מייסד מחדש את מקהלת הלוויים

 דיוויד לואיס

האם יוכנס פסנתר לבית המקדש השלישי? ייתכן, אך לכל הפחות ינגנו שם בוִיולה ובכינורות, בצ'לו ובקונטרבס, בנבלים, בחצוצרות ובחלילים (מעץ!) * דיוויד לואיס, מוזיקולוג מומחה ובוגר וודסטוק, מציע לא לשקוע בנוסטלגיה רבה מדי כשמדברים על מופע הנגינה האבוד של בית המקדש * מפני שלהבנתו, כבר כיום ניתן להקים מחדש את התזמורת המקדשית, בכלי נגינה המקובלים בעת הזאת. לעומת קודמותיה, הפקה כזו תזכה אפילו לתנאי פתיחה משופרים  

כל הצרות החלו כשהלוויים של ימי החורבן שברו את הכלים – כלי הנגינה, וטרחו לכסות בשיכבה עבה של שיכחה את סוד שירת המקדש. הם סירבו להשלים עם מצב שבו הנעימות המקודשות ישוררו בפי זרים על אדמת נכר. מאז, בהעדר מסורת ממשית ובעזרת רמזים מעטים בלבד מהגמרא, מהקבלה וממקורות נוספים, נותר רק לדמיין כיצד נשמעה השירה ההיא. ואולם דיוויד לואיס מתעקש שלא להניח לתווים העתיקים לשקוע בתהום הנשיה. "בניגוד לשאר התחומים הקשורים במקדש", חשוב ללואיס להדגיש, "בכדי לחדש את שירת הלוויים בו אין צורך למצוא את תוויה האבודים, מפני שהמוזיקה המקדשית לא תתחדש באמצעות מחקר ארכיאולוגי או מסורת מפורשת שתתגלה, אלא פשוט באמצעות דמיון יוצר".

דייוויד לואיס (64) הוא צייר ומלחין, שלמד את ההלחנה באוניברסיטת שיקגו. בשנות ה-60 הסוערות חבר ללהקת רוק, ואף הופיע בפסטיבל וודסטוק במסגרת להקת חימום לג'ניס ג'ופלין. לאחר מכן היה מרצה ומורה למוזיקה בכנסיה דומיניקאנית, אך אז לפתע התקרב ליהדותו וכן לרבי מלובביץ', שבמעונו ערך קונצרט עצום וראשון מסוגו ובו הושמעו עיבודיו ליצירות חב"ד. עד כה הוציא לאור שלושה דיסקים שלו, ביניהם יצירות לתזמורת כלי הנשיפה של לונדון. כיום הוא מתגורר בלב שכונת קריית משה בירושלים.

כינור קדום

בכדי להסביר על כלי המקדש המסורתיים, לואיס נזקק לשוב לאחור עד ראשית ימי המוזיקה, ימי יובל המקראי "אבי כל תופש כינור ועוגב" (בראשית ד,כ). נבל, לדבריו, לא היה בתחילה אלא ענף קשתי שאליו מחוברת תיבת תהודה ומקצה לקצה שלו נמתחו מיתרים. צורה קדומה אחרת של נבל כזה היתה שתי קרני עץ המחוברות במוט שממנו נמתחים מטה מיתרים. הצורה הזו נולדה ככל הנראה כשרועה צאן קדום גילה בשיטוטיו גולגולת אייל המחוברת עדיין לקרניו העצומות, ובחר להניח קנה בין שתי הקרניים ולמתוח ממנו מיתרים. לפתע התברר לו שהגולגולת היא תיבת תהודה מצויינת. אגב, להבנת לואיס, כינור ונבל היו אז כמעט בגדר שם נרדף לאותו הכלי. מה שהבדיל בין השניים היה בעיקר הגודל. הכינורות היו קטנים ואילו הנבלים גדולים בהרבה, כגודלו של נבל קונצרטי בימינו, כלומר כמעט בגובה אדם.

מאות ואלפי שנות ניסוי ותעיה הביאו לפיתוח התחום. "גם הכינור של ימינו בנוי בעצם מאותו רעיון – תיבת תהודה ומיתרים. הקשת שבעזרתה מנגנים בכינור של ימינו נוספה כנראה רק בשלב מאוחר יותר, כשגילו ששערות סוס בתוספת מעט שרף המתחככות עם המיתר מפיקות צליל נעים". מכל מקום, יש לציין, המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי לא גילה עד היום עדויות שקדמו לאלף השנים האחרונות לשימוש בכלי המכונה בימינו בשם כינור.

"אבותינו חקרו במשך מאות שנים ארוכות אילו שילובים של כלי נגינה שונים יביאו לתוצאה מוזיקאלית מרשימה. הרמב"ם מביא בהלכות כלי המקדש את מסקנת המשנה, שלפיה במקהלת הלוויים במקדש צריכים להיות לפחות 28 איש, שבהם 12 זמרים ו-16 נגנים: תשעה בכינורות, שניים בנבלים, שניים בחצוצרות, שניים בחלילים ואחד המכה בצילצל ('גונג' בלשון ימינו). 

צלצל - גונג



"במקורות היהודיים נאמר שעיקר השירה היא בפה. עיקר השירה אלו המלים. זה דומה לקריאת התורה. הרי אם אין בעל קורא שמסוגל לקרוא בטעמים – גם קריאת המלים ללא טעמים כשרה וראויה, ואולם קריאת טקסט ללא מנגינה תביא לאי הבנה של דקויות בו, שעלולה להפוך לגמרי את המשמעות. זה כמו ההבדל בין לומר 'אתה חכם?' בסימן שאלה, ובין לומר את אותן מלים בסימן קריאה. המנגינה עשויה לשנות את הבנת הפשט מקצה לקצה. אותו הדבר היה קיים גם בתהלים. לקדמונים היתה מסורת מדוייקת איזו מנגינה מתאימה לכל פרק בתהלים. באיזה מצב רוח שרים אותו. מי ששר נכון זכה לתשבחות, ומי שלא – איכזב את הקהל. זה כמו לקרוא את מגילת איכה בטעמים של מגילת אסתר ולהפך, או לקרוא בתורה בטעמי הפטרה. מבחינת ההלכה זה אמנם לא אסון, אבל אי אפשר לומר שהמנגינה חסרת משמעות.

"המוזיקולוגיה של המקדש אבדה לנו. מה שנותר לנו במוזיקולוגיה המערבית החל ברנסנס או לכל היותר לפני אלף שנים. במשך מאות שנים ניסו אלפי הרכבים מוזיקאליים, וגילו מה עובד ומה לא. אגב, פתח הצלה מסויים לשיחזור הידע על תזמורות הבית הראשון והשני עשוי להימצא דווקא במסורת המוזיקלית המזרחית. מכל מקום, מה שידוע בוודאות הוא שבמקדש היתה מקהלת גברים, ומקהלה כזו על פי המקובל במוזיקולוגיה האירופית, זקוקה לארבעה קולות בכדי שתיווצר הרמוניה.

"ארבעת הקולות הללו מכונים טנור א' וטנור ב', בריטון ובס. רביעיית זמרים כזו יוצרת הרכב מוצלח. כך מקובל בעולם הזימרה וכך נהוג גם בקונצרטים של חזנות. ואולם רביעיה כזו לבדה עדיין איננה מקהלה, מפני שבאופן כזו קולו של כל זמר ניכר בפני עצמו. מצד שני, הניסיון מוכיח שגם אם על הפקת כל קול יהיו ממונים שני בני אדם – שניים על הבריטון, שניים על הבס וכולי – התוצאה תהיה גרועה, שהרי שני אנשים אינם מסוגלים לשיר בדיוק באותו הטון. שלושה על כל קול, לעומת זאת, מביאים לתוצאה מוצלחת. כך הגענו ל-12 זמרים – בדיוק ככתוב במקורותינו – שהם הכמות המזערית הנדרשת בכדי להפיק שירה ראויה לשמה".

חצוצרות? עד 120

"וְהַלְוִיִּם הַמְשֹׁרֲרִים לְכֻלָּם לְאָסָף לְהֵימָן לִידֻתוּן וְלִבְנֵיהֶם וְלַאֲחֵיהֶם ...בִּמְצִלְתַּיִם וּבִנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת עֹמְדִים מִזְרָח לַמִּזְבֵּחַ וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת" (דהי"ב, ה).

חליל עץ

לואיס ממשיך לחליל: "החליל המודרני עשוי כסף, אבל במקדש הקפידו שהוא יהיה עשוי עץ. במסכת סוכה מסופר שבדומה לשאר כלי המקדש, נשלח החליל המקדשי לאלכסנדריה לצורך ציפויו בזהב, אך באופן הזה איבד החליל את מתיקות הצליל שלו, ולכן הוחלט להסיר את הציפוי. נגינת החליל בעת סיום הקרבת הקרבנות היתה כה מהותית, עד שהיא דחתה את קדושת השבת. תמיד היו מסיימים בנגינת חליל".

"לעומת החליל, מאות שנים של ניסיון הביאו למסקנה שהחומר המיטבי עבור חצוצרות הוא כסף. עד לפני מאתיים שנה היו כל החצוצרות ישרות, ורק עם התפתחות המכונאות למדו את הטכניקה כיצד לעקל אותן וכך בעצם להאריך אותן. ככל שצינור החצוצרה ארוך יותר מופק צליל נמוך יותר. אגב, כבר בימי קדם גילו שכדאי להרחיב את צינור החצוצרה בקצהו, מפני שכך נעים יותר לאוזן.

"מעניין שבדומה למשנה האומרת ש'אין פוחתין משני חלילין', הקטור ברליוז, תיאורטיקן מוזיקלי שחי בימי נפוליאון, טען – וכל המומחים הצטרפו לדעתו – שאין צליל מוצלח יותר מאשר שני חלילים המנגנים בהרמוניה. הוא טען שכך מופק צליל שמימי.

"באותה מידה, אם כי מסיבה אחרת, הקפידו בכל הדורות, לא רק בתורה ובהלכה היהודית, על כך שנגינה בחצוצרות תיעשה תמיד בשתיים. בכל אחת מהחצוצרות הריעו באוקטבה אחרת, וכך הושגה תוצאה נפלאה. חצוצרה, כאמור, היתה עד למאתיים השנים האחרונות מוגבלת מבחינת מנעד הצלילים האפשרי בה, אבל מצד שני השימוש בה הקנה ליצירה כולה עוצמה רבה. גילו ששימוש בשלוש חצוצרות במקביל דווקא גורע מהעוצמה, אבל מספרים אחרים ייתכן שיבואו בחשבון, כמו למשל 120 חצוצרות – מספר המקסימום האפשרי".

נבל קדום



וכך תיראה התזמורת הבסיסית והראשונית של הבית השלישי, לו דייוויד לואיס ייבחר ללהק אותה: תשיעיית כלי מיתר מודרניים המורכבת מכינורות, ויולות, צ'לו וקונטרבס, תחליף את הכינורות המסורתיים ("כשההלכה מבקשת שישתמשו בכינורות היא מבקשת בעצם כלי מיתר. הרי גם בעבר לא כל הכינורות הפיקו את אותו הצליל. היו קטנים וגדולים, רואים זאת בציורים עתיקים ששרדו, וכך כל כינור הפיק מנעד אחר של צלילים. כשם שאיננו ממשיכים לעלות לירושלים כשאנו רכובים על חמור, אין טעם להשתמש דווקא בכלי הנגינה העתיקים המקוריים. אלו כלי הזמר הטובים ביותר שיש בידינו, המוזיקה המפותחת ביותר, וזה בעצם מה שביקשה ההלכה. אני מעוניין בתוצאה המהודרת ביותר. אין סיבה להשתמש בכינור העתיק רק לשם הנוסטלגיה"). חוץ מזה תכלול התזמורת גם שתי חצוצרות – עכשוויות ולא עתיקות, שני נבלים דהיום, ושני חלילים – אך מעץ, בדומה לפעם, שהרי כאמור צלילם של אלו מתוק יותר לטעמם של חז"ל.

המשנה מוסיפה שיש צורך בנוכחותו בתזמורת של כלי הקשה יחיד – "הצילצל". "זהו הכלי העתיק ביותר מכל הכלים ומכונה בימינו 'גונג'. הוא מייצר צלילים בעוצמה של מקהלה שלמה (ואני יכול להעיד – א"ס), צליל רוחני מדהים, ארוך ומתמשך, צליל שמיימי. לא משנה מה גודל המקהלה – הצילצל יגבר בקולו על כולם.

"ברגע שהכלים הללו ינגנו משהו, ממש לא משנה מה, ובמקביל לכך 12 הלוויים יקראו בצורה נעימה את התהלים, אפילו ללא כל מנגינה – הדבר כבר כשר מבחינה הלכתית. כל מנגינה שתתווסף מעבר לכך, אם אך תיעשה בטוב טעם ולפי רוח התורה – יהיה מצויין". בשאלות הללו ואחרות תכריע מועצת מוזיקאים מיוחדת שתוקם לצורך הנגינה במקדש העתידי. לואיס כבר חולם להגיע לשם.

דיוויד לואיס חותר להקים כיום את תזמורת המקדש ואת מקהלת הלוויים. מעוניינים? צרו קשר: louismasterpiece@gmail.com, 0505869486.