גיליון 501 | ט' סיוון תשע"ג | פרשת נשא
ביתי
- בית חיים
זה היה לכאורה יום רגיל לחלוטין. יום סתמי,
אמצע שבוע. קרבן התמיד הוקרב כרגיל, ללא תקלות, ושערי העזרה נפתחו
בפני עולי הרגל השונים המבקשים להביא קרבן. העולות והחטאות, השלמים
והתודות, הועלו כרגיל להישרף על אש המזבח. לא היה עומס מיוחד. ואז החלה להישמע קול המולה
מכיוון לשכת הסנהדרין ששכנה בצד העזרה. התפתח ריב מר בין זוג נשוי.
הבעל האשים את האישה בבגידה, והיא מצידה היתממה. קהל התקבץ סביבות שער ניקנור, שם התרחש
מעמד המבחן ביניהם, לצפות במעמד הנדיר, המיוחד ומעורר היראה.
נקודת השיא - במקדש
בפרשתנו מוזכרים בצמידות שני נושאים מעניינים,
ונראה שנקודת השיא של שניהם היא בית המקדש. בתחילה מסופר לנו על אדם, שקינא לאשתו,
וחשד בה כי בגדה בו עם אחר. הם עולים יחד לבית המקדש, ושם
- בעזרת מבחן מותח לחיים ולמוות - נבדקת חפותה של האישה מול האשמת הגבר. המבחן
מתבצע כאשר לוקחים קערת מים, מוהלים בה עפר מאדמת בית המקדש,
וטובלים בה דף הכתוב בו בדיו את פרשת הסוטה. לאחר שהמילים
נמחקות ומתמוססות במים האישה שותה אותם. אם היא אכן חפה
משפע - דבר לא יקרא. אך אם אשמה בכפיה - המים יהפכו לה לרעל,
והיא תמות. בצמידות מצויה פרשה הפוכה לחלוטין.
התורה מציגה בפנינו את הנזיר - אדם שהחליט
להתנזר מן הנאות העולם ולהפריש את עצמו לשם הקב"ה. על הנזיר אסור להתקרב ליין
ולפרי ענבים, הוא מצווה לשלח את שערו פרע, וכמו הכהן - הוא איננו יכול להיטמא למת.
לאחר תום ימי הנזירות מגיע הנזיר אל בית המקדש, שם הוא מביא
את קרבנותיו השונים, מגלח ושורף את שערו, וכן שותה יין.
ובכן, שאלה מתבקשת היא - מדוע בית המקדש
הוא נקודת השיא של שתי הפרשיות? מדוע אין האישה יכולה
לקבל את גזר דינה בבית הדין המקומי בעירה? האם אין
המעמד המחפיר הזה מבזה את המקום הקדוש בעולם? מדוע הנזיר צריך להביא קרבנות מיוחדים
בתום ימי הנזירות, לשתות יין בפעם הראשונה ולגלח
את שערו דווקא בבית ה‘?
לא להוסיף ולא לגרוע
כדי לענות על השאלה עלינו להבין את הקשר
ואת ההבדלים בין שתי הפרשיות, וכאן ארצה לעמוד על נקודה אחת. בעוברה על איסורי התורה
פרצה האישה הסוטה גבולות. מבחן המים המאררים בבית המקדש מחזיר
את הגבול אל כנו וגודר שוב את הלכות התורה.
לעומתה, החליט הנזיר על דעת עצמו להוסיף
גדרים וגבולות מעבר למצווה בתורה. כדי לפרוש ולהתרחק מן החיים הגשמיים פרש הנזיר מדברים המושכים
מטה, כגון יין - המביא לכדי שכרות והוללות. התורה מציינת
כי הנזיר מביא בסוף ימי הנזירות קרבן חטאת, דבר הנראה מוזר
מאד לכאורה - שכן, באיזה חטא בדיוק חטא? רש"י על המקום, בעקבות ר' אליעזר הקפר,
אומר: "שציער עצמו מן היין". דהיינו, על פי התורה - הפרישות מן החיים והצבת
גבולות מיותרים ונוספים איננה בהכרח טובה, ועל ביטול מתנת העונג שנתן הקב“ה
"משלם" הנזיר חטאת, וכביכול חוזר לגבולות הנורמליים. אם נשים לב, בבית
המקדש "פורץ" הנזיר את כל הגבולות שהציב לעצמו - מגלח את שערו ושותה יין,
ובכך מצביעה התורה בעקיפין - הצבת הגבולות היתרה איננה דבר טוב בהכרח, ופריצתם נעשית
באוהל מועד - מול פני ה‘.
ביתי - בית חיים
וכאן מתגלה צביונו וייעודו של בית המקדש.
מחד גיסא מוכן הקב"ה למחול על כבודו ובבית המקדש מתבצע טקס משפיל, במהלכו אף נמחק
שמו המקודש והמפורש של ה', על מנת לשמור על כבוד במשפחה ועל מנת
לשמור על גבולות התורה. ומאידך גיסא - יוצא המקדש כנגד תוספת יתרה של גבולות,
איסורים וחומרות, ובו פורץ הנזיר את הגבולות היתרים שהציב לעצמו, ומכפר
עליהם בקרבן. בית ה' הינו בית חיים, בו הופכים החיים החומריים והגשמיים
לאחד, משתלבים ומתקדשים.
הבהמות והחיות מוקרבות בו לשם ה' יתברך,
הזהב, הכסף ושאר החומרים מתקדשים והופכים למקום משכנה של השכינה, האדמה הופכת לבית
א-להים. אין כאן ניתוק בין החומר והרוח, החול והקודש, אלא אדרבא - חיבור שלהם, המרומם
את שניהם לדרגה חדשה - גבוהה יותר!
על כן מרכזם של שני הטקסים שמוזכרים בפרשתנו
הוא בבית המקדש. מן הצד האחד - דווקא בבית המקדש נבחן קשר החיים שבין איש לאשתו, המביאים
חיים חדשים לעולם באיחודם. מן הצד השני - מקבל הנזיר הבהרה
והדרכה, כי אין בפרישה מן החיים קדושה יתרה, ודווקא הקדושה היא
בהשתלבות עם החיים החומריים והעלאתם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה