כך הומצאה החלטת ממשלה

חלפו כבר כמעט יובל שנים, אך מתברר שבניגוד לטענות המשטרה ורשויות המדינה, מעולם לא החליטה ממשלת ישראל לאסור תפילות יהודים בהר הבית * המשמעות: אם אין החלטה מחייבת – אין גם סמכות חוקית להפריע ליהודים המתפללים במקום הקדוש * מהיכן נולדה ההנחה המוטעית? ממה שנראה כמעשה זיוף שנעשה בשנת 95'



תפילת יהודים בהר הבית לא נאסרה באופן גורף:
 החלטת הממשלה המקורית המתייחסת 
 לתפילת יהודים בהר הבית

מפקדי מחוז ירושלים ודובריו לדורותיהם כבר למדו בעל-פיה את סעיף ג' בהחלטת הממשלה 761: "משיעלו בכניסה להר הבית מתפללים יהודים יופנו על ידי כוחות הביטחון לכותל המערבי". אף חוק יסוד בימי מדינת ישראל לא נשמר בקפדנות כפי שנשמרת החלטת הממשלה ההיא מי"ד באב תשכ"ז, 20.8.67. רק בשלה נעצרים עד היום יהודים בתחומי ההר אם אך הניעו את שפתיהם בתפילה או ההינו להשתטח על הרצפה. רק בגללה עוכבו בעיצומו של יום שיחרור ירושלים האחרון שבעה יהודים שקיימו באופן קבוצתי את מצוות ההשתחוויה הייחודית להר.

ובכן, מתברר שלא דובים ולא יער. מעולם לא החליטה ממשלת ישראל לאסור על יהודים פולחן בהר הבית. אפילו להפך: רבים משרי ממשלת אשכול המנוחה הביעו בקול את חששם מהחלטה גורפת שכזו, אם וכאשר תועבר בממשלה. מרוב חשש להשלכות היסטוריות כתוצאה מהחלטה כזו, הם מעולם לא העזו להעלות אותה להצבעה. הנוהג הקיים בהר הבית, הרואה בנענוע שפתיים יהודיות בהר פרובוקציה, הוא פשוט תוצאה של התקבעות אי ההכרעה בעניין. של קריצות, העלמת עין מכוונת והסכמות שבשתיקה. 

וגם בגלל מה שנראה כמעשה זיוף מתוחכם: ב-ז' באדר א' תשנ"ה, 7.2.1995, ביקש פעיל הר הבית יהודה עציון ממפקד מחוז ירושלים דאז, ניצב אריה עמית, להגיע להסדר שיאפשר תפילת יהודים בהר הבית. עמית, בתגובה, העביר אליו שלושה ימים מאוחר יותר, באמצעות היועץ המשפטי המחוזי במשטרה, שאול נעים, פקס שנשלח אליו לבקשתו ממזכירות הממשלה, ובו סעיף ג' של החלטת הממשלה 761 המדוברת. לכאורה די היה בכך בכדי להוכיח שהמשטרה המתנגדת בתוקף לקיום תפילות יהודים בהר – פועלת בעניין כחוק ומכוח החלטת הממשלה.

תפילת יהודים בהר הבית נאסרה באופן גורף?
 החלטת הממשלה המשופצת המתייחסת לתפילת 
 יהודים בהר הבית, כפי שהציגה המשטרה 

ואולם משהו בכל זאת היה מוזר במסמך. ניכר היה שמישהו טרח לצנזר מהחלטת הממשלה את שני הסעיפים הראשונים. הללו נמחקו בטיפקס או נגזרו מהמסמך באמצעות יד נעלמה. עציון, על כל פנים, לא חשד אז בדבר. הוא הופתע לגלות שאכן קיימת החלטת ממשלה המגבה את מדיניות המשטרה בעניין. רק שנתיים מאוחר יותר התגלגל לידיו מסמך מקיף שעסק בנושא תפילות היהודים בהר הבית, מסמך שחובר עבור ממשלת ישראל בשנת 86' בידי משפטן בכיר בשם אריה זהר, וממנו התברר לעציון המופתע שהאמת רחוקה מאוד ממה שטען עמית. עציון האשים אז את עמית במקרה הטוב בזריית חול בעיני בית המשפט, ובמקרה הרע בניסיון לזייף החלטת ממשלה – לאחר שנציגת המשטרה בדיון הגישה את 'המסמך' כראיה בתביעה.

ממסמך זהר התברר לעציון שאמנם קיימת החלטת ממשלה המסמיכה את המשטרה לאכוף בהר איסור פולחן יהודי, אך זאת במקרה מסויים וחד פעמי בלבד: תפילת יהודים שיזם הרב הצבאי הראשי דאז, הרב שלמה גורן, ושתוכננה להתקיים ברוב עם בשבת 'נחמו' תשכ"ז בתוככי הר הבית. שני הסעיפים הראשונים שהוסתרו בפקס שהועבר לעציון עוסקים במפורש בעניינו של הרב גורן:

"א. הועדה מטילה על היושב ראש להיפגש עם האלוף הרב גורן ולהודיע לו כי עליו להפסיק את אירגון התפילות, מדידות וכדומה על הר הבית. ב. שר הביטחון מתבקש להורות לרמטכ"ל להזמין אליו את האלוף הרב גורן ולהורות לו להימנע מכל פעולה הקשורה באירגון תפילות, מדידות וכדומה על הר הבית". הסעיף המדובר כל כך – ג' – אמור היה להיות מופעל באותו מקרה מסויים בלבד – רק באם לא יועילו השניים הקודמים.

אין ספק, שרי הממשלה לא היו מעוניינים שיהודים יתפללו בהר, אך מצד שני נשמרו מכל משמר מלקבוע זאת בהחלטה ממשלתית מחייבת לדורות. הם הבינו היטב את משמעותה ההיסטורית של החלטה כזו. ממשלה יהודית האוסרת פולחן יהודי במקום הקדוש בעולם, רגע אחרי שהשלטון היהודי שב אליו לראשונה זה אלפיים שנה.

"מי אנו כי נמנע מיהודים להתפלל בהר?"

ראיות מובהקות לכך שמדובר היה בהחלטה מקומית ולחלוטין לא גורפת, הובאו במסמך זהר – מסמך ממשלתי כאמור – בין השאר מתוך דיון בממשלה שהתקיים כעבור ארבעים יום (1.10.67). הדיון הנוסף ההוא נערך לאחר שהתברר שהרב גורן ואנשיו מבקשים להתפלל בהר גם בימים הנוראים. לו הטענות על היות החלטה 761 מחייבת-לנצח היו נכונות, שרי הממשלה היו מסתמכים עליה וחסל סדר תפילה בציבור בהר, אבל זה ממש לא היה כך. השר ללא-תיק מנחם בגין, למשל, התבטא אז, ערב הימים הנוראים תשכ"ח: "אני מציע שלא נקבל החלטה פורמלית בעניין זה. באותה ישיבה שהיתה סוערת למדי [שבה התקבלה החלטה 761. א"ס] לא קיבלנו החלטה שאנו אוסרים תפילה על הר הבית. איננו מוסמכים לאסור ואני מציע שלא נקבל החלטה חדשה".

שר הבריאות ישראל ישעיהו הוסיף אז ביתר בהירות: "מי אנו כי נמנע מיהודים להתפלל בהר הבית? הכוונה [לאסור] היא לאותם היהודים העושים זאת לשם הפגנה...". גם באותו הדיון לא הוחלט למנוע באופן גורף ולצמיתות קיום תפילות יהודים בהר, אלא רק במועד מסויים – ראש השנה ויום הכיפורים תשכ"ח. דיון במעמד הקבע של היהודים נדחה להמשך, למועד בלתי ידוע. עד היום טרם נערך אחד כזה.

שנה לאחר שיחרור ירושלים, כך על פי מסמך זהר, בכ"ט באייר (27.5.68), קיימה ועדת השרים לענייני המקומות הקדושים דיון נוסף בנושא. הדיון נערך בעקבות פניה של עו"ד חרותי לשר הדתות בבקשה לאפשר ליהודים להתפלל על הר הבית. שוב, לו אכן היתה מתקבלת עשרה חודשים קודם לכן החלטת ממשלה גורפת האוסרת את העניין, כפי שטוענת כיום משטרת ישראל, היה שר הדתות זרח ורהפטיג המנוח יכול להפנות את השואל אליה ובזה היה נגמר העניין. ואולם ורהפטיג לא השיב כך. אדרבה, בפתח הישיבה הבהיר: "הוראות חוק השמירה על המקומות הקדושים 67' ברורות. לכל בן דת קיים חופש הגישה לתפילה ולביקור. אין איסור בחוק ליהודים להתפלל בהר הבית. העניין הוא בגדר שלום הציבור ו[באחריות] שר המשטרה".

שר הפנים חיים משה שפירא הבהיר זאת אף יותר: "מבחינה פרינציפיונית מותר לעלות ולהתפלל. מבחינה חוקית זה תלוי במשטרה איך היא רואה את העניינים. אתם, המשטרה, צריכים לקחת על עצמכם את העול הזה". כן, מי חלם אז ש-46 שנים מאוחר יותר המשטרה עוד תתקשה למצוא שעת כושר אחת ויחידה שבה תתאפשר התפילה. 

גם שלמה הלל, לימים יושב ראש הכנסת ואז נציג משרד החוץ נקט באותה עמדה: "לא הייתי רוצה לקבוע שהר הבית הוא מקום קדוש למוסלמים בלבד. אני חושב שאפשר להשאיר את השאלה הזאת לעתיד". דווקא שר המשטרה אליהו ששון דחק בשרים לקבוע מדיניות ברורה: "המשטרה לא תיכנס לעניינים מדיניים פוליטיים. היא מקבלת הוראות. אי אפשר להשאיר את העניין לשיקולו של השוטר היושב בהר הבית. המשטרה צריכה לדעת בדיוק מה רוצה הממשלה. הממשלה רוצה להתיר – תתיר. לא רוצה – אז תאסור תפילה".

ובכל זאת, הנוכחים היססו להחליט. שר הפנים שפירא הגיב אז לששון: "אני מציע שלא להביא את זה לממשלה. אם הממשלה תחליט שלא לתת להתפלל שם, זה יעשה רושם קשה. אני מציע פגישה בין שר המשטרה ושר הדתות עם ראש הממשלה והם יקבעו ביניהם אם מותר עכשיו להתיר את התפילה שם או לא. מה שהם יחליטו – יקויים".

בסופו של דבר שוב הוצע לדחות שוב את ההחלטה הסופית למועד בלתי ידוע. כך השר ששון: "אני מציע שלפי שעה יהיה סטטוס קוו שלא מתפללים, וכעבור ששה חודשים נדון בזה מחדש". גם הדיון הזה הסתיים ללא הכרעות.

חודש לאחר מכן קיימה אותה ועדת שרים ישיבה נוספת שעסקה בתפילת יהודים בהר הבית. גם מפרוטוקול הדיון הזה ברור שטרם התקבלה הכרעה ממשלתית בעניין. שר המשפטים יעקב שמשון שפירא הבהיר אז: "מעולם לא הודענו שהר הבית שייך כולו לערבים. לא הודענו שאסור ליהודים להתפלל שם. לא הודענו שאסור ליהודים להקים בית כנסת שם. היו יהודים, חברי הוועדה שאמרו שמבחינת ההלכה אסור לעלות לשם, אבל אותנו לא עניינה השאלה הזאת. אלא השאלה האם אנחנו מעוניינים בגלל הדבר הזה להפוך את המחלוקת שבינינו לבין הערבים למחלוקת דתית קשה. לכן אנחנו, מי בהתאפקות ומי באונס עצמי, הסכמנו שהשוטרים שלנו יכוונו לכותל המערבי".

וזהו. כך או אחרת, הצבעה בעניין לא נערכה. החלטת ממשלה חד-משמעית לא התקבלה גם בימים ההם, גם שנים מאוחר יותר. בכל פעם ניסו לדחות את קבלת ההכרעה למועד אחר. כנראה לא שיערו עד כמה חסרי אונים להחליט יהיו גם הם גם כל יורשיהם במשך שני הדורות הבאים. בתחילה עוד הגיעו ההחלטות לפתחה של הרשות המבצעת, אך אט אט כבר הבינה המשטרה את שעליה לעשות. כל שוטר מתחיל בהר ידע מה נדרש ממנו כשהוא נתקל בפולחן יהודי באתר המקודש. וכך, בחוסר החלטה, התקבעה מדיניות מפלה ששודרגה לרמת חוק-על שאין לבשר ודם יכולת להרהר ולערער אחריו. ואם בכל זאת מישהו עוד מפקפק בכך, אפשר תמיד לגזור או למחוק בטיפקס את הסעיפים הפחות נוחים.