון לברוח ממנה. הר הבית עבורי, הוא המקום שמזמין אותי להפסיק להילחם בטבעי, והוא גם קולה של הנשמה האישית שלי ואולי של עם שלם שמדבר אלי, שיודע שמלחמה מביאה מלחמה, ושאבן השתייה לעולם קיימת ולעולם מחייה.

הר הבית היה המקום שבו כאב אבא כאב נורא, על המחיר ששולם בחייהם של רבים ויקרים כל כך, ושאל בצורה נוקבת האם המחיר באמת מוצדק. וזהו המקום שבו  כילדה כמעט נדרסתי למוות, על ידי ציבור נלהב, שקרא לאבא שלי 'מלך ישראל', בזמן שהוא היה מפקד שהוביל מלחמה שראה בה גם אז הכרח כואב. הר הבית הוא המקום שדרכו הבנתי שמה שנראה בעיני כשיא ההגשמה, כי כך חונכתי, היה בעצם סוף העולם וסבל כבד לאנשים יקרים לי מאד, כך שבעצם אין מנצח באמת.

הר הבית הוא המקום המזמין להתפלל ללא תקנה ולאהוב חינם, משום ששם בדיוק למדנו בימי חורבן בתי המקדש למה גורמת השינאה. עבורי זהו המקום שבו זוכרים שא-לוהים אחד, ומכאן שכולם אחד ומכאן שכולם בניו  ובנותיו והוא בכל.

הר הבית זה הקליק הזה שאני שומעת כשאני שם, במקום המדויק שבתוכי. בבית האמיתי. זה שבנוי מאבנים של אהבה, שמחה התרגשות וחמלה. משאת הנפש שלי היא שהוא באמת יהיה בניין של כל אחד מאיתנו. שלי.

וזהו 'הר הבית בידינו'. הר הבית שבכולנו. קדושה שהיא אנחנו.