כל תפילה היא תפילה על נס

מבוסס על שעור ששמעתי מפי הרב יהודה לאון אשכנזי מניטו זצ"ל ערב ראש השנה ה'תשמ"ח במכון אורה ברחוב גת בקרית משה בירושלים.( הרב יהודה לאון אשכנזי המאור הגדול - תרפ"ב – תשנ"ז (1922 – 1996))

ביום הראשון של ראש השנה תקנו חז"ל קריאה בתורה וקריאה בהפטרה כנהוג. בתורה אנו קוראים:

וַיהוָה פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.  ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים.  ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם-בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ, אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה--יִצְחָק. (בראשית, כ"א)

בהפטרה אנו קוראים:

וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים, וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו. (שמואל א', א')

 למה? מה הביא את חז"ל להכניס את שתי הקריאות הללו לסדור התפילה של היום הראשון של ראש השנה?

לכאורה ניתן להשיב תשובה פשוטה.

ראש השנה, יום הרת עולם, במשמעות של בריאה , מתאים שגם בקריאות נקרא על פקידת  עקרות, שבסופו של דבר הביאו ילד לעולם. אז מה? מה זה אומר לנו, המתפללים? הרי איננו מתפללים דווקא על לידות. חסרים לנו נושאים להתפלל עליהם?

מסביר הרב אשכנזי, שקטעי קריאה אלו באים ללמד אותנו איך להתפלל. כל תפילה היא תפילה על נס. הקריאות בסיפורי פקידת העקרות מהוות דוגמא למטרת התפילה.

במה דברים אמורים?

האדם מתנהג במציאות חייו בדרך הטבע וההשתדלות. כשאנו חפצים להשיג דבר מה, אנו הולכים למומחים ,מתייעצים עם בעלי ניסיון , עושים פעולות בגדר של השתדלות. בכל נושא שבעולם.

אבל מגיעה נקודה שבה הגענו למבוי סתום. עשינו השתדלות ,אבל אנו זקוקים לפריצת דרך מעבר לגדרי ההשתדלות.

לנקודה זו נכנסת התפילה. האדם מתפלל כשהוא מצפה לנס. כל תפילה היא תפילה לנֵס. עומד האדם לפני ה' ואומר: אני מכיר במגבלות כוחותיי ולכן אני פונה אליך ה' לעזרה.

הקשר בין שרה אמנו לחנה הוא קשר מעבר להריון פרטי. יש מי שאומר שלשרה אמנו לא הייתה רֶחם. חדל לה אורח כנשים. לכאורה נולד יצחק יֵש מְאַיִן. ואכן, אומר הרב אשכנזי, יצחק אבינו הוא, כביכול, הבן של ה'. (לא לבלבל עם אותו האיש, ח"ו) ה' מבשר על לידת יצחק והוא גם בוחר לו את שמו.

ולמה נקרא שמו יצחק? בשמו של יצחק גלום הגורל של העם היהודי :

 אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינוּ--    וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה. (תהילים קכ"ו)  מתי? בעתיד. אז!

יצחק אבינו מגלם את העתיד של עם ישראל, לעומת הגויים, שהזמן שלהם הוא משמעותי בהווה.

 וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם--מְצַחֵק. (בראשית, כ"א,ט')

 מְצחק: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. זה מה שמעניין אותם- ההווה. אכול ושתֹה כי מחר נמות.

את עם ישראל מעניין העתיד.

שרה אמנו בכמיהתה לממשיך דרכו של אברהם , בכמיהתה לבן, לא חשבה על גורלה כאם פרטית. היא חשבה על ההמשכיות. מה היה קורה לולא נולד לאברהם אבינו בן? כל אמונתו בא-ל אחד הייתה יורדת לטמיון. בפקידת שרה ובלידת יצחק חל מפנה היסטורי חשוב לעולם ולעם ישראל. נוצרה האופציה להמשכיות אמונת אברהם באל אחד, ליצירת עם ישראל.

בדומה לשרה נפקדה חנה. חנה, האישה האהובה הבינה שבעלה אלקנה, צדיק המעלה אנשים לרגל לשילֹה, לא מספיק מחובר לחסרון שלה בבן. יש לו בנים מפנינה - צרתה. היא ראתה את צדקותו אבל כנראה הבינה שלעלות לרגל לשילה זה לא מספיק. היא הבינה ברוחה שחייב להיות שינוי. לא רק שינוי פרטי במצבה כעקרה, אלא גם שינוי במצב עבודת ה' של עם ישראל. משכן שילה הוא שלב מעבר למצב גבוה יותר, מדרגה גבוהה יותר. מדרגה שתביא לנבואה, מלכות ובנית מקדש.

חנה מגלה שהכתובת האולטימטיבית לחזונה הכמוס היא רק אחת- ריבונו של עולם. בידו מפתחות הריון, בידו מפתחות גאולה. בידו כל המפתחות.

מְחנה אשת אלקנה למדנו איך להתפלל. חנה כיוונה לרגע תפנית בהיסטוריה, בו עם ישראל חייב היה לעבור שינוי. לעבור מתקופת שופטים לתקופת נביאים ומלכים.

למעשה תרמה חנה את בנה לה'. ביום גמלה אותו העבירה אותו לחסות עלי הכהן במשכן שילה.

שמואל הנביא, השקול כנגד משה ואהרון, משח שני מלכים. את שאול המלך הראשון, משיח מבני רחל ואת דוד המלך- חי וקיים לנצח, משיח בן דוד, מבני לאה.

שרה אמנו וחנה מהווים עבורנו דוגמא לכוונת המכוון לשינוי היסטורי בתכנית הא-לוקית.

כך אנו צריכים להתפלל כשאנו מתפללים.

לידה, אומר הרב אשכנזי, שייכת לחָכמה הנשית. חכמה שהיא סוג של נבואה. המיילדת נקראת חֲכמָה- למה? הרי כתוב: איזהו חָכם - הרואה את הנולד. המיילדת נקראת חכמה, כי היא זו שרואה את הנולד היוצא מרחמה של האישה. היא רואה את העתיד.

נשים יש להן כשרון היסטורי לקלוע לתכנית האלוקית ,כי הן יולדות, מילדות, הן מחדשות. הן שותפות לבריאה.

תפילת חנה/ אהובה קליין

בימים אלו אני שואלת את עצמי, כמה אינטנסיבית, ממוקדת, מכווננת, יכולה להיות תפילה כל כך הרבה שעות בבית הכנסת? זו ממש עבודה קשה. כמה היא אפשרית?

 במוסף שבת של מקור ראשון דנים בסוגית התפילה בבתי הכנסת , שהפכה להיות תפילה של מעיינים בגיליונות פרשת השבוע. קוראים רבים הביעו מרחשי לבם על התפילות, על העדר החיוניות, על הנוער הנוטש את ספסלי בתי הכנסת משעמום. מחפשים דרך לחדש את התפילה ולרענן את עוצמותיה.

מתברר שהגענו למבוי סתום.

תחושה חזקה מלווה אותי שהמבוי הסתום בתפילה קשור להר הבית והמקדש.

עם ישראל מבשיל לאיטו לקראת עבודת המקדש. עבודת מקדש חיה, פעילה, הקרבת קרבנות ושירת הלויים. הצעירים מחפשים את החוויה בעבודת ה', כי הם מבינים באינטואיציה שתפילה אמורה להיות כתפילת חנה. אינטנסיבית ומכוונת וממוקדת ומכל הלב. אולי לא ניתן לעמוד כך בתפילה כל היום?

ועוד שאלה אני שואלת את עצמי. לרב אשכנזי היו הרבה נושאים ללמד אותנו. באותה שנה דווקא, למה  בחר ללמד אותנו שעור כזה?  חי היה את השינויים ההיסטוריים שעוברים על עם ישראל במדינת ישראל המתחדשת. עוד זכור לי השיעור שהעביר לאחר בקורו של הנשיא סאדאת בארץ. הוא ראה בביקור תפנית לקראת גאולה.  בקורו של סאדאת בארץ הביא להסכמי השלום עם מצרים, למסירת שטחים מארץ ישראל לאויב, לירידת קרן ישראל, למחלוקות בקרב צבור נאמני ארץ ישראל. לפגועי טרור.

אולי לא התפללנו מספיק? אולי לא התפללנו נכון?

 השיעור על תפילה לנס ניתן לנשים בלבד ערב ראש השנה. מניטו העביר לנו מסר- אתן נשים! דענה את כוחכן. דעו למה לכוון ואיך לכוון, דעו שתפילה מחוללת נס.   

כל תפילה היא תפילה לנס. עלינו להתפלל לנס הזה.  שיתרחש השינוי המיוחל, שה' יעשה את שלו במקום בו קצרה ידינו מלגעת. אנחנו משתדלים, אבל יש מקום בו אנו זקוקים להתערבות א- לוהית.

את הידע הזה אנו מזכירים לעצמנו מדי שנה בסיפור שרה וחנה הנפקדות ללידה, להתחדשות, לשינוי, שלא בדרך הטבע.

שנה טובה. שנת פקידה וזכירה לטובה. שנת מקדש על הר הבית. שנת חווית תפילה על הר הבית. שנה שיתגשמו כל משאלות לבנו לטובה. בשמחה.