מידד בעקבות אלדד

היסטוריה של מאבק על הר הבית.

ישראל מידד היום

הוא שינה את שם משפחתו עוד בגולה הניו-יורקית כשהגיע אליו שמעו של ישראל אלדד המנוח * לצד אלדד מצא עצמו ישראל מידד (66) מוביל את מאבקי הר הבית, נזרק ממנו ושב ונזרק, חבר בתנועה חסומה ודחויה (כהגדרתו שלו עצמו בעבודה אקדמית שהגיש בעניין) שגם אחרי 46 שנים לא הצליחה להגשים את יעדיה * "ההר קודם לבית", הוא קורא לפעילים הצעירים של תנועות המקדש, ומייחל שיצליחו במקום שבו שני דורות של פעילים כשלו

גליונותיו האחרונים של כתב העת 'הסולם', מיסודו של חבר הנהגת הלח"י לשעבר, ישראל אלדד המנוח, היו נשלחים להנהלת בית"ר הניו-יורקית בשלהי שנות ה-60 של המאה הקודמת והותירו שם רושם גדול. ראש הנהגת בית"ר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ישראל וינקלמן, הושפע עמוקות מדמות העורך והחליט לשנות את שם משפחתו למידד, הצמד של אלדד מימי המדבר. על אלדד ומידד נחה שם לפתע רוח נבואה ככתוב בספר במדבר.

היסטוריה של מאבק על הר הבית.

ישראל מידד בצעירותו נגרר מההר

על הר הבית ישראל מידד (כיום 66) כמעט לא שמע באותה עת. בארצות הברית התרכזו הבית"רים בשנים ההן באירגון מחאות למען יהודי ברית המועצות ובתגובות נגד לתעמולה האנטי-ישראלית שם. יחד עם אשתו הטריה הוא עלה ארצה באוניה שהביאה לכאן בספטמבר 70' 400 מיהודי צפון אמריקה. מנחם בן יש"ר, מוותיקי פעילי הר הבית, קרא אז כתבה שהתפרסמה בעיתון על מידד ועל עברו האקטיביסטי באמריקה, והחליט לגייס אותו למאבקי המקום הקדוש בעולם. לשם כך הטריח עצמו להגיע למשרדו החדש של מידד בארץ הקודש – מעון הסטודנטים של בית"ר בעיר העתיקה בירושלים שאותו החל מידד לנהל. מלאכת השיכנוע לא היתה קשה, והמעון הפך בשנים ההן לבסיס יציאה של כל הפעילויות היהודיות בהר.

המעון הוקם בבית שבו שכנה בימי המנדט פלוגת הכותל הבית"רית (ברחוב המכונה כיום 'פלוגת הכותל'). הפלוגה הוקמה בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (36'-39') במטרה לאבטח את היהודים הצועדים בלילי שבת לכותל המערבי. רחובות הרובע היו רחוקים מלהיות שלווים בימים הרחוקים ההם. המשימה גבתה גם נפגעים ואפילו קרבנות בנפש. גוטה רבינוביץ', למשל, אביו של פרופ' איתמר רבינוביץ', איבד את רגלו באחד מלילות השבת ההם בסמטאות העיר העתיקה, לאחר שכדור ערבי חדר לירכו. הערבים נהגו לארוב למתפללי הכותל בעיקר בסימטה מסויימת במורד רחוב היהודים.

אבל כשמידד הגיע למעון הרובע שלוש שנים לאחר מלחמת ששת הימים השלווה כבר שבה למקום. סביב המעון החלה להתגבש קבוצת הפעילים הראשונית שעסקה בהר הבית. הרב משה צבי סגל, התוקע המפורסם בשופר ברחבת הכותל בימי המנדט, קבע את דירתו ממש מול המעון. למרות גילו המבוגר הוא היה רוח חיה בקרב תנועות ההר. ראש תנועת נאמני הר הבית, גרשון סלומון, היה באותה תקופה חבר מועצת העיר, וכן גם פעיל מקדש אחר – הרב לוי יצחק רבינוביץ' – בעברו קצין דת בצבא הבריטי שעוד זכה להכיר אישית את זאב ז'בוטינסקי.

מידד: "סביב המעון התקבצה קבוצה תומכת ומובילה בעניין ההר. היינו מגובשים מאוד. הקמנו אז את ארגון 'אל הר ה'', והרב משה צבי סגל היה נשיא האירגון. אני עצמי נזרקתי מהר הבית פעמים רבות מספור או נסחבתי ממנו בידי שוטרים. בהזדמנות מסויימת הרימו אותי ארבעה שוטרים וסחבו אותי עד שער ההר, וכמו במערבונים זרקו אותי החוצה בתנופה". מכנסיו של מידד נקרעו באותה הזדמנות בשל מפתחות שהיו בכיסו, אך פעולותיו בהר לא פסקו גם לאחר מקרה אחר שבו נפצע כששער המג'לס במערב ההר נסגר על כף ידו. שוב ושוב ערכו הוא וחבריו תפילות בהר או אזקו עצמם למעקה המדרגות היורדות לאל אקצה הקדומה. שוב ושוב נעצרו.

כיום אחראי מידד על תחום תכנים ומידע במרכז מורשת בגין, משמש כסגן יו"ר אגודת 'זכות הציבור לדעת' וממשיך לרכז את תנועת 'אל הר ה''.

יחס המשטרה לעולים היהודים להר היה נוקשה אז יותר מאשר היום?

היסטוריה של מאבק על הר הבית.

ישראל מידד בצעירותו נגרר מההר

"אין ספק. ועדת רוזוליו המשטרתית הכריעה אז שלא יורשו לעלות להר יותר משבעה יהודים בקבוצה אחת, על מנת למנוע תפילה במניין בהר. היום, כידוע, עולות להר קבוצות יהודיות גדולות בהרבה. הוואקף עקב גם אז אחרי השפתיים היהודיות כדי למנוע תפילה. מהבחינה הזו המצב לא השתנה".

מאוחר יותר, באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, שימש מידד כעוזר פרלמנטרי של ח"כ דאז גאולה כהן. במסגרת הזו ליווה מידד את עליית ועדת הפנים להר הבית בשנת 86'. עליה סוערת. "זו הפעם הראשונה שבה ראיתי את גאולה כהן רצה", נזכר מידד. הוואקף הביא אז להתססת ההר כולו. מאות מוסלמים התקבצו ואילצו את המשטרה להבריח את הח"כים בריצה דרך שער השבטים. "אבל לפחות ביקרנו בשערי חולדה התת-קרקעיים, אז היה כדאי", מסכם מידד כיום את החוויה.

היום המשטרה איננה מניחה לוועדת הפנים לעלות להר הבית בכלל.

"זו בעיה של יושבת-ראש הוועדה. הרי יש תקדים לעליית ועדת הפנים להר והיא צריכה לנצל אותו. אינני מבין מדוע ח"כ מירי רגב איננה מתעקשת על כך".

"אף אחת ממטרותינו לא הושגה"

נדמה ששינית את סגנון הפעולה. היום כבר אינך נעצר בהר. זה רק עניין של גיל?

"לא, אבל אני מודה שהיום מסוכן יותר לאזוק את עצמי למעקה המדרגות של אל אקצה הקדומה. ברור שהמשטרה איננה נחושה כלפי הוואקף ומאפשרת למוסלמים להתנהג בהר בצורה שבעבר לא איפשרה. היום קיימות קבוצות-צעקות מוסלמיות ברחבי ההר. בעבר המשטרה לא היתה מאפשרת זאת. מהבחינה הזו התרחשה הידרדרות.

"וחוץ מזה, הפגנה או כל פעילות מחאתית אחרת מחייבת קיום קבוצה מגובשת. חייבים משמעת בעניינים הללו, על מנת שמשתתף בודד לא יהרוס לכולם את התוכניות. אני מודה שבשנים האחרונות כבר אינני רואה קבוצות כאלו. בזמני היו. יש דרך לערוך מחאות, יש שיטה ויש הגיון לעשות זאת בצורה אחידה. בעניין הזה דרושות גם הכנה והכשרה. לא מספיק לשלוח הודעת דוא"ל למאתיים איש 'בואו עכשיו לחסום את שערי הר הבית'. פעולות כאלו צריך לתכנן היטב, לחלק לקבוצות, לתת הוראות מדוייקות ולתרגל תרחישים שונים".

בעבודה סמינריונית לתואר שני שכתבת בשנת 2007 אתה טוען שאף מטרה של תנועות הר הבית ב-46 השנים האחרונות לא הושגה. אכן כך?

"בהחלט. הרי אסור להתפלל בהר, ולא עומד לרשות היהודים אפילו מבנה אחד בכל המתחם. חוק השמירה על המקומות הקדושים שאמור לאפשר לנו גישה חופשית למקום שריר וקיים, אבל איננו ממומש. גם חפירות ארכיאולוגיות אינן מתקיימות במתחם. תקנות של משרד הדתות המסדירות תפילה גם הן אינן, ובכל פעם שהשב"כ מעוניין להסב את תשומת הלב הציבורית ממחדל כלשהו הוא מזהיר את הציבור מסכנת פיצוץ בהר הבית. התובנה שפעילי הר הבית הם קיצונים ומטורפים חילחלה היטב בתקשורת. היא משודרת, מוכתבת ומודפסת שוב ושוב, וכל הכתבים מפרסמים זאת מבלי לבדוק. וחוץ מהכל, גם בית המשפט איננו מוכן להעניק לנו סעד משפטי".

אבל בכל זאת יש רושם שמבחינה ציבורית יש הרבה יותר אהדה לעיסוק בהר הבית.

"אין ספק. מבחינת התמיכה הציבורית מצבנו הרבה יותר טוב מאשר בשנות ה-70. העבודה הסמינריונית בדקה את יחס זרועות הממשל, המשטרה והתקשורת לעולים להר, ומהבחינה הזו מדובר בתנועה חסומה ודחויה – כלומר תנועה שאיננה מצליחה לממש את הזכויות שהוענקו לה בחוק. בעבודה תיארתי איך למרות כל הקשיים תנועות הר הבית הצליחו ליצור תודעה ציבורית יותר מכל תנועת מחאה אחרת. ערכתי הקבלות למקומות אחרים בעולם שבהם שתי דתות נאבקות על אותו המקום, מסגד אדיודה בהודו, למשל, או הכנסיה בקורדובה. במקרה דנן, אגב, קיימת בעיה ייחודית – דווקא יהודים בתפקידי מפתח ברשויות השלטון הם שמדכאים את הפעילות היהודית סביב ההר.

היסטוריה של מאבק על הר הבית.

ישראל מידד בצעירותו נגרר מההר

"יש לדעת שהיו כבר תקופות שבהן זכה העיסוק היהודי בהר לאהדה גדולה בציבור לא פחות מאשר היום. כזה היה המצב בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים, עד לחשיפת המחתרת היהודית והנסיונות לפוצץ את כיפת הסלע. נושא העליה להר וחשיבות הנוכחות בו חילחל אז לתוך הישיבות וכבש רבנים רבים. ואולם כשנחשפה המחתרת בשנת 84' כל התשתית האירגונית שנבנתה בעניין חדלה מלהתקיים למשך כמעט עשור. אנשים פשוט פחדו. אנשי המחתרת לא הצליחו לפוצץ את כיפת הסלע, אבל הצליחו לפוצץ את כל המאמץ היהודי להשבת הר הבית לידיים יהודיות.

"זו הסיבה שההר קודם לבית, לבית המקדש. מי שידבר רק על קדושה ומקדש לא יצליח לגייס תמיכה רחבה. עיקר הצורך הוא להבליט את ההר כמרכז לאומי היסטורי. לצערי רוב פעילי ההר המרכזיים נעולים כיום על תפיסה של מקדש וקדושה, ולא משקיעים מאמץ בהבלטת הר הבית כאתר מרכזי לאומי. בעבר, גם הדתיים ביותר מקרב הפעילים היו בעלי תפיסה לאומית רחבה. בתנועות המקדש לא יודעים לדבר עם רבדים רחבים של הציבור. לא מספיק לדבר על קידוש החודש, ניסוך המים וחידוש המעמדות כדי להביא את ההמונים. אם זה כל מה שנוכל לדבר עליו נישאר עם 250 אוהדים וחמישים פעילים".