צרעת בית ה‘

גיליון 701 | ג‘ אייר תשע“ג | פרשת תזריע - מצורע

צרעת בית ה‘

הגבעה הייתה מרוחקת מן המחנה בערך קילומטר. בנוף המדברי בו היא שכנה לא הייתה לה שום ייחודיות על פני גבעות אחרות. היא הייתה גבוהה רק במעט מפני האדמה, צחיחה. מורכבת מכמה סלעים חדים וקשים. אפורים. בניגוד למחנה, התוסס והחי, המחומם על ידי מדוברות ואנשים, הייתה הגבעה חשופת רוחות וקרה. המחנה העצום נשקף מן הגבעה בקלות, ומראהו רק הכביד את תחושת הריחוק. התחושה שהנה אני שולח יד, או הולך כמה דקות, וכבר הגעתי בחזרה לחיק החברה. המצורעים שנידונו להישלח לשבוע ימים מן המחנה, עד שצרעתם תחלוף, נידונו לשבוע של בדידות אין קץ. מה רבה הייתה שמחתם בבוא הכהן לבודקם. העיקר לפגוש אדם אחר שהוא איננו אני.

תורת נגעי הבית

בפרשתנו פורשת התורה את רזי המחלה המוזרה - הצרעת. לא קשה להבין המחלה הזו איננה ביולוגית אלא רוחנית, והיא באה בעקבות פגמים נפשיים. בסוף שלל הפרשיות השונות הגוללות את דרכי הטהרה מן הצרעת נמצאת צרעת הבתים - אולי התמוהה והמוזרה מכולן.

כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר: ” כנגע נראה לי בבית “. וציווה הכהן, ופינו את הבית, בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע - ולא יטמא כל אשר בבית, ואחר כן יבא הכהן לראות את הבית.

שאלות רבות צצות ועולות בעת קריאת הפסוקים - מדוע חוקי צרעת הבתים חלה דווקא לאחר הכניסה לארץ? ומדוע צריך לפנות את הבית הטמא? הרי אם הבית טמא - הכלים כבר נטמאו, ואם אינו טמא - אין חשש שהכלים יטמאו! כמו כן נשמע מלשון הפסוקים שהבית יטמא בכל מקרה, בין אם יחטא בעליו ובין עם לאו.

צרעת בית ה‘

חז"ל מפרשים את הפרשייה הזו בדרך מפתיע מאוד, ורחוקה מאד מן הדרך הפשוטה בה אנו הבנו אותה בתחילה. והנה לפניכן לשון המדרש בויקרא רבה (יז ז):

”בבית ארץ אחוזתכם“ - זה בית המקדש. ”ובא אשר לו הבית"- זה הקדוש ברוך הוא, ”והגיד לכהן“ - זה ירמיה [הכהן שניבא את החורבן]. ”כנגע נראה לי בבית“ - זו טינופת עבודה זרה, ויש אומרים זה צלמו של מנשה. "וציווה הכהן ופינו את הבית"- "ויקח את אוצרות בית ה'". "ונתץ את הבית"- "וביתא דנה סתרה" [והבית הזה סתר]. ”והוציא אל מחוץ למחנה“ - "ועמה הגלי לבבל". יכול לעולם? תלמוד לומר: "ולקחו אבנים אחרות", שנאמר: ”לכן כה אמר אדני ה' - הנני יסד בציון אבן, אבן בוחן פינת יקרת מוסד מוסד, המאמין לא יחיש“.

כל הבנתו, שהבית המדובר כאן הוא בית החוטא השתנתה לחלוטין. הבית הוא בית המקדש, ופרשת הדינים הטכנית לכאורה הופכת לנבואה מדהימה - נבואת חורבן ונבואת בניין.

אך למרות שברור שמדרש זה אינו פשט הפסוקים, אלא דרשת חכמים, אנו נדרשים לשאלה - מדוע רומזת התורה זאת דווקא כאן, בפרשת הצרעת? במה נתייחדה פרשת הצרעת שבה בחר הכתוב לרמוז על נבואת החורבן והגאולה?

עד כאן מובא כמעט מילה במילה המאמר שנכתב ב"ותחזינה" לפני שנה בפרשת תזריע מצורע, על פי מאמר ארוך ויפה של חנן פורת בפירושו על התורה "מעט מן האור". בקוראי את המאמר שנית השנה, הסתייגתי מן התשובה שנכתבה אז על שאלה שהעליתי, וחשבתי על תשובה אחרת - טובה ממנה, והיא שתחתום את המאמר הזה.

עם מצורע - שאינו ראוי לחיות בחברה

במאמר בשנה שעברה נכתב כי הצרעת באה בעוון לשון הרע, כפי שאומר ריש לקיש במסכת ערכין (טו ע"ב): "זאת תהיה תורת המצורע - זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע". הוסבר במאמר כי באה התורה לרמוז לנו כי עוון לשון הרע הוא שהביא לחורבן, ולכן בחרה לרמוז דווקא כאן לחורבן.

ברצוני להציע תשובה שונה, רחבה יותר, לאותה שאלה. ראשית, כפי שנכתב במאמר בשנה שעברה, אכן הגיוני לחשוב שבאה התורה לרמוז לנו במקום זה כי מחלת הצרעת הרוחנית עלול לפשות בכל עם ישראל, ועונשו של העם כולו יהיה ללקות בצרעת. צרעת זו לא תבוא לידי ביטוי בפניו של כל אדם ואדם, כי אם במרכז חייהם, הן גאוגרפית והן פסיכולוגית - בית המקדש.

אם נעיין בחולי הצרעת המוזכרים בתנ"ך, וצר המקום מלגלול את כולם, נראה כי קו מנחה נמתח בין כולם, המורה על סיבת המחלה. דרך התרפאותו של המצורע, שלא לאמר עונשו, הינה לפרוש מן הציבור. החל ממרים הנביאה, דוברת לשון הרע, ועד עוזיהו, שבגאוותו דימה ליטול לעצמו כתר כהונה בנוסף לכתר מלכות, אנו רואים כי המצורע הוא האדם אשר אינו ראוי להיות בקרב חברה, ומאידך - אין ראוי לחברה שהוא ישהה בקרבה. וזאת מבקשת התורה ללמדנו - אם תעשו בלתי נסבלים, לא ראויים אחד לשני, בעוונות שבינכם לבין חבריכם, ולא ראויים לפני ריבונו של עולם, בעוונותיכם לפניו - לא תהיה אפשרות כי אם להקיא אתכם מארצכם ולהחריב עליכם את ביתכם מקדשכם.

שמיני ולא ידום

לק"י

בתחילת הפרשה, לאחר מות שני בניו, במקדש, נאמר: - "וידום אהרן".

בהפטרת הפרשה, אנו קוראים, על דוד המלך: "ודוד מכרכר בכל – עוז לפני ה'.....ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר" (שמואל ב' ו)

אמר על זה "תפארת שלמה": "וידום" – דרגה גבוה מאוד, אלא שישנה מדרגה הרבה יותר גבוה – "למען יזמרך כבוד ולא ידום". (תהלים כ'ט יג)

מספר 8

דבר ידוע ש-7 זה טבע ו-8 הוא מעל לטבע.

7 – הם שבעת פתחי הראש: 2 עיניים, 2 אוזניים, 2 נחיריים ופה – 1, לאומת זאת, 8 זה השכל היהודי, שמכוון את שבעת השערים, והוא נמצא מאחורי הציץ של כהן גדול – "קודש לה'".

8 – זו היא אות ח: חיים, חן וחסד, חוכמה, חתן.

4 פעמים 8 = ל"ב, 32. 32 שניים, כשהעליונות, הקשורות לגולגולת – עומדות, כמה המלאכים, והתחתונות – זזות, כמונו, במעש ובדיבור.

נאמר, שישנם 7 תווים מוזיקאליים, ובזמן המשיח – יתגלה השמיני. וודאי השופר הגדול יתקע בתוו הזה, ה-8. כנראה, על זה נאמר: ,את המנגינה הזאת – אי אפשר להפסיק !"

היקר בשמונה – זה ציון הזמן: "אז" ישיר משה. אז = 8.

בשנת ת"ש (מספטמבר 39) נכנסנו למאה השמינית, של האלף האחרון, של משיח, ומאז החל תהליך הגאולה, וכמה כל גאולה, גם זו, האחרונה, מתחילה בשואה. לאחריה, בתש"ח – קמה מדינת ישראל, לאחר 19 שנה, בתשכ"ז – שוחרר הר הבית.

היום בתשע"'ג – אנו 73 שנה בתוך גאולה ממש, בתהליכיה המואצים והאחרונים. חסל סדר "דגים"(57 בגימטריה), שמסתיים בעוד שנתיים וחצי (תשע"ו), ומיד אחריה – עידן החדש, יובל שנים לשחרור ההר, שנת 777,  תשע"ז!

ישנם אין ספור סימנים, הגיע זמנם של מעשים – של בניין, בחדוות היצירה !

היום יום השואה והגבורה. ברצוני להקדיש את השיעור לסבי וסבתי, ולדודי הי"ד, ולכל הנופלים בדרך אל המקדש, שאנו נבנה, בע"ה בקרבי'ם במלא תפארתו

בברכת בניין ירושלים

חיים אודם

כ"ז ניסן

ה'תשע"ג

”ומעשה ידינו כוננהו“

גיליון 601 | כ“ו ניסן תשע“ג | פרשת שמיני

”ומעשה ידינו כוננהו“

'משהו השתבש. וודאי שמשהו השתבש!', אהרן היה בטוח שהוא עשה את הכל כשורה. הוא הקריב את כל הקרבנות, זרק את כל הדמים, וחתם את עבודתו בברכה לכל עם ישראל ”יברכך ה‘ ויחונך, ישא ה‘ פניו אליך...“. כל המלאכות המוטלות עליו נעשו בשלמותן, ועדיין - עדיין לא ירדה השכינה על אוהל מועד. במשך שבע ימים התכוננו אהרן ובניו לקראת היום הזה - יום חנוכת המשכן, וכעת - כאשר הכל כבר נעשה - לא רצה ה' את מנחתם ולא שכן בענן על האוהל. הוא ירד מעל המזבח, ופנה לכיוון משה, אחיו, שעמד שם עם סבר פנים חמור. הוא אותת לו ושניהם נכנסו להתייעצות דיסקרטית בתוך אוהל מועד. לאחר מספר דקות של מתח הם יצאו, וברכו בשנית את עם ישראל, הפעם בברכה שונה:

"ויהי נעם ה' אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו; ומעשה ידינו כוננהו" _{(תהילים, צ יז)}

תחינה על מלאכת הקודש ומלאכת חול

הסיפור הדרמטי הזה מופיע בפירושו של רש"י על פרשתנו, ועליו נתבסס במאמרינו זה. לפי התיאור הזה הגיע ברכתם של משה ואהרן כגלגל הצלה סופי לטקס חנוכת המשכן - לולא הפסוק "ויהי נעם ה'...“ אותו קראו האחים לבית עמרם כנראה שמאז ועד היום לא הייתה שורה שכינה על המשכן, ומותך כך - על עם ישראל כולו! לאור תובנה זו אנו מחוייבים להבין מדוע רש“י, בעקבות חז“ל, כתב כי בפסוק הזה תלויה ירידת השכינה על עם ישראל?

כדי לענות על השאלה הזו אנו נדרשים בראשונה לעיין בפסוק עצמו. הפסוק הזה הוא החותם את פרק צ‘ בספר תהילים - ”תפלה למשה איש האלהים". הפרק מתאר את חייו הקצרים והחולפים של האדם לעומת נצחיותו של הבורא - "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורת שמונים שנה, ורהבם עמל ואון..." _{(פסוק י)}. בפסוק עצמו מופיעה סוג של כפילות - ”ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו“.

ראש המפרשים לפסוק זה הוא כמובן רש"י. רש"י מסביר את הכפילות כשני סוגים של מעשים אותם מבקש עם ישראל לכונן, או ליתר דיוק - מלאכת חול ומלאכת קודש, או כלשונו: "כוננהו - כונן אותו, ושני פעמים: 'ומעשה ידינו כוננהו' אחד - על מלאכת המשכן שבירכן לישראל, והתפלל שתשרה שכינה במעשה ידיהם במשכן; ואחת שתהא ברכה במעשה ידיהם“ _{(רש“י שם)}

מעשה ידינו כוננהו - את המעשה עצמו

לאחר שעיינתי בפירושו של רש"י, ניגשתי לבדוק את דבריו של מורי ורבי חנן פורת על הפסוק. בפינה בעלון "מעט מן האור" (אותה מגיש הרב יהודה עציון בצורה נפלאה) הנקראת "נקודת אור במזמור" מפרש חנן את פרקי ספר תהילים, והולך ואור על פי סדר הפרקים. בפירושו על פסוקנו חולק חנן על גישתו של רש"י, ומציע פירוש חלופי לכפילות בפסוק. חנן טוען כי המילה "כוננהו" שחותמת את הפסוק מוסבת. דהיינו - לאחר שביקשנו שיכונן הקב"ה את מעשינו עלינו, בעודנו חיים ויכולים לראות בהצלחתם, אנו מבקשים מה' שיתכונן המעשה מעצמו - וימשיך להשפיע ולהאיר גם לאחר לכתנו.

אך קושי אחד יש לי בפירוש זה. "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו; ומעשה ידינו כוננהו“, לכאורה, לפי פשט הפסוק, אותיות היחס במילה "כוננהו" מתייחסות לאותו 'נסתר' שבתחילת הפרק - "ה' אלהינו"! על פי פשט הפסוק, אנו מתפללים שמעשה ידינו יכוננו את הקב"ה, ולא את המעשה עצמו!

עושה את האמת - מפני שהיא אמת!

על כן ארהיב עוז ואציע פירוש משלי. ראשית אבקש לחלק את הפסוק לשני חלקים, על פי חלוקת הטעמים. ה'אתנחתא', המחלקת את הפסוק, נמצאת תחת המילה "עלינו", זאת אומרת - החלק הראשון של הפסוק הוא "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו" , ואילו החלק השני הוא - "ומעשה ידינו כוננהו“. ניתן לשים לב לסוג של הדגשה בחלק הראשון: "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו". נשמעת פה מן תפילה אגואיסטית המעמידה את האדם במרכז, כאשר הוא שוב ושוב מדבר על עצמו, על מעשי ידיו ועל שכרו. בחלק השני הדגש משתנה, ומוסב על הקב“ה - ”ומעשה ידינו כוננהו“.

בעם, על פי הסתכלות זו, בין החלק הראשון לחלק השני של הפסוק, ובעצם בין כל הפרק לחלק השני של הפסוק, ישנה התפקחות - הבנה. כל הפרק מדבר האדם על עצמו ועל חייו הקצרים, ובמילותיו האחרונות של הפרק 'מבין' המשורר והמתפלל כי מטרת מעשיו איננה לזכות בנועם ה', או לשכון בהיכלו. מטרת מעשיו של האדם היא ולעבוד אותו בלב שלם ותמים! ועל כן דווקא באמירת פסוק זה, ברכה זו, ירדה שכינה על עם ישראל - שכן רק בפסוק זה מכריזים ומודים בני ישראל: "ריבונו של עולם! לא בשבילנו ולא בשביל בית אבינו אנו עושים - כי אם בשבילך ולמענך!“

ונסיים במילותיו של הרמב" ם בהלכות תשובה, שהיו שגורות על פיו של חנן: "אל יאמר אדם: 'הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה, או כדי שאזכה לחיי העולם הבא; ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה, או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא." אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה! שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה... העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה - אלא עושה האמת מפני שהיא אמת, וסוף הטובה לבא בגללה.“ _{(הלכות תשובה לרמב“ם, יא - ב)}.

”כחיבת זכר ונקבה“

גיליון 501 | י“ט ניסן תשע“ג | שבת חול המועד פסח

”כחיבת זכר ונקבה“

הכהן עלה בזהירות ובאיטיות המעלה המדרגות, בעוד מבטיו של הקהל שהתאסף בין המזבח וההיכל עקבו אחריו בדריכות. הוא הגיע לראש המדרגות, אל סף השער העצום של ההיכל. הוא הציץ אחורה, וחייך חיוך כממתיק סוד. לאחר מכן, בזריזות ובזהירות, הוא גלל את הפרוכת שכיסתה את הפתח. אל מול עיניהם המשתאות של הצופים התגלה אט אט תוכו של בית המקדש - הקירות מצופי הזהב, השולחן, המנורה, המזבח. הכהן קרא לעבר, תוך שהוא מצביע בידו - ” ראו! ראו את הקישוטים המעטרים את קירות ההיכל! כרובים מחובקים זה עם זה! וכך הקב“ה אוהב אתכם - כמו שאיש אוהב את אשתו!“

את הטקס הזה מתאר רב קטינא בגמרא במסכת יומא (נד ע"א) במילים כה פשוטות וכה מדהימות - ” אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן - ראו חיבתכם לפני המקום, כחיבת זכר ונקבה!“

שיר השירים - קודש הקודשים

בעז “ ה בשבת הקרובה, שבת חול המועד פסח, נקרא כמדי שנה את מגילת שיר השירים. מגילת שיר השירים קיבלה מעמד מיוחד בקרב שאר ספרי התנ"ך. רבי עקיבא אמר עליה ש"שאין כל העולם כלו כדאי כיום שנתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים." (משנה, ידיים, ג ה). המגילה מתארת את הקשר העדין והמורכב שבין עם ישראל לקב “ ה בצורה של זוג אוהבים, שמתקרבים ומתרחקים, עורגים זה לזו. השאלה המבקשת שעולה היא - מדוע אנו קוראים את המגילה היפיפיה הזו בפסח?

הביאני המלך חדריו

בעלון של פרשת תרומה שאלנו מדוע הוצרך בית המקדש, שהרי כל אדם ואדם מישראל צריך להשכין שכינה בלבבו פנימה. ענינו שדרך העלייה הפיזית לבית המקדש, בתנאים מסויימים ובמידות מסויימות, כך זוכים להשכין שכינה גם בלב. כעת נוסיף עוד תשובה. בית המקדש הינו נקודת החיבור של עם ישראל, כאומה, עם הקב"ה. המקדש הוא נקודת ההתייחדות שלנו, כעם, עם הקב“ה, המקום בו עיניו של ה‘ נחות, באהבה, על בניו מקדשי שמו.

מתוך קריאה במגילת שיר השירים אנו מגלים כי המקדש איננו רק מקום בו מבטיהם של עם ישראל ומבטיו של הקב “ ה נפגשים, אלא הרבה מעבר לכך. ” משכני אחריך - נרוצה! הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך. נזכירה דודיך מיין מישרים אהבוך." (א, ד) בית המקדש הוא בעצם חדר האוהבים האינטימי, בו נפגשים הקב“ה ועם ישראל, הרעייה והדוד יחדיו. ” הנך יפה דודי, אף נעים, אף ערשנו רעננה“ (א, טז)

חדר המיטות

ואם נראה לכם ביטוי זה נועז ושלא במקומו - אנא עיינו בספר מלכים ב ‘ (פרק יא) סיפור על עתליה, המלכה המרושעת ששלטה בממלכת יהודה. מתוך תאוותה לשלוט היא ציוותה לרצוח את כל בניה ונכדיה! רק אחד מהם ניצל - יואש. דודתו, יהושבע, הבריחה אותו מבין הגוססים והסתירה אותו בבית המקדש, לשם ידה של עתליה לא תגיע. ובמקבילה לסיפור, בספר דברי הימים, כתוב במפורש: ”ותיקח יהושבעת בת המלך את יואש בן אחזיהו ותגנוב אתו מתוך בני המלך המומתים, ותיתן אתו ואת מינקתו בחדר המיטות... ויהי אתם בבית הא-להים“ (כב, יא –יב) ומהו אותו חדר המיטות? עונה רש"י בשם רבותיו - מדובר כאן בלא פחות מקודש הקודשים! חדר המיטות של הקב"ה ושל כנסת ישראל!

ועל כן מגילת שיר השירים, המתארת את האהבה הזו, מכונה על ידי רבי עקיבא כ"קודש הקודשים “. ובחג הפסח, בו הוציא הקב"ה את כנסת ישראל מתוך מצריים, ובו הכריז הקב"ה שבה הוא בוחר ואותה הוא אוהב, עולים כל בני ישראל לרגל אל בית ה', ושם מכריזים שזוהי אהבה הדדית! שאכן אוהבים אנו את הקב“ה כשם שאוהבת אישה את בעלה!

המאמר מבוסס על מאמר שכתב חנן פורת בספרו ”מעט מן האור - שמות“

פסח פתאומי בימי חזקיהו/ הרב ישראל אריאל

להתחיל להתכונן לגאולה כבר בעשור לחודש

בני ישראל מוכנים להיות יהודים גאים, להכריז שהם בני חורין, ולעשות מה שמצוה ה' גם נגד מה שמקובל אצל הגויים. לצאת ממצרים? להגאל? זה כבר סיפור אחר

מאת: איתי אליצור / סרוגים

ה' מצוה את משה "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת…  וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם".

מדוע מצוה ה' את משה לקחת את השה שלשה ימים מראש? למה בעשור?

נציע כאן שלש תשובות:

יהודי גאה עושה את צו אלהיו ומכריז שהוא יהודי

התשובה הידועה והמוכרת היא שהיתה בפסח מצרים התרסה מסויימת כלפי המצרים. כבר במכת ערוב מנהל פרעה משא ומתן עם משה ואומר לו: "לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ". תשובתו של משה היא: "לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה’ אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ:  דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַה’ אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ".

כבר אמירתו של משה באה ממקום של כח. אחרי שלש מכות משה כבר יכול לעמוד בעוז מול פרעה ולומר לו: שמע, אני הולך לשחוט את אלהיך כי כך צווני אלהי. אז תן לי לעשות זאת בשקט. אחרי תשע מכות כבר יכולים כל עם ישראל לעשות זאת. עם ישראל לוקח את השה ארבעה ימים לפני שחיטתו, לעיני כל מצרים, ומחזיק אותו כמה ימים. זה חלק מתהליך שבסופו ישחט היהודי את השה בגלוי, ישים את הדם על המשקוף ועל המזוזות כדי לסמן את עצמו בגלוי ולהודיע קבל עם שהוא יהודי שעושה את דברי אלהיו. ואף יצלה אותו על האש.

כחו של קרבן הפסח הוא בכך שהאדם עושה דבר ששכניו סולדים ממנו ומתנגדים לו, אך הוא עושה זאת בגלוי כדי להודיע שהוא בן חורין. שעושה את צו אלהיו בגלוי.

גם זה לא דבר קל. זה סופו של תהליך. היהודי עלול להתקל בבעיות לא רק מצד המצרים אלא מצד אחיו. הם יכולים לומר לו: משוגע. מילא עליך? מילא על המצרים? אבל ריבונו של עולם, חילול השם. מה אתה רוצה? שהגויים יאמרו שאנחנו פאגנים? שאנחנו שוחטי אלהים? אז מה אם ה' צוה, על חילול השם לא שמעת?

ברוך ה', ישראל כבר עברו את השלב הזה, והם מוכנים להיות יהודים גאים ולעשות את צו ה', לעיני מצרים ולעיני כל ישראל!

מטרה זו אמנם הושגה, בני ישראל עשו את הפסח ושמו את הדם על פתחיהם, אך עדיין לא נעשו ישראל עבדים גמורים לה' באותו זמן.

הצעת הפשרה של פרעה

ישראל יודעים שהם עתידים לצאת ממצרים. יעקב ויוסף אמרו להם כבר בפרשת ויחי שאלהים יפקדם ויוציאם ממצרים, וכבר בפרשת ויגש אמר זאת ה' בפירוש ליעקב. לכן, בני ישראל הסכימו לאכול את הפסח כאשר מתניהם חגורים, נעליהם ברגליהם ומקלם בידיהם. כמי שממהר לצאת לדרכו. מצד שני – "כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם". אם הם מאמינים שיוצאים ממצרים – איך הם חושבים לצאת בלי להכין צדה?

התשובה פשוטה: הם לא מאמינים. הם גם לא רוצים, תעיד על כך העובדה שגם במדבר הם מבקשים לשוב למצרים כל שני וחמישי. קל מאד לנעול נעלים, לחגור מתנים ולהחזיק מקל. אם משה רוצה שנעשה זאת ונאמר שאנו יוצאים ממצרים, אין בעיה! כבר דורות אנחנו יושבים כל שנה, אומרים "לשנה הבאה בירושלים" ומאמינים שיום יבוא ואלהים יפקוד אותנו מכאן. כבר מאתים שנה שאנחנו באמת באמת באמת באמת מאמינים שבשנה הבאה נשוב לארצנו ונעשה פסח כהלכתו, ויש להניח שנמשיך להאמין בכך גם במאתים השנה הבאות. להכין צדה זה כבר משהו אחר לגמרי. זו השקעה. מה נעשה בכל הצדה הזאת אחרי שיגמר החג?

אם כך, למה מוכנים ישראל לעשות את החג ולשחוט את השה? משום שהם מבינים שמשה קיבל את הצעתו של פרעה ממכת ערוב: לזבוח את אלהי מצרים בארץ מצרים, ולא לצאת למדבר. מין פשרה קואליציונית שהתקבלה ברגע האחרון, פרעה כבר שבור, המצרים כבר יגעים, והם מוכנים שישראל ישחטו את אלהיהם לעיניהם ובלבד שיפסיקו עם המכות האלה.

זה עובד טוב הן על המצרים והן על ישראל. המצרים מבינים שליהודים יש חג, והם משאילים להם בגדי חג, כלי כסף וכלי זהב. המצרים לא חוששים שהיהודים יברחו עם כלי הזהב, כי הלא בסוף הם מקריבים בתוך מצרים, כמו שהציע פרעה כבר במכת ערוב. גם היהודים מוכנים לשתף פעולה עם משה משום שהם מבינים שלא באמת יוצאים ממצרים, רק עושים כאילו. שהרי פרעה לא מוכן לשלח את ישראל למדבר. כבר לא מדובר על "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַה’ אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ", אלא על ההצעה של פרעה לעשות את הפסח במצרים. אז אפשר להיות רגועים: נמשיך לשבת בביתנו המרווח במצרים, ונמשיך להאמין שיום יבוא ונעלה לארץ ישראל. מצוין. גם פרעה רגוע: מועד החג של ישראל הגיע, נגמרו הצרות. משה שוב לא יכול לבקש ממנו לצאת לזבוח לה', לפחות עד השנה הבאה.

ובכך מתאפשרת יציאת מצרים. הצרה הכי גדולה של משה היתה אילו פרעה היה נותן לישראל רשות ללכת. מה היה קורה אז? קומץ משוגעים היה יוצא עם משה, היתר היו נשארים במצרים. בזכות עשית פסח מצרים נוצר מצב שבו ישראל נערכו במצרים לפסח וליציאה, ובסופו של דבר פרעה גרש אותם ביד חזקה.

ובכל זאת, מצוה משה לקחת את הפסח ארבעה ימים מראש, כדי שלפחות בשביל הפרוטוקול, עדיין יש די זמן ללכת שלשת ימים במדבר, להגיע להר סיני, ולזבוח שם את הפסח. עדיין יש אפשרות לצאת דרך שלשת ימים במדבר. וזוהי הסיבה השניה שבגללה נלקח הפסח כבר בעשור לחודש.

מטרת הפסח אפוא היא לצאת להר סיני לעשות שם את הפסח. זה מה שמבקש משה מפרעה: "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַה’ אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ". לכן סובר פרעה שאם הוא יצליח לעבור בשלום את יום החג של ישראל – יבואו השקט והשלוה למצרים. המשימה שהוטלה על משה במעמד הסנה היא להביא את ישראל לעשות את הפסח במועדו בהר סיני. לכן נשארו ישראל בהר סיני עד אייר בשנה שאחרי כן. עד שכל ישראל, כולל אלה שהיו טמאים בניסן, עשו את הפסח בהר סיני.

שלשת ימי החשך

מה קרה בחשך? התורה אומרת כך: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ:  וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים:  לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם:  וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַה’ אֱלֹהֵינוּ:  וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה’ אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה’ עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:  וַיְחַזֵּק ה’ אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם:  וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ". מיד אחרי החשך קורא פרעה למשה, ומגרש אותו. ואז אומר משה: "כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:  וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:  וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף". אלה הדברים שאמר משה בטרם יצא מלפני פרעה. משמע שהוא כבר עומד בי"ד בניסן, ויכול לומר  כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה" כשכונתו ללילה הקרוב. את השה היה צריך לקחת בכבר בעשור, משום שי"א, י"ב וי"ג בניסן, הם שלשת ימי החשך. הרי טעם שלישי.

מטרתו של קרבן הפסח הוא להבדיל את ישראל ממצרים. ישראל עומדים לא רק לחגוג לה' אלא גם להגאל. אך רק אם יחגגו ביד רמה לעיני כל מצרים, באור גדול, יבוא גם ה' בכבודו ובעצמו ויוציא אותם ממצרים. כאשר אנו עושים את אשר אנו מצֻוִּים, ומכריזים שעבדי ה' אנו ונבדלים אנו מהגוים – הגאולה באה מיד, בלי שצפינו לה, עד שלא הספיק בצקנו להחמיץ. ביד חזקה מוציאנו ה' ממצרים!

"ירויון מדשן ביתך"

גיליון 301 | י“ב ניסן תשע“ג | פרשת צו - שבת הגדול

"ירויון מדשן ביתך"

השעה הייתה מוקדמת מאד, עוד לפני זריחת החמה. הכל ישנים. רק בבית המקדש, ניכרת תכונה. אש התמיד שבערה ללא הפסק על ראש המזבח האירה כהן יחיד ובודד, שנראה שאיננו מתחשב בשעון וקם מוקדם מוקדם.

הוא עלה בזריזות על המזבח, זהרורי אור בשערותיו מנצנצים מן המים הקרים בהם טבל לפני דקות אחדות. הוא קרב בנחישות אל שרידיה העשנים של המערכה הגדולה, בה התעכלו לאיטם השאריות של קרבנות האתמול, וחתה בעזרת מחטת הכסף הגדולה שהייתה ידו מן קרביה של ערימת האפר. את האפר הזה הוא נשא בזהירות במחתת הכסף מטה, במורד המזבח, אל פינה קטנה בה הייתה קבועה מרצפת מיוחדת שנקראה ’בית הדשן‘.

באותו הזמן בערך במאות אלפי בתי הכנסת ברחבי העולם התכנסו משכימי קום, מתפללי מנייני ה ‘ ותיקין ‘, והחלו לקרוא את ’ סדר הקרבנות ‘ הפותח את התפילה. מכל המקראות שבתורה העוסקים במגוון ובשלל הקרבנות הם קראו קטע מיוחד וספציפי מאד - "ולבש הכהן מדו בד, ומכנסי בד ילבש על בשרו, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו, ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה - אל מקום טהור" (ויקרא, ו, ב - ד)

ניקיון בית ה‘

מהו ייחודה של תרומת (תרומה - מלשון הרמה) הדשן? הרי היו הסדרים קבועים לשטיפת רצפות העזרה, או הברקת המנורה. אפילו סביר להניח שהיו הסדרים יומיומיים קבועים לניקיון בית המקדש, אך מתוכם בחרה התורה להנציח עבודה האחת בלבד, ולקדש אותה, ולרומם אותה - להפוך אותה לאחת העבודות החשובות בבית המקדש, מצווה מפורשת מן התורה, שכל כולה - פינוי שאריות האפר מראש המזבח.. אם כן - מהו ייחודה? מהי חשיבותה הרבה? על פניו נראה, כפי שהיטיבו לומר הפרשנים הקלאסיים, מטרת הניקיון היא פשוטה - לנקות את המערכה הגדולה לקראת יום חדש של הקרבת קרבנות. לדוגמה נוכל להביא את דברי ספר החינוך, המונה את מצוות התורה ומפרשן: ” משורשי מצווה... להגדיל כבוד הבית ולהדרו בכל יכולתנו... ונוי הוא למזבח לפנות הדשן במקום שראוי להדליק בו האש, ועוד שהאש דולק יפה כשאין תחתיו הדשן“ (ספר החינוך, מצווה קלא)

”אנכי עפר ואפר“

אך מעבר לפשט נראה שכוונת הכתוב עמוקה הרבה יותר, שכן מצוות נוספות אנו מכירים שנועדו להדר את בית המקדש, והן הרי אינן כתובות בתורה במפורש. הרי אם כל תכליתה של המצווה היא להדר את האש ביום למחרת ולהרבות את ניקיון המזבח וודאי היינו יכולים להבין זאת מעצמנו!

את הרובד העמוק יותר חושפים שני פרשנים, כל אחד בדרך שונה ומיוחדת. נתחיל מן המוקדם - ” הכלי יקר “ - רבי שלמה אפרים מלונטשיץ. הכלי יקר לוקח את מדרש חז“ל, המפרש כי הפסוק ”זאת תורת העולה “ מדבר על אדם שחצן, שנענש באש מן השמיים. הוא מסביר על פי דרך עומק הפשט כי הרמת האפר בפתיחת היום מדריכה את האדם לנהוג בענווה ובשפלות, וכלשונו של הכלי היקר: ” אמר ” היא העולה על מוקדה “, כי מוקד אש המזבח העולה למעלה הוא כפרה על הגס רוח העולה בגדולות ונפלאות ממנו (הגאוותן). ועל כוונה זו הזכיר הרמת הדשן, כי התיקון הוא הדשן, שיאמר ” ואנכי עפר ואפר “ (בראשית, יח כז) כאברהם, ואז ירום ונשא וגבה מאד, כי כל המשפיל עצמו הקב“ה מגביהו” (כלי יקר, ויקרא, ו ג)

”לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית“

אל פירושו היקר של הכלי יקר מצטרף הרש"ר הירש. הוא מפרש את תרומת הדשן כביטוי לסגירת העבודה של יום האתמול ופתיחה ליום המתחדש הנוכחי, ובלשונו היפה: "כשם שעבודה של שחר מתחילה בתרומת הדשן ברמיזה לעבודות יום האתמול, וזכרונן לפני ה' תמיד, כך לעומתה הוצאת הדשן מכוונת להורות, כי בכל יום ויום מתחדשת ההתחייבות לשמור לעשות ולקיים כל מה שנצטווינו עליו. תהי נא מדי יום ויום חובתנו לקיום המצוות כחדשה בעינינו וכאילו מעולם עוד לא קיימנוה, ועלינו לשקוד ולהזדרז בכל מאודנו לקיים המצוות, ומצווה שקיימנוה בעבר - אין אנו פטורים מלחזור ולקיימה בכל יום ויום מתוך אותה שמחה - כאילו יום ראשון לפעולה הוא לו זה."

ואם נשים לב נראה כי התורה טומנת במצוות תרומת הדשן רובד נוסף, גובהה מעל גבוהה. מדוע התורה, בבואה לעסוק באפר המזבח, מכנה אותו בשם דשן? מדוע היא אינה אומרת ’ אפר ‘? האפר, כפי שאנו רואים היטב בפרשת פרה אדומה, הוא המוות והחידלון הכי סופיים. לאחר השריפה דבר לא נותר מלבד אפר ואבק. לעומת זאת, הדשן, המשמש לזיבול ודישון האדמה, הוא התחלה של חיים חדשים ופריחה חדשה. הוא הקרקע לצמיחה המוחדשת.

וזאת מבקשת התורה ללמדנו, כי דווקא הנמוך והשפל, ודווקא עבודת הניקיון הנראית על פניה בזויה - היא זו שפותחת את סדר היום בבית המקדש, היא זו המכוונת אותנו לשפלות קומה וענווה, היא זו המדריכה אותו כיצד לעזוב את יום האתמול מאחורינו להביט לעבר הזריחה ויום המחר מחדש. ויום יום, בקוראנו את פרשת תרומת הדשן ונתפלל נזכור "ירוין מדשן ביתך, ונחל עדניך תשקם, כי עמך מקור חיים - באורך נראה אור!" (תהילים, לו, ט - י)