כשהוא הלך ברחבת הר הבית אנשים הביטו בו בחלחלה והתרחקו לצדדים. הוא כבר לא היה חולה, אך על עורו עוד נותרו השרידים של הצרעת הקשה שתקפה אותו. המבטים הכואבים, המבועתים, מלאי הזעזוע שנעצו בו אנשים חדרו לבשרו כמו מחטים, הכאיבו לו יותר מן המחלה עצמה. כשהוא פסע במעלה המדרגות שבדרך כלל היו עמוסות עד לדוחק בעולי רגל כולם פינו לו מעבר, וכשהוא הלך בשביל שנוצר הוא שמע את הלחישות מאחורי גבו. גם כאשר נעמד מול הכהן והביא את קרבנותיו הוא לא הצליח להשתחרר מתחושת הבושה הנוראה, הכלימה הדוקרת שננעצה בו.
בין קידוש כהן לטיהור מצורע
לפני כמה שבועות, בפרשת צו, עסקנו בציווי משונה מאד- לשים דם על האוזן, הבוהן והאגודל של הכהנים כחלק מתהליך קידושם לכהונה. את צדו השני של הציווי אנו פוגשים בפרשתנו, בתהליך הטהרה של המצורע, בו אנו רואים כי גם על אוזנו, אגודלו ובהונו שם הכהן דם. אני רוצה להשלים את הביאור שנתנו בפרשת צו על משמעות נתינת הדם ולהחיל את אותו הרעיון גם על קרבן המצורע. אך לפני שנגיע למצורע נחזור על עקרי הדברים שאמרנו שם.
ראשית, שאלנו את עצמנו מה פשר הטקס המוזר ויוצא הדופן בו לוקחים דם ושמים על איברי גוף של אדם. עמדנו על כך שהמוקד באותה פרשה הוא גוף הכהן, המתקדש ומוכשר להיות לכהן משרת בקודש, ולכן הדם נוגע דווקא בגוף. הסברנו כי גוף הכהן הופך להיות מעין מזבח, מפני שרק על המזבח זורקים את הדם. כמו בקרבנות אחרים, בהם הדם משלים את תהליך ההקרבה, כך גם אצל קרבן ההכשרה של הכהן- הדם משלים את הקדושה, הופך את הכהן לקדוש בקדושת המזבח ומכשיר אותו ואת צאצאיו אחריו להיות למשרתים בקודש.
כפרה על הגוף
בפרשתנו אנו מוצאים מצווה דומה כחלק מתהליך הטהרה שעובר המצורע לאחר שמחלתו עוברת. המצורע מביא שלושה קרבנות, שאחד מהם הוא כבש לקרבן אשם. זהו קרבן אשם יוצא דופן, כפי שמדגישים הפסוקים: ״ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה, במקום הקודש, כי כחטאת האשם הוא לכהן- קודש קודשים הוא״ (ויקרא, יד יג). יש לקרבן זה קדושה מיוחדת, ככל הנראה, על פני שאר קרבנות המצורע. את דמו של קרבן האשם לוקח הכהן ושם על אוזנו, אגודלו ובהונו של המצורע המיטהר.
אם נחזור על הרעיון שאמרנו בנוגע לקידוש הכהן נוכל לומר שגם כאן הדגש של הקרבן הוא בגופו של המצורע, שכן המחלה פגעה דווקא בגופו, בשונה מעונשים אחרים בתורה, שאינם פוגעים בגוף בצורה כל כך ממשית. בפרשת צו גוף הכהן הופך להיות מזבח, אך בפרשתנו, בשונה מקידוש הכהן, הנוצר בעקבות קרבן מילואים (הממלא ומשלים את החלת הקדושה) קרבן המצורע הוא קרבן אשם, ומטרתה של הזיית הדם במקרה הזה הוא לכפר על חטאו של המצורע.
מחלת נפש
עד כאן עסקנו בהשלמת הרעיון שהעלינו לפני מספר שבועות בפרשת צו, וכעת אני רוצה להתפתח לכיוון אחר. הצרעת, כפי שעולה מהתורה ומסיפורי התנ״ך, איננה מחלת עור סטנדרטית כלל, ובעצם היא מחלת נפש, לא במובן הפסיכולוגי כי אם במובן הרוחני. הצרעת מגיעה בעקבות חטא (כמו בסיפורם של עוזיהו מלך יהודה או גחזי, נערו של אלישע), ומטרתה להביא לכפרה על חטא מסויים או על מצב רוחני פגום אותו יש לתקן. במובן הזה אני רואה בקיום הצרעת ברכה- הקב״ה מעניש אותי על מנת להביא אותי לידי תיקון. אני יודע שהמחלה היא א-להית, ומכאן שדרך הריפוי צריכה להיות א-להית גם כן. תארו לעצמכם מצב בו אדם שחוטא זוכה בהתגלות א-להית ישירה, בצורת נגעים הפושים בעורו, המביאה אותו לתשובה ולתיקון- ומשם למחילה וכפרה. איזה מצב רוחני עצום!
אבל כיום איננו רואים שהצרעת היא אינדיקציה לפגם נפשי, וחוקי הצרעת כבר אינם רלוונטיים (עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו). אמון אני על גישת החסידות על פיה התורה איננה בטלה לעולם, ובכל דור ודור מקבלים המצוות משמעות חדשה הנוגעת לאותו דור. לאור גישה זו אני רוצה להביא תורה מצמררת ומדהימה של הרבי מפיאסצנה, אותה הוא אמר בגטו וארשה בלב ימי השואה האפלים, הנותנת משמעות למצוות הצרעת ונוגעת בשאלה עתיקת היומין והכאובה של קיום הרוע והייסורים בעולם.
זה רק כנגע
האדמו״ר מפיאסצנה מדבר על פירוש רש״י על צרעת הבתים, סוגיה אליה לא נכנס כעת, אך המשך הדברים שלו עוסק בנגע הצרעת בכלל, ובעיקר בנגע הצרעת כפי שהתגלה בימיו: ״והנה בכוונת התורה ומצוותיה אין לנו השגה, אבל מה שמרמז לנו אפשר כי יודעים ומאמינים אנחנו שכל מה שה׳ עושה לנו, אפילו שחס וחלילה מלקה אותנו- הכל לטובה היא. אבל כשרואים כעת שלא בייסורי הגוף בלבד מלקה אותנו, רק גם בדברים שחס וחלילה מרחיקים אותנו ממנו יתברך, אין חדר לתינוקות של בית רבן ולא ישיבה, לא בית המדרש להתפלל בציבור ולא מקווה וכד׳, אז חס וחלילה ספק חשש עולה בקרבנו- האפשר שגם עתה כוונתו יתברך לטובה? אם לטובה היה לו לייסרנו בדברים שיקרבו אותנו אליו, ולא ביטול תורה ותפילה וחס וחלילה כמעט כל התורה, והאם אין זאת חס וחלילה ייסורים של ״וישליכם״ וכו׳ (האמורים בפרשת ׳בחוקותי׳, בהם ה׳ מואס בעם ישראל ומשליך אותו מעליו)״.
דבריו של הרבי מפיאסצנה מלאי כאב ושבר, מלאי ספקות ופקפוקים- מדוע ה׳ מביא עלינו כל זאת? האם המלקות הללו הינם למען שמו, או שמא אלו הן מכות של נטישה ועזיבה, שמאותתות לנו שה׳ כבר לא רוצה בעמו ובבניו?
האדמו"ר לא מאבד תקווה ולא נכנע לייאוש, ואת נקודת האור הוא מוצא בפרשתנו: ״לכן רואים בתורה שהגם שנגע (הצרעת)... טמא ומטמא היה, מכל מקום עשה בו ה׳ שליחות לטובת ישראל... ולכן צריך האיש לומר רק ׳כנגע נראה לי׳ (ולא נגע ממש)... מפני שהאיש בעצמו אינו יכול לומר אם היא באמת נגע או פגע, (אלא) רק שלו נראה כנגע... אבל באמת טובה היא לישראל אשר יטיב ה׳ עמנו״.
להתמודד עם מחלות נפש
הרבי מפיאסצנה מסביר כי לעולם לא נוכל לדעת בוודאות אם הנגע, המתבטא בייסורים ובקשיים שבאים עלינו, הוא ביטוי של ריחוק והשלכה, של הסתרת פני ה׳. לעיתים הנגע והייסורים הם דווקא גילוי הפנים והארת ה׳ אלינו, הבאה לכוון את אותנו לחשיפת האוצרות והמטמונים שבתוכנו (כפי שמסביר האדמו״ר בדרשה שם). בכל מקרה הנגע צריך להביא אותנו לתהליך של בירור פנימי וחשבון נפש- על מה בא לנו כל זאת? ומשם לדרך של טהרה וחזרה בתשובה, עד שיתרפא הנגע.
כפי שראינו בהתחלה- הטהרה צריכה לגעת בגוף בו מתגלה הפגם עצמו, לטהר את גוף המצורע כשם שמזבח מכפר על חטאי המקריבים. עלינו לעמוד אל מול הייסורים ולפתוח בתהליך של תיקון וסליחה, של עמידה על הנקודות הפגומות- להבין מה בגוף הביא לשבר ולמחלה. מתוך אותה כפרה נוכל גם לבוא לידי כפרה וסליחה, להביא מרפא לרוחנו ולנפשנו.
אינני מתיימרת להציע דרך שיטתית להתמודדות עם הייסורים, וגם לא לנסות להסביר על מה ולמה באה השואה. אני רוצה להציע אפיק התבוננות בטומאת המצורע ולמידה ממנו המביאה לטהרה ולתשובה, התבוננות בזווית חדשה על מצוות התורה תוך למידה לחיינו, כאן ועכשיו, ושאיבת נקודות אור לכל הבא עלינו.
ובעזרת ה׳ נזכה להתרפות מתחלואי הגוף והנשמה של היחיד והאומה במהרה בימינו.
