ותחזינה || גיליון 204 | כ"ב בניסן | פרשת שמיני
מאת: יובל קופרמן
זה היה אמור להיות היום הקדוש ביותר. השיא של שבעת ימי ההכנה והמילואים. יום חנוכת המשכן, יום השראת השכינה על אוהל מועד. היום בו יתגלה ה' באש ובענן מול כל עם ישראל, בו יתגלה לעולם כולו האהבה שבין ריבון העולמים לעמו. זה היה אמור להיות היום הכי מיוחד, הכי טהור. אך בשיא כל אווירת הקדושה והאור התנפצה, נשברה. אסון. טרגדיה. שני הרוגים, הקטירו אש זרה. בניו של אהרן הכהן. איך יכול להיות שמוות מתרחש ביום הכי חי בשנה? איך זה הגיוני שביום הכי קדוש יש צורך להתעסק בטומאת מתים? ביום הכי שמח שורה עננת אבל ועצב?
יום שמיני למילואים
פרשת שמיני, אשר עוסקת בחציה הראשון ביום השמיני של ימי המילואים, זכתה למעמד מיוחד אצל חז"ל. שמחת היום השמיני הושוותה לשמחת בריאת העולם, והיום הזה זכה לטיול עטרות וכתרים, תשבחות הפזורות במקומות שונים בספרות חז"ל. ובאמת, נראה שמעמד חנוכת המשכן גדול אף יותר ממעמד נתינת התורה בהר סיני. השראת השכינה על עם ישראל, השכנת הקדושה באוהל מועד, המבטאים קרבה עצומה בין א-להים ואדם, עולים על המעמד המפחיד והכפוי של הענקת התורה.
אך הפוקוס של מעמד חנוכת המשכן עובר לחלק הטראגי שבו, ובצדק. מותם של שני בני אהרן אשר הקריבו אש זרה בשיא אותו מעמד מעיב על כל הקדושה והשכינה שהתרחשו סביבו. ואנו, כמו משה ואהרן בזמנם, ניצבים מול הסיפור המזעזע ושואלים את עצמנו- איך זה יכול להיות שביום הכי קדוש מתרחש כזה אסון? מדוע כך התגלגלו הדברים?
קדושה של שמונה
היום השמיני של שבעת ימי המילואים נושא על גבו מטען של שבעת ימים נוספים. חז"ל קושרים בין היום השמיני שבפרשתנו לשבעת ימי בריאת העולם ובעצם מראים לנו כי ביום השמיני במובן מסויים הושלמה בריאת העולם. זהו חידוש עצום ומדהים, והוא מאיר לנו את היום הזה באור חדש ושונה. על מנת להבין זאת עלינו לעמוד על יחודו של היום השמיני. ראשית כל ניגע במהותו של המספר שמונה. המספר שמונה הוא מספר יוצא דופן. המהר"ל מסביר כי ששת המספרים הראשונים הם ששת הכיוונים- מעלה ומטה, שמאל וימין, קדימה ואחורה. המספר השביעי הרי הוא נקודת המרכז, והמספר השמיני הוא מעל הטבע. המספר השמיני הוא המספר הקדוש ביותר, הבלתי נתפס, שמעל למימדי המקום והזמן (שהרי בשבוע ישנם שבעה ימים ולא שמונה!).
אך המקום הזה, הקדוש כל כך והעליון כל כך, יוצא מסדרי הטבע. הוא יוצא ממימדי הזמן והמקום, ולכן הוא גם מאבד את היציבות והביטחון שהם מקנים, את המוכרות. במספר שמונה הכל מפתיע וחדש, שום דבר לא מוכר. הקדושה של השמיני נותרת עלומה ולוטה בערפל. הכניסה אל תוך המרחב של המספר השמיני אמנם מאפשרת קדושה נשגבה מעל הטבע, אך גם גוררת אותנו לאיבוד היציבות והסדר של הטבע, ומכניסה אותנו לסחרור חסר סדר ושיטתיות.
עובד א-להים ואשר לא עבדו
בפרק הט"ז של ספר התניא עומד ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, על נקודה עמוקה מאד. בעל התניא פורש בפרקי הספר הראשונים את שיטתו על הדמות המכונה "הבינוני"- יהודי אשר איננו עובר שום עבירה, אך עדיין יצרו קיים ומנסה להפיל אותו בכל העת, בשונה מהצדיק שניצח את יצרו וסילק אותו לחלוטין, ומהרשע- אשר עדיין נופל בחטאיו. גם בתוך הבינוני ישנו חילוק, המופיע כבר בתורה: "ובזה יובן מה שכתוב: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד א-להים לאשר לא עבדו". הנה אנו רואים את שלושת הדמויות- הצדיק, הרשע והבינוני- המתחלק גם הוא לשניים. "ובבינוני יש גם כן שתי מדרגות- עובד א-להים ואשר לא עבדו. ואף על פי כן (הבינוני אשר לא עבדו) אינו רשע, כי לא עבר מימיו שום עבירה קלה, וגם קיים כל המצות שאפשר לו לקיימן... אלא שאינו עושה שום מלחמה עם היצר לנצחו... מפני שאין יצרו עומד לנגדו כלל לבטלו מתורתו ועבודתו, ואין צריך ללחום עמו כלל, כגון שהוא מתמיד בלימודו בטבעו מתולדתו... וכן בשאר תענוגי עולם הזה הוא מחוסר הרגש הנאה בטבעו... ולכן אינו נקרא עובד כלל".
כדי להגיע לעבודת א-להים צריך האדם להכניס את עצמו למקום בו יש לו חיכוכים ושריטות, בו הוא נלחם ומתאמץ להביס את היצר, מפני שכל עוד הוא נמצא במרחב סטרילי חסר מאבקים ונקי מיצרים- הוא איננו נוקף אצבע למען הקב"ה. רק במקום בו ישנם חיכוכים ניתן ליצור אש אמיתית לה'. בשל כך, מסביר בהמשך האדמו"ר הזקן, נקרא מי ששונה פרקו מאה ואחת פעמים עובד א-להים, מפני שהוא יוצא מן המקום הרגיל והטבעי- שניית הפרק מאה פעמים, וחורג ואפילו בקצת אל הנקודה הלא מוכרת והיוצאת מגדר הטבע, אשר דווקא בה נוצרים חיכוכים ומאבקים, אשר דווקא נוצרת עבודה ומסירות נפש לה'.
לא לפחד מהקודש
אם כן, ראינו כי דווקא בקודש האדם יוצא מגדרו ומטבעו ומראה מסירות נפש ואהבה לה', דבר שאיננו ניכר בתוך הטבע והמסגרת הרגילה. אך דווקא החריגה הזו יכולה להסתיים במפלה ולא בניצחון, בשבר ולא בהתעלות. האם עלינו לפחד מהשבר הזה ובשל כך להעדיף שלא להיכנס כלל אל הקודש? אני חושב שלא כך הם הדברים. עלינו להתאזר בעזות בקדושה, באומץ ובגבורה- ולצעוד אל הקודש, תוך ידיעה כי אנו מוכנים ליטול על כתפנו את המחירים שאולי נצטרך לשלם. ואכן, בספרות החסידית (בעקבות חז"ל) ראו את נדב ואביהו כגיבורים אשר מסרו את נפשם על צו ליבם הקורא אליהם לרוץ אל הקודש, למרות הסיכונים ועל אף הפריצה שבכך.
איך מתמודדים עם השבר?
אך פרשת שמיני איננה נעצרת במותם של בני אהרן, והיא ממשיכה ומראה לנו גם כיצד להתמודד עם הנפילה המגיעה בעקבות העלייה. ראשית כל, אסור לנו לעצור ולהרים ידיים, או כפי שמנסח זאת בצורת חדה כתער הרשב"ם, במילים שהוא שם בפי משה כלפי אהרן: "אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה!" (על ויקרא, י ג). אסור שהשבר והנפילה המגיעים בעקבות המגע עם הקודש, ואפילו דווקא בגללו, יביאו אותנו לייאוש וכניעה אליהם. עלינו להמשיך לחלום ולהתקדם אל הקודש, גם אם הוא הכזיב אותנו. אסור לנו לחדול מן העבודה.
למרות זאת, אל לנו להתעלם מן הנפילה. זאת אנו רואים בצורה שבה מגיב אהרן בכאב לטענות משה כלפיו על כך שלא אכל מקרבן החטאת לאחר מות בניו: "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה' ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום- הייטב בעיני ה'?!" (י יט), האם ה' ישמח בכך שאוכל את בשר הקרבן לאחר המקרה הנורא שקרה לי?! היחס הכאוב של אהרן לשבר ולנפילה איננו נובע מתוך רפיון ידיים וייאוש, אלא קבלה של השבר וצער על קיומו. אסור לתת לו לעבור כאילו לא היה, אלא להצטער ולבכות עליו, לתת לו את המקום המגיע לו.
ומעל הכל נראה לי שמהשבר עלינו ללמוד. כל הפרשנים ניסו להבין מה היה חטאם של נדב ואביהו, וכל אחד טפל הם האשמה חמורה יותר. היו כאלו שיצאו כנגד התופעה הזו, המגדילה את מספר העבירות שעברו בני אהרן, אך אני סבור שזוהי בדיוק הנקודה- להבין מה הייתה הטעות וכיצד ניתן להקטיר קטורת לה' מבלי להישרף באש.
כל הנפילות נדרשות
את הרעיון הזה אני לומד הרב קוק, שכתב: "אני לא אפול ממדרגתי משום נטייה זרה, כי אדע כי כל הנפילות גם הן נדרשות. ואם כי מאד צריכים להתאמץ להיות תמיד שרוי במצב האורה, שמחת הקודש וחשק התורה והעבודה, מכל מקום גם כאשר יעברו צללים, והרוח נעכרת מעט, ופעולות קצופות יוצאות אל הפועל, והגופניות הזועמה מתגברת, לא אפחד פחד, כי מיד אשוב בתשובה, והמצב הנשפל יהיה לפני למקור לימוד באיזה אופן לסדר את המסילות לימים יבואו." (שמונה קבצים, ו ט). הרב קוק מלמד אותנו שאסור לנו ליפול והתייאש מהשבר והנטייה הזרה שבאה עלינו, אלא להמשיך לשמוח ולבחור בחשק בתורה ובעבודת ה'. וגם כאשר מגיע עצב וצער, וצללים מכסים את הקדושה, אסור לנו להיכנע להם ועלינו להוסיף אור ולחזור בתשובה. את המצב השפל והנפול עלינו להפוך למקור של לימוד והבנה- מה בנו פגום? איפה אנו יכולים להוסיף ולהאיר? כיצד ניתן להיכנס שוב לקודש, הפעם בצורה נקייה יותר, טהורה יותר, אורה יותר?
