חבר אחד בקבוצתנו אשר ביקרה בהר הבית החל לעמוד בגלוי ולנדנד את גופו בתפילה, מיד מיהר אליו איש הוואקף, תוך קריאות רמות לשוטרים שיטפלו בו. לאחר חילופי דברים ואזהרות, ניתנה לו עוד הזדמנות להמשיך בסיור, מבלי שיחזור על המעשה הנואל. לא ידעתי מה להרגיש. הזאת המדינה שלי, האלה השוטרים שלי, האלה החיים של עם ישראל בארצו?
 |
| מתפללים יהודים בהר הבית |
אין ספק שמדינת ישראל מכבדת את חופש הפולחן של כל הדתות, והר הבית הוא דוגמה מצוינת לכך. מסירת המפתחות של הר הבית לידי הוואקף על-ידי משה דיין, והענקת השליטה במקום לירדן ולמצרים מוכיחים זאת.
אולם מדינת ישראל שכחה דת אחת קטנה, שאת זכויותיהם של מאמיניה היא מקפחת באופן שיטתי ומתעצם. התסביך היהודי המתנצל עד כדי התבטלות מוחלטת, הגיע כאן לשיאים. ולמעשה כאן מוצג האבסורד שבהדרת יהודים מהמקום הקדוש ביותר ליהדות בידי נבחריהם הם.
ביקור ראשון בהר הבית
לפני שלושה חודשים, ביקרתי פעם ראשונה בהר הבית, ובהיותי אדם המשתייך לזרם הדתי לאומי, הקפדתי על ההנחיות ההלכתיות של רבני הזרם הדתי לאומי. הקפדתי גם על כללי האתר והתייצבתי בשעות הביקור המיועדות ליהודים ולתיירים. אך מהרגע בו הצטרפתי לתור ההמתנה ועד לתום הסיור, מעבר לתחושות השמחה ההיסטורית וההתרגשות היהודית, שאותן לא אשכח לעולם, הבליחו לתודעתי סימנים ומסרים שעוררו בי בלבול בתחילה, ובהמשך גם כעס, עלבון וביקורת רבה.
אם לא ביקרת בהר הבית, לא הרגשת חו"ל, אבל לא חו"ל כמו שאתה חושב, אלא משהו רחוק וחשוך, פה בלב עיר הבירה שלנו, בלב המקום המקודש אליו התפללו אבותינו כל הדורות. אם לא קיבלתי בביקור ההוא את החוויה הרוחנית - רגשית אליה קיוויתי, הרי שלפחות קיבלתי שיעור משמעותי על המציאות הישראלית המחרידה בה אנו חיים, מבלי להיות מודעים למימדי החידלון והביזיון. חברי אשר הצטרף אלי, אקדמאי יוצא קיבוץ, שאינו שומר תורה ומצוות, התחלחל כמוני, ואולי אפילו יותר.
בושה מעורבת בתחושת עלבון
התיירים שעמדו לצידי, היו רובם ככולם נוצרים, ובהיות הר הבית אתר ללא זיקה נוצרית, היה מוזר משהו למצוא את עצמי ואת היהודים הבודדים הנוספים במיעוט מול קבוצת התיירים הגדולה מרחבי אירופה, אמריקה ואסיה. עם התקדמות התור, צד את עיני שלט התולה בכניסה, עליו חתומה הרבנות הראשית לישראל, שלט האומר כי על-פי כל כללי ההלכה חל איסור על כל אדם להיכנס למקום הר הבית. אז כבר החל הבלבול להתחלף לאכזבה ובושה, בעומדי שם כיהודי הנשמע להוראות חוג רבנים גדול ומכובד, המצדד בביקור באתר המקודש, וכשלצידי קבוצה גדולה של תיירים לא יהודים המבקרים בעוד אתר היסטורי מרכזי במסגרת הטיול שלהם... היה משהו עלוב בשלט הזה, שאיש לא נשמע אליו, משהו שהכאיב לי. גם התביישתי בשביל הרבנות הראשית שלי, שלא נמנעת מלפרסם את אזלת ידה, ואת אי הרלוונטיות של פסקיה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שמצאתי את עצמי הולך נגד הרבנות הראשית שלי, ולא הוכנתי לכך...
כשהתור התקצר והגענו לכניסה לגשר, היכה בי עלבון נוסף. השוטר הישראלי בכניסה העביר את התיירים הלא יהודים, אותם הוא זיהה רק על-פי מראה חיצוני, בשער הימני המהיר, ואילו את היהודים, אותם הוא זיהה גם כן רק לפי מראה חיצוני (מלבד החזות הכללית היו כמובן סימנים של כיפות או גם זקנים, כיסויי ראש וחצאיות), את היהודים עיכב השוטר בכניסה לשער השמאלי. השוטר אסף תעודות זהות מכולנו, העביר את פרטינו במסוף ורשם את שמותינו. מעודי לא עברתי מיון כזה בארצי שלי ע"י המשטרה שלי.
מחשבות על מיונים ואפליות מכל מיני תקופות בהיסטוריה החלו לפגום בשמחה שלי לקראת הביקור המיוחד הזה. אך עוד נכונו לי אכזבות נוספות כפי שגיליתי תוך רגעים ספורים. בינתיים, בהמתנה לשוטר שיסיים את קריאת השמות, קשה היה לא להתרשם מרמת התחזוקה הירודה של הכניסה שלנו להר הבית, פסולת בניין, וגדרות מאולתרים, שלא כיבדו את המקום המקודש, היוו סכנה בטיחותית בוודאי, ויצרו תחושה מבלבלת ומאכזבת. כיצד המקום המקודש ביותר במדינתנו מתוחזק בצורה העלובה ביותר מכל המקומות הקדושים "הרגילים" בהם יצא לי לבקר... מילא אנחנו, אך מה עם הרושם על התיירים מחו"ל?
הכי חשוב - לא להרגיז את אנשי הוואקף
לאחר הקראת השמות קידם אותנו השוטר שלב נוסף, והעביר אותנו לפתח גשר העץ המוביל לשער המוגרבים המתנשא מעל עזרת הנשים ברחבת הכותל המערבי, שם קיבלנו את התידרוך. למותר לציין שקבוצת התיירים הגדולה, איתם המתנו באותו תור, כבר מזמן נכנסה להר הבית. בתדרוך שמעתי את השוטר המסכן יורה לעברנו את כל ההוראות שאותן שמעתי וקראתי בתקשורת, אך שדימיתי שרק עושי הצרות זוכים לשמוע - אך לא - גם אני נדרשתי: לא להתפלל, לא להשתחוות, לא לעמוד במקום אחד יותר מדי שניות, (היו עוד כמה פעולות אסורות שמחמת התדהמה קשה היה לי לזכור) - ובקיצור לא לעשות שום דבר שירגיז את אנשי הוואקף. התיירים נכנסו ישר פנימה, כבר אמרתי? משום מה באותו רגע שכחתי לשאול את השוטר לגבי חופש הפולחן והדת במקום, היה זה ההלם כנראה...
המדריך שליווה את הקבוצה שלי השכיל לשכך את הזעזוע שעבר על כל המבקרים בפעם הראשונה, וסייג את דברי השוטר, בהמליצו על מלמולים סמויים, ושאר התנהגויות חבויות, כמובן תוך שמירה על הסדר והימנעות מהתגרות בוואקף. לאחר מכן הוא הצליח להחזיר אותנו למצב הרוח היאה לביקור במקום המקודש, וברוח מחוזקת ונרגשת, נכנסנו סוף סוף לגשר המוביל לשער המוגרבים, השער שלנו אל הר הבית.
העיקר לגמור כבר את הסיור
הטיפוס בגשר העולה נתן תחושה של עליה וקליימקס מרגשים, ובעוברנו בשער המוגרבים, עמדנו בהר הבית. רחבה גדולה מרוצפת אבן ירושלמית מוכרת קיבלה את פנינו, עם המבנים הגדולים מימין ומשאל, אך הפנים הנוספות שהביטו בנו, פניו אומרות הזעף של שומר הוואקף שיתלווה אלינו, ומבטיהם מלאי השנאה הגלויה של המוסלמים הישובים במעגל ועונים בקריאות קצובות למילותיו של איש דת שעמד במרכזם, כאילו להפגין את שליטתם, היוו תזכורת מיידית לכך שלא אנו שולטים במקום, אותו המקום שמתקשר אצלי תמיד עם המשפט ההיסטורי "הר הבית בידינו"... ושוב נשבר בליבי דבר. אך חשתי שמילאה את כולנו גאווה ושמחה כה חזקים, עד שלא היה בידי כל השונאים הללו מסביב, שונאים ממש - ראו זאת בעיניהם ובכל תו בפניהם, לא היה בכוחם להרחיקנו. למותר לציין, שאנו באנו לבקר באתר המקודש, ולא להתעמת.
את הסיור המודרך, שעצר במספר תחנות בשבילים סביב כיפת הזהב, ליוו איש הוואקף שלא הסיר את המבט הזעוף ולו לרגע, ושלישיית שוטרים ישראלים. הפעם הרגשתי שהם לא היו מסכנים כמו אותו שוטר במיון בכניסה, אולי העבודה הייתה קלה לה ם יותר מפני שהם היו שוטרים לא יהודים, מסקרן היה לדעת מי וכיצד ציוותו את השוטרים לתפקידים השונים שם... לא הייתה תחנה אחת בה לא דחקו בנו השוטרים הישראלים לקצר את שהותנו, ולהתקדם לגמור את הסיור. המדריך היה צריך להתקשר פעמיים למפקד נקודת המשטרה כדי לקבל ארכה של כמה דקות! הסיור ארך שעה בסך-הכל.
נדנוד הגוף בתפילה - מעשה נואל
אני הרשיתי לעצמי להתפלל בשקט, אומנם תוך כדי הליכה, ובלי הרוגע והעצירה הנחוצים ליצירת אווירה של חיבור נפשי ותפילה כנה עם כוונה. שרתי לי בשקט שירי ערגה לירושלים, גם כן בהיחבא ותוך כדי הליכה. הידיעה שאני עובר על הנחיות המשטרה העיקה עלי, ושיבשה את שטף המחשבות שכה קיוויתי שתזרומנה בחופשיות בביקור הזה. כאב לי על כך, שמחה ועלבון שימשו בערבוביה. אך נדמה לי שלא הכעסתי שום איש וואקף...
כאשר חבר אחד בקבוצתנו החליט שאם למוסלמים מותר אז מותר גם לו, והוא החל לעמוד בגלוי ולנדנד את גופו בתפילה, כפי שעושים לעיתים בעת תפילה, מיד מיהר אליו איש הוואקף, תוך קריאות רמות לשוטרים שיטפלו בו. לאחר חילופי דברים ואזהרות על-ידי השוטרים, ניתנה לו עוד הזדמנות להמשיך בסיור, מבלי שיחזור על המעשה הנואל. לא ידעתי מה להרגיש. לרגע לא זכרתי איפה אני, או בצד של מי אני... הזאת המדינה שלי, האלה השוטרים שלי, האלה החיים של עם ישראל בארצו?
כנראה שהמדריך שלנו היה באמת מוכשר, כי הסבריו המרתקים מיד החזירו את מחשבותינו למעמד המרגש. אך מדי הפרעה וקריאת זירוז של השוטרים, קרה שחברים שונים בקבוצה התפרצו בתרעומת על ההתנהגות המוגזמת של השוטרים והפגיעה שלהם במהלך הסיור. שוב המדריך, הפעם בנוטלו את כובע המתווך, הרגיע את הקבוצה וביקש לגלות אורך רוח כלפי מדיניות השוטרים שנראתה בעינינו כה חרדתית, מוטית ובלתי סבירה.
באחת ההליכות בין התחנות, ניסה אחד מחברי קבוצתינו ליצור שיחה עם איש הוואקף ולעמוד על טיב כוונותיו, ושאלו אם אדם שבא להר הבית לבד או עם משפחתו גם כן זוכה לליווי וואקף ומשטרה. איש הוואקף ענה בעברית שכן, אך החבר ניסה את כוחו שוב ושאל מה אם הביקור איננו קבוצתי כמו הביקור הנוכחי. איש הוואקף לא הסתיר את דעותיו, ואמר שכל עוד מודבר באנשים "מהסוג שלכם", כאלה "שבאים לעשות בעיות", אז היחס יהיה זהה.
היה מאכזב לראות שאנשי הוואקף לא הופרעו מכך שילדים ערבים שיחקו כדורגל בתוך המתחם הסמוך לכיפת הזהב, וקראו קריאות רמות זה לזה. היכול להיות שכל תפקידם של אנשי הוואקף הוא לפקח על קבוצות היהודים המבקרות? ולא שום תפקיד של שמירה על סדר והתנהגות כלליים במקום המקודש?
על הרשמים והתחושות מהאתר עצמו אפשר להכביר מילים, אך אציין רק כמה דברים מרכזיים בעלי רלוונטיות למצב שלמדתי בסיור. מסתבר שמבנה כיפת הזהב ויתר המבנים ברחבת הר הבית מהווים מצייני מקום מובהקים לזיהוי המבנה של בית המקדש השני שעמד במקום, כולל החצרות שהקיפו אותו. המקום גדוש במבנים היסטוריים מתקופות קדומות בהרבה מתקופת ערש האיסלאם, אולם רק נציגות מוסלמית נמצאת במתחם.
שמירה חד צדדית של ססטוס קוו
כיפת הזהב ממוקמת במקומו של בית המקדש השני, והיא למעשה איננה מסגד תפילה, כי אם ציון מקום מיוחד שאליו מוסלמים לא נכנסים לשום מטרה מיוחדת. את תפילותיהם, המוסלמים עורכים במסגד הסמוך, אשר למעשה ממוקם עשרות רבות של מטרים מחוץ למקום בו עמד בית המקדש השני. בית המקדש כן שימש את עם ישראל לתפילות ומצוות נוספות כידוע. לכאורה יכול להתקיים במתחם דו קיום דתי, יהודי מוסלמי ללא התנגשות.
אך כאמור יש משהו בהתנהגות של מדינת ישראל אשר מפלה לטובה את כל הדתות, ומפלה לרעה רק דת אחת - את הדת היהודית שלנו. דחפורי הוואקף המשמידים ומשליכים טונות של אדמה רוויה ממצאים ארכיאולוגיים מתקופת בית ראשון ושני כדבר שבשגרה, לא מביאים את מדינת ישראל לנקוט שום צעד. כל מצמוץ של אנשי הווקף מתפרש אצל המשטרה כסכנת התלקחות בשל פגיעה ברגשות המוסלמים, וזוכה לגיבוי של בג"ץ. למעשה זהו המקום היחידי בעולם בו הצליחו למצוא נוסחה לשמירה חד-צדדית של סטטוס קוו בין שני צדדים... וממשלות ישראל עושות זאת במסורת ובאדיקות כמעט דתית, רק חבל שהן שכחו כאן את חופש הדת שלהן הן. אם עוד ישראלים יבחרו לבקר במקום שאליו הם ואבותיהם מתפללים מזה אלפי שנים, או אז יתחוור לעם ישראל ולממשלתו, כי יש עוד כברת דרך שצריך לעבור כדי שהר הבית אכן יהיה בידינו, ושהדרך לא חייבת להיות בת עוד אלפיים שנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה