"אציע לדרוש במשא ומתן הקואליציוני לפחות שוויון זכויות ליהודים בהר הבית" הצהיר כאן לפני שלושה חודשים אורי אריאל, כיום שר הבינוי והשיכון. הוא לגמרי לא היחיד ממפלגתו שדיבר ברוח זו * אז הבטיחו. בפועל, 57 הסעיפים של ההסכם הקואליציוני בין הבית היהודי לליכוד ביתנו עסקו בכל נושא אפשרי, אבל התעלמו לגמרי מעניין הר הבית * ומתברר שכבר יש תקדים להתנהלות מעין זו בעניין הכאוב והמושתק כל כך
52% מהציבור הישראלי תומך בהיתר לתפילת יהודים בהר הבית, כך עלה מסקר מקור ראשון שנערך ערב תשעה באב האחרון. 71% ממצביעי הימין תמכו באותה דרישה על פי סקר מעריב-מקור ראשון שנערך ערב הבחירות. 71% זה קונצנזוס, זה הרבה יותר מההסכמות בקרב מצביעי גוש הימין לגבי כל נושא אחר שנשאלו עליו באותו סקר (הקמת מדינה פלשתינית, התנגדות לאקטיביזם השיפוטי וכיוצא באלו).
אבל בפנים ההר כמו מאומה לא קרה, אותה הדומיה וגם אותם הנהלים המשטרתיים המפלים. חודש לפני הבחירות ראה כאן אור ראיון ארוך ומלא ההבטחות שהעניק אורי אריאל (על קצה המזלג: "טוענים שיש החלטת ממשלה משנת 67' שאוסרת על יהודים תפילה בהר. נו, אז מה? הממשלה החליטה – שהממשלה תשנה. לא כתוב בתורה ולא בקוראן שאסור ליהודים להתפלל שם"). ימים ספורים לפני הבחירות שמנו לב שתביעה לשוויון זכויות יהודי בהר איננה נזכרת במצע הבית היהודי. בכירי הבכירים בתנועה, ביניהם נפתלי בנט עצמו, הבטיחו לתקן. בפועל המצע לא תוקן. כשהתעניינו מדוע הדבר מתעכב טרח אחד הח"כים העתידיים להסביר לנו שלא חשוב מה כתוב במצע, העיקר הוא מה שייכתב בקווי היסוד של הממשלה, ו'אל תדאגו, יהיה בסדר'.
ובכן, קיבלנו את ההבטחות והמתנו בשקט עד לשבוע שעבר. הרי התוצאות: ב-57 הסעיפים של ההסכם הקואליציוני בין שתי המפלגות מדובר על אלף עניינים: על האופן שבו ניתן לפטר שרים, על סמכויות המשרדים, על הורדת מחירי הדיור ועל מעמדם הכלכלי של מוסדות הציונות הדתית. ומה לא נכלל שם? נחשו לבד. פניותינו להבהרות בנושא מפי הגורמים המשפיעים בבית היהודי – שרים, ח"כים ובעלי תפקידים – לא נענו כלל.
זה מזכיר משהו. התרחשות דומה מאוד אירעה גם בתנועת החירות בעת המהפך הגדול של 77'. תיעוד מדוייק של האירועים דאז מובא בספרו המצויין של נדב שרגאי, 'הר המריבה'. הרי ציטוטים נבחרים מעמ' 374 והלאה:
"בוועידה האחרונה של תנועת החירות לפני הבחירות לכנסת, דרש חבר ההנהלה המצומצמת של התנועה, גרשון סלומון, לכלול במצע התנועה לקראת הבחירות סעיף מפורש המבטיח כי ממשלה בראשות חירות תשנה את הסטאטוס קוו ותתיר תפילת יהודים על הר הבית. סלומון... עורר בכך ויכוח קשה. כל החברים צידדו ברעיון אולם היססו לכלול אותו במצע מחשש שהתנועה תצטייר כקיצונית מדי. סלומון נקרא לשיחה בארבע עיניים עם מנחם בגין.
בגין: "כמוך אני סבור שהר הבית הוא המרכז, הנשמה של העם היהודי. הלב – מוסרית, רוחנית ודתית. כמוך אני סבור שבמלחמת ששת הימים נעשה דבר חמור: מסירת הלב היהודי לערבים. כמוך אני סבור שהר הבית צריך לחזור לידיים יהודיות כולל דגל יהודי, אבל הגד לי גרשון: האם אתה רוצה שהר הבית יישאר כפי שהוא והמערך יישאר בשלטון, או שאנו נגיע לשלטון ונממש את מדיניותנו גם בהר הבית? אסור לנו להכניס זאת למצע".
גרשון סלומון: "מר בגין, אני מבקש לדעת מה תעשה בעניין הר הבית כאשר תהיה ראש ממשלה".
בגין: "אם אהיה ראש ממשלה, הר הבית יחזור להיות מרכז החיים הלאומיים והדתיים. אתיר תפילת יהודים במקום והחרפה הזאת תוסר מעם ישראל".
וההמשך: "ב-17 במאי 1977 הביס הליכוד את המערך בבחירות לכנסת... בחדרו שבבית החולים, בעודו מחלים מהתקף לב, זימן אליו בגין את משה דיין והציע לו לכהן בממשלתו כשר חוץ. דיין... החליט להיענות בחיוב להצעת בגין, אך הציב לראש הממשלה המיועד שני תנאים. הראשון: כל עוד הוא, דיין, שר בממשלה, לא תוחל הריבונות הישראלית ביש"ע. והתנאי השני: בפרק זמן זה לא תותר תפילת יהודים בהר הבית. להפתעת דיין קיבל בגין את תנאיו".
עד כאן הציטוט. ובכל זאת הדברים כיום שונים לחלוטין. בניגוד לתקופה הרחוקה ההיא, שבה פקדו את הר הבית יהודים מעטים כל כך עד שאת מספרם אפשר היה למנות באצבעות שתי ידיים, כיום זוכה התביעה לשוויון זכויות ליהודים בהר הבית להסכמה גורפת בחברה הישראלית. כמעט מכותל לכותל. בתקופת בגין, סלומון וחבריו נאלצו לקבל את הדין, נשכו את השפתיים ולא הניעו אותן בתפילה במקום הקדוש. כיום קבוצת היהודים הפוקדים את ההר הולכת ומתרחבת. ההגבלות הקשות וההטרדה הבלתי פוסקת מצד המשטרה מביאות לאחרונה את סבלנותם של אלו לסף פקיעה. אם בהנהגת המדינה והבית היהודי לא שמו עדיין משום מה לב למצוקה הזאת, לא יעבור הרבה זמן ומישהו או משהו כבר יכריח אותם לשים לב לכך. בואו נקווה כולנו שזה ייגמר בטוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה