ארבעים ושש שנה עברו מאז בכה כל עם
ישראל מרוב בתרגשות, למשמע הקריאה "הר הבית בידינו", וסימן שאלה גדול
מרחף מעל הקריאה הזאת.
רק בשבוע האחרון ארעו כמה מקרים
המעוררים את הספק. רק בשבוע האחרון הורה ראש הממשלה לסגן יו"ר הכנסת שלא
לעלות להר הבית. לדעת גורמים רבים, וביניהם סגן יו"ר הכנסת הנ"ל, ראש
הממשלה קיבל בעניין זה הנחתה ישירה מהוואקף המוסלמי. ראש הממשלה מוותר על זכותו על
המקום הקדוש לו ביותר, מפני שהוואקף המוסלמי מנחית עליו הנחיות מנוגדות לחוק.
האמנם מקבל ראש הממשלה הנחיות מהוואקף ומציית להן? ראש הממשלה לא מאשר ולא מכחיש.
נושא חשוב מעין זה העומד על הפרק, אך
טבעי הוא שוועדת הפנים של הכנסת תטפל בו. מי אם לא היא? ועדת הפנים של הכנסת היתה
אמורה לסייר בהר הבית. ראש הממשלה פנה ישירות ליו"ר ועדת הפנים ודרש ממנה
לבטל את הסיור. מדוע? הלא ועדת הפנים אחראית על הנעשה שם. לא?
בג"ץ כבר קבע פעמים רבות שיש לאפשר
ליהודים להתפלל בהר הבית. זוהי פסיקה חד משמעית של בג"ץ, המסוייגת בהסתייגות
קלה האומרת שכאשר המשטרה מעריכה שבעקבות התפילה הסדר הציבורי עלול להיות מופר, היא
רשאית למנוע מהיהודים להתפלל. בפועל, בכל יום ובכל עת ובכל שעה המשטרה מעריכה
שהסדר הציבורי עלול להיות מופר אם יהודים יתפללו. היכן עוד מצאנו שבג"ץ מוכן
לוותר על פסיקתו ועל זכויות הפרט שהוא כל-כך רגיל לקדש אותן, בגלל שמישהו עלול
להתרגז? איזו מדינה תוותר על הדבר היקר לה ביותר מפני שזה ירגיז את האוייב?
והאמנם האויב עלול להתרגז? במשך תקופה
ארוכה לא הורשו חיילים לעלות להר הבית במדים פן ירגיז הדבר את האוייב. הטענה היתה
שאם יעלו חיילים במדים המזרח התיכון יבער. בעקבות התערבות ועדת הפנים של הכנסת,
מזה כשנה עולים חיילים במדים להר הבית, וכלום לא בוער.
ונניח שאכן השטח יבער. איזו מדינה מוכנה
לוותר על סממני ריבונותה ומדי חייליה במקום הקדוש לה ביותר, רק כדי שלא להרגיז את
האוייב? והשאלה הכבדה מכולן: למה רק הערבים עלולים להשתולל בגלל הר הבית, ולא
היהודים? הלא הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים.
נראה שכאן טמונה התשובה.
הר הבית, יהודה ושומרון, ובעיית הפליטים האפריקאים
במשך שלשים שנה היתה שאלה אחת שחילקה את
הפוליטיקה הישראלית לשני מחנות: שאלת יהודה ושומרון.
מחנה אחד גרס שצריך להשאר ביהודה
ושומרון, והמחנה האחר גרס שצריך לסגת. בניגוד לכל הגיון לוגי, הנימוקים התחלפו מן
הקצה אל הקצה, אבל המסקנה נשארה אותה מסקנה. מחנה אחד טען שלמען השלום צריך לסגת.
משהתברר שנסיגה לא מביאה שלום אלא דווקא מגבירה את הלוחמה ושפיכות הדמים, התחיל
אותו מחנה לטעון שכדי לשמור על מדינת הלאום היהודי צריך לסגת. מחנה אחר גרס שכדי
להגן על השפלה צריך לשלוט בהר. ומשום מה נדמה ששני המחנות משקרים בנוגע למניעיהם
האמיתיים, שהרי את המניעים הם מחליפים כל העת.
בשנתיים האחרונות השאלה הפוליטית הזאת
ירדה ממרכז הבמה. וראו זה פלא: צצה שאלה אחרת, שמפלגת את העם פחות או יותר לפי
החלוקה הישנה: שאלת הפליטים האפריקאים. לפתע פתאום מתברר שכל מי שגרס שצריך להפטר
מיהודה ושומרון כדי לשמור על מדינה יהודית, פתאום הפך את עורו וסבר שיש לקלוט את
האפריקאים ולתת להם אזרחות מלאה. אלה שרוצים דווקא להחיל את החוק הישראלי על
יו"ש, סוברים שיש להחזיר את האפריקאים למולדתם. מה קורה כאן?
קורה כאן שכל הנימוקים הבטחוניים והתועלתיים
הם שקר אחד גדול. את המניע האמתי איש לא אומר. נדמה שזו בושה לומר אותו, אבל הוא
חשוב יותר מכל נימוק תועלתני. זוהי שאלה של זהות: מי אנו ולמה באנו לכאן.
למה בעצם באנו
באופן בלתי מפתיע, דוקא אלה שצועקים
השכם והערב שצריך לסגת מיהודה ושומרון כדי לשמור על האופי היהודי של המדינה, הם
אלה שצועקים שאסור לגרש את הפליטים האומללים רק מפני שאינם יהודים, ואלה ששואפים
להשאר ביו"ש אומרים שצריך לגרש את הפליטים חזרה לארצות מוצאם.
הללו מדברים על גזענות, הללו מדברים על
בטחון. יש מלה שאסור להגיד. הבה נגיד אותה:
מדינת ישראל היא מדינת היהודים. ארץ
ישראל שייכת לעם היהודי כי רבש"ע
נתן אותה לעם היהודי.
אנחנו לא שונאים אפריקאים ואנחנו לא
שונאים ערבים. אנחנו אוהבים ולא שונאים. אנחנו אוהבים כל יהודי באשר הוא יהודי,
ורואים בו אזרח. ולא רואים זאת לגבי מי שאינו יהודי, ולא חשוב מאיזו יבשת הוא
הגיע.
זה מאד מרגיז את אלה שיש להם אלהים
חדשים – אלהי המערב. הדת החדשה המסתובבת במסדרונות האו"ם אוסרת על הבחנה בין
בני עמים שונים, לכן מי שנמצא בצד מסוים של המפה, לא מוכן לקבל את זה שיהודי שכעת
בא לארץ הוא אזרח, ומי שאינו יהודי לא. הם לא מוכנים לקבל את זה שאנחנו מקבלים
בשמחה יהודי מרוסיה או אתיופיה או אפילו ארה"ב, ולא מקבלים פליט מסודן.
בסופו של דבר זה מה שעמד מאחורי כל מיני
דיונים אחרים. גם מינויו של סטנלי פישר לנגיד בנק ישראל עורר את חמת השמאל לא רק
מפני שכל מה שביבי עושה הוא אוטומטית רע, אלא מפני שברור להם שגוי אמריקאי לא היה
מתמנה לתפקיד הזה גם אילו היה מוכשר כפלים מסטנלי פישר (תיאורטית, כמובן, בפעל כל
המוכשרים הם יהודים), אז מדוע היהודי כן. זה סותר את אחד מעקרי הדת. לא יתכן
שאמריקאי יהיה ישראלי רק מפני שהוא יהודי.
זאת לא שאלה ריקה. השאלה הזאת כ"כ
מטרידה כי היא שאלה של זהות. מה זהותנו? מה הזהות של המדינה הזאת? האם הקמנו את
מדינת עם ישראל בארץ ישראל, או שהקמנו את המדינה כדי לברוח מזהותנו היהודית ולהיות
עם ככל העמים.
מהסיבה הזאת, יש אנשים שמוכנים לסכן את
שלומנו ובטחוננו כדי להפטר מכל מיני חלקי א"י שמזכירים לו את אלהים, ועלולים
חלילה ליצור את הרושם כאילו מדינת ישראל קשורה חלילה לה' או לתורה או למסורת
אבותינו, רחמנא ליצלן. לכן מוכנים אותם אנשים להסתכן ובלבד שיפטרו מחלקי א"י
שנותנים משמעות אחרת למדינה היהודית, ולכן הם מוכנים לקבל גויים לארץ, ובלבד שלא
יאמרו עלינו שאנחנו קולטים יהודים ולא גויים כאילו היינו חלילה מדינת היהודים.
אבל את האמת אף צד לא אומר. כל צד מנמק
את דעתו בשיקולי ביטחון ותועלת.
רגע לפני היעד חטפנו רגליים קרות
נתניהו שייך לצד המאמין שמדינת ישראל
היא מדינת היהודים. בכל זאת – גם לו יש גבולות.
הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם
היהודי. מקום בית המקדש. וזה מה שמפחיד.
צעדנו במסע ארוך מאד. מסע שנמשך אלפי
שנים. היום אנחנו עומדים שני מטר מהיעד, ופתאום חטפנו רגליים קרות. פתאום אנחנו לא
בטוחים שאנחנו באמת רוצים לצעוד את שני המטרים הנותרים.
עם ישראל לא היה חוזר לארצו, ולא היה
מקים את המדינה, אלמלא בכה במשך אלפיים שנה וזעק: "לשנה הבאה בירושלים",
"ולירושלים עירך ברחמים תשוב", "יבנה המקדש עיר ציון תמלא"
וכו' וכו'.
עם ישראל שמר על החלום גם כאשר הוא נראה
רחוק ובלתי מציאותי. גם כאשר עם ישראל היה מפוזר בגלות ומי שדיבר על שיבה לארץ
נראה לא ריאלי. עם ישראל האמין שישוב לירושלים, אל מקום המקדש.
היום החלום קרוב מתמיד. עוד שני מטר
והגענו. הנה זה עומד אחר כתלנו. אבל זה מפחיד. זה מאיים על הזהות שלנו. מילא
שאנחנו ארצו של העם היהודי. אבל מקדש? זה מאד קדוש ומאד מפחיד.
נתניהו אינו ראש ממשלה שנכנע לאלימות או
לתכתיבים. הוא גם יודע היטב שאם הערבים ירצו להבעיר את המזרח התיכון הם יעשו זאת
עם או בלי קשר להר הבית. והערבים יודעים היטב שאם ראש הממשלה ירצה לדכא את
ההתקוממות שלהם – הוא יעשה זאת.
הבעיה היא אחרת: הוא לא רוצה. הוא פוחד.
הקדושה הגדולה מרתיעה אותו.
רגע לפני היעד חטפנו רגליים קרות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה