מאמר: ההר והכותל: היוצרות התהפכו

מאת: נדב שרגאי / ישראל היום

 נדב שרגאי ועיתונאים נוספים בהר הבית

מצד אחד - מאבקן המהדהד של "נשות הכותל" על זכותן להתפלל, כדרכן, ליד הכותל המערבי של מתחם הר הבית. מצד אחר - החיפוש המבזה אחר דגלי ישראל על גופם של שלושה נערים יהודים, שהופשטו מבגדיהם לפני כשבועיים במתקן הבידוק המשטרתי, קודם שנכנסו להר הבית. שני אלו מסמלים יותר מכל את המצוקה ואת היפוך היוצרות המעוות שאליהם נקלעה התודעה היהודית בכל הקשור לשני האתרים הקדושים ביותר לעם ישראל - הר הבית והכותל המערבי.

כי האמת היא ששכחנו את עצמנו. שכחנו שהכותל המערבי, על כל חלקיו, הוא בבחינת מבוא ופרוזדור בלבד להר הבית. שכחנו שמעמדו של הכותל המערבי אינו נגזר אלא ממה שמעליו, הדבר האמיתי: מקום המקדש. שכחנו גם שאלמלא האיסור ההלכתי רב השנים לעלות להר, שבו עדיין מחזיקים רבים, לא היה הכותל עומד במרכז אלא ההר עצמו. העובדה שהרוב המכריע של היהודים מתפללים כיום בכותל המערבי ולא בהר הבית היא אילוץ של בדיעבד ולא בחירה של מלכתחילה. יש לכך סיבות הלכתיות טובות ופחות טובות, וגם סיבות מדיניות ואינטרס משותף שקושר בין השניים, אבל האשמים העיקריים בכך שההר שומם מיהודים הם היהודים עצמם. ככל שהדבר מעציב, הציבור ברובו תלוש ומנותק מההר, אינו חש צורך לבקר בו, ומה שרחוק מהעין רחוק מהלב: עם ישראל התרגל לתחליף, לכותל המערבי.

נכון שלא תמיד קל לבקר בהר. הוואקף והמוסלמים עושים הכל כדי להנציח את המקום כטריטוריה בלעדית שלהם - החל מפגיעה בעתיקות העם היהודי, דרך סילוף ושכתוב של ההיסטוריה היהודית ולאחרונה גם תקיפת יהודים שעולים להר. נכון שגם המשטרה ממררת את החיים לקומץ נאמני ההר, ומגבילה מאוד את אפשרויות הביקור בו. זה באמת לא תענוג גדול להלך בהר כשמימינך שוטר ומשמאלך איש וואקף, וגם שכאשר אתה משתמש בטלפון הסלולרי שלך בודקים כל העת אם פיך ממלל תפילה אסורה, או שמנהל אתה שיחת חולין כשרה.

ואף על פי כן האשם העיקרי בעובדה שהכותל הפך לעיקר והר הבית נמוג ונעלם מהתודעה שלנו נעוץ בנו. את איסור התפילה על יהודים בהר אי אפשר כנראה לשנות בעתיד הקרוב. המשטרה והשב"כ מכתיבים בעניין זה את עמדת הממשלה, ולכן אין טעם "לשבור את הראש בקיר" ולהתנגש שוב ושוב בעניין זה.

המפתח לשינוי טמון בהנעת מעגלי ציבור רחבים ובהפיכתו של ההר לאתר ביקור, טיול, סיור ולימוד, כפי שעיר דוד שמדרום לו הפכה להיות. המשטרה לא תתלהב מכך. היא הרי מעדיפה שכמה שפחות יהודים יבקרו שם. כך קל ושקט לה. אבל הסטטוס קוו שדיין התווה בהר ב־1967, זה שהמשטרה נצמדת אליו באדיקות כה רבה, מתיר ביקורי יהודים בהר. אם העניין בביקורים בהר יגדל, ובמקום עשרות ביום ומאות בחודש יבקרו במקום מאות ביום ואלפים ואולי עשרות אלפים מדי חודש, בג"ץ, אם יורשה לי להעריך, יסייע לציבור - למרות נטיית המשטרה - לממש את הזכות הזאת.

במילים אחרות: ככל שהאינטרס הציבורי היהודי בהר יצטייר כרחב ויקיף מעגלים מגוונים יותר מאשר שוחרי הר הבית המסורתיים, כך יגדל הסיכוי לשנות את המציאות - הן המעשית והן התודעתית בהר וסביבו.

ההר הוא הרי פרויקט שורשים אמיתי, לפחות כמו עיר דוד שממערב לו, שאותה פוקדים מדי שנה מאות אלפים.

האפשרויות הן רבות: אפשר לקיים שם סיורי תודעה, לימוד ועיון עם מפות וספרי היסטוריה בליווי ארכיאולוגים והיסטוריונים ורבנים ומפקדים ומחנכים ואנשי אקדמיה, וסיורי שורשים שתכליתם להכיר לנו את המקום ולהזכיר לנו מה העיקר ומה המשני; מהו הכותל ומהו ההר והיכן באמת טמונה מגילת היוחסין של העם היהודי בירושלים.