שחרור הר הבית הביא לויכוח הלכתי לא קטן בשאלת היתר הכניסה למתחם ההר. גם לאוסרים, צריך לזכור שאסור לנו לזנוח את העיסוק בו
 |
| רבני ישראל עולים להר הבית |
ביום שחרור ירושלים זיכנו ה' בהשבת המקומות הקדושים לידינו, ובראשם הכותל והר הבית. דא עקא, זכות גדולה זו גררה אחריה פולמוס הלכתי לא קטן. הכותל המערבי, השריד האחרון מבית המקדש, הוכרז כמקום תפילה והוא מקובל על מגוון הזרמים ביהדות. אולם מה לגבי הר הבית עצמו? נניח כעת לשאלת הנוכחות הערבית במקום ונתמקד בשאלה מטרימה: האם מותר כיום לעלות להר הבית ולהיכנס לשטח שפעם עמד בו המקדש? הבעיה היא שכולנו היום טמאים – החל בטומאת קרי וכלה בטומאת מת – ולטמאים אסור להיכנס לשטחי הקודש, ומי שנכנס דינו כרת(!).
כאמור, שאלה זו הובילה לפולמוס הלכתי שמוציא פירות עד היום. יש המצדדים בעליה להר למקומות מסוימים ויש האוסרים זאת מכל וכל. בדברים הבאים ננסה לעמוד על שורשי המחלוקת, ולעניין הלכה כל אחד יעשה לו רב.
קדושה תלויה
תחילה יש לדון בשאלה העקרונית – האם שטח בית המקדש היום עודנו קדוש? בדבר נחלקו גדולי חכמינו, מהתלמוד ועד לראשונים. הרמב"ם פוסק (הלכות בית הבחירה ו, יד-טז):
ובמה נתקדשה (=ירושלים; ע.פ.)? בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא. לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה, ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.
הנה כי כן, לדעת הרמב"ם, למרות שאין כיום בית מקדש, עדיין השטח עצמו מקודש ואסורה הכניסה אליו. מעניין לציין שדעה זו של הרמב"ם נסתרת מיניה וביה באחת מאגרותיו, בה העיד על עצמו כי כשהגיע לארץ עלה להר הבית והילך "בבית ה' ברגש". אלא שמפני הסתירה להלכה שפסק בעצמו רבים פירשו שאין הכוונה שהילך במקום בו עמד בית המקדש עצמו אלא מחוצה לו.
בכל מקרה, הראב"ד חלק על הרמב"ם בעניין זה (שם):
אמר אברהם: סברת עצמו היא זו, ולא ידעתי מאין לו… ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר ארץ ישראל, אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ד' לעולם כך נגלה לי מסוד ד' ליראיו, לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת.
הראב"ד טוען שרק ארץ ישראל מקודשת לעניין מצוותיה (תרומות, שביעית וכד') לעד, אבל ירושלים איננה עומדת עוד בקדושתה, לפי שידע עזרא שתחומיה עתידים להשתנות. אבל כאן יש לדייק: הראב"ד טען שאין בכניסה למקום המקדש עונש כרת, אבל האם זה אומר שהדבר מותר מלכתחילה? יש שהסתפקו בדבר וטענו שלדעתו אמנם אין כרת אבל הכניסה אסורה. בכל מקרה, מי שהתיר לגמרי את הכניסה היה ר' מנחם המאירי, שדווקא בסוגייה זו חורג מהרגלו ופוסק שלא כרמב"ם (שבועות טז, א): "והמנהג פשוט ליכנס שם לפי מה ששמענו".
להלכה, היות ויש מחלוקת בעניין פסקו כל הפוסקים לחומרה וקבעו שקדושת המקדש קיימת גם היום ויש להיזהר מכניסה בטומאה.
תחומי הקודש
השלב הבא דורש עיון בסוג הטומאות האוסרות כניסה לשטח הקודש. ובכן, מחנה ישראל במדבר היה מורכב משלושה אזורים, זה בתוך זה. במרכז המחנה היה את מחנה השכינה, בו עמד המשכן והחצר. מחוץ לו היה את מחנה לוויה ומסביב לו מחנה ישראל. כל הטמאים, לפי דרגותיהם, היו מנועים להיכנס לאחד או יותר מהמחנות הללו. המצורע, מי שטומאתו חמורה מכל, שולח מחוץ לשלושת המחנות, שם שהה עד לטהרתו. הזבים והזבות נאסרו מלהיכנס למחנה לווייה ושכינה אך הותרו לבא במחנה ישראל. טמאי מת הורחקו ממחנה שכינה בלבד אך הותרו להיכנס למחנה לוייה וכמובן ישראל.
בהתאמה לכך, ישנם שלושה תחומים בירושלים. מחנה שכינה הוא תחום המקדש והעזרות, מחנה לוייה הוא מתחם הר הבית ומחנה ישראל הוא ירושלים. כיום, הטומאה שחלה עלינו היא טומאת קרי וטומאת מת. מטומאת מת אין בידינו להיטהר שכן חסרים אנו אפר פרה אדומה, ולכן אסורה הכניסה עלינו למתחם השכינה, היכן שעמד בית המקדש. אולם, מטומאת קרי ניתן להיטהר בטבילה, ועל כן מותרת כניסתנו בעקרון למחנה לוייה – לשטח הר הבית שמסביב למתחם המקדש, העזרות והחיל.
וכאן מתחילה המחלוקת. האם ניתן לקבוע בוודאות היכן עמד בית המקדש על הר הבית? אם נכריע שכן, נוכל לסמן את האזור האסור לכניסת לטמאי מתים ולהתהלך בשטח ההר שמחוצה לו לאחר טבילה כדת וכדין. מספר רבנים לקחו על עצמם ניסיון זה ואין המקום לפרטם. נזכיר רק את הרב גורן זצ"ל שמיד לאחר שחרור הר הבית ביקש מחיל ההנדסה למדוד את שטח ההר ולמפות אותו. הוא הסתמך על כך שמקום המקדש עמד במקום כיפת הסלע של היום וחשב באמצעות השיעורים המחמירים ביותר בהלכה את המקומות האסורים לכניסה. רבנים אחרים ערכו חישוב כולל של כל המקומות האפשריים שייתכן שבהם עמד המקדש וסימנו אזור גדול יותר. בין כה ובין כה, לכלל השיטות הללו ישנם מקומות שבהם בוודאות לא עמד המקדש ולכן העלייה מותרת.
מנגד, עמדת רבנים אחרים היא שיש לחשוש שהציבור לא ידע להבחין היכן בדיוק עובר הגבול בין האזור המותר והאסור וייכנס למקום הקודש, ולכן אסרו בכלל את העלייה להר. עוד יש שחששו – כדוגמת הרב שלמה אבינר – כי הציבור לא ידע לשמור על הטהרה בכניסתו אל ההר ונמצא שהוא נכשל באיסור כרת.
חיזוק הנוכחות
עד כאן הויכוח ההלכתי השגרתי, אולם ישנו גם טיעון מעניין וחדשני שעלה מצד המתירים, ושנוגע למצב הפוליטי כיום על ההר. ידוע בהלכה מקרה בו היה מותר לטמאים להיכנס אפילו אל תוככי המקדש עצמו, ואפילו אל קודש הקודשים. היה זה בשעה שהיה צריך לערוך תיקונים (הלכות בית הבחירה לרמב"ם ז, כג):
מקום שהיה בעלייה מכוון על קדש הקדשים אין נכנסין לו אלא פעם אחת בשבוע לידע מה הוא צריך לחזק בדקו. בשעה שנכנסין הבנאים לבנות ולתקן בהיכל או להוציא משם את הטומאה מצוה שיהיו הנכנסין כהנים תמימים, לא מצאו תמימים יכנסו בעלי מומין ואם אין שם כהנים יכנסו לוים, לא מצאו לוים יכנסו ישראל מצוה בטהורים לא מצאו טהורים יכנסו טמאים טמא ובעל מום, יכנס בעל מום ואל יכנס טמא שהטומאה דחויה בציבור. וכל הנכנסין להיכל לתקן יכנסו בתיבות אם אין שם תיבות או א"א להם שיעשו בתיבות יכנסו דרך פתחים.
כדי לתחזק את המקום, התירה ההלכה אפילו לטמאים – במידה ואין כהנים טהורים – להיכנס אל קודש הקודשים. דבר זה מחויב המציאות, שהלא אלמלא כן לא היה בית המקדש מחזיק כל מעמד. מדין זה הותר גם לחיילים שכבשו את הר הבית להסתובב במתחם ההר כולו אף על פי שהיו טמאים. כאשר יש צורך לשחרר את המקום ולכבוש אותו, אין להחיל מגבלה של טומאה, והדברים ברורים.
באים מעתה רבנים וטוענים כי בימינו, בהם השליטה המרכזית בהר הבית נתונה בידי הווקף, חלה עלינו חובת נוכחות במקום ושחרורו מידיהם, עד כי יש להחיל עלינו את דין הכיבוש. מדין זה מותרת הכניסה להר הבית לכל מקום בו, ואפילו למקום קודש הקודשים(!). כמובן, כל דיני מורא מקדש (הכוללים טבילה, נעילת נעלי בד וכד') שניתן לקיים יש להמשיך בהם, אך מעל הכל מתנוססת החובה להפגין נוכחות במתחם ההר כולו.
השקפה זו גורסת כי אין כאן עניין של היתר או איסור אלא חובה ממש. כך לדוגמה כתב הרב גורן בשנת תשמ"ו ליו"ר הכנסת דב שילנסקי בנסיון לעודד אנשי ציבור לעלות להר הבית (משיב מלחמה תמז-תמח):
על אף הסייגים ההלכתיים הקיימים בכל הנוגע לכניסה להר הבית בימים כתיקונם, במצב שהתהווה שקיים חשש לאובדן הריבונות היהודית על הר הבית, והנוכחות של היהודים בהר הבית כיום תחזק את הריבונות שלנו שם, וכל שכן ביקורם המופגן של חברי הכנסת בהר הבית, בוודאי שיוכיח קבל עם ועולם שהר הבית הוא בריבונות ישראל. במצב זה ולמטרה זו, לא רק מותר, אלא מצווה קדושה מוטלת עלינו להיכנס להר הבית כדי לחזק את זכותנו אחיזתנו והריבונות שלנו על מקום המקדש.
סוף דבר, המחלוקת ההלכתית קיימת ועומדת עד היום. אולם גם על האוסרים את הכניסה יש לזכור את הכלל שקבע ריה"ל בסוף ספרו הכוזרי: "ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה". כדי שנזכה לבנות את ירושלים אנו חייבים לכסוף אליה ולדרוש אותה. זוהי חובה רוחנית המוטלת על כולנו.
במאמר פורסם בעלון מסביב לשולחן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה