גיליון 621 | כ“ה אלול תשע“ג | פרשת ניצבים
- וילך
בית הבחירה
פעם בשבע שנים, בחג הסוכות, התכנסו בבית
המקדש מאות אלפי אנשים, אם לא מיליונים, למעמד מיוחד. אנשים, נשים, טף, זקנים - איש
לא נעדר מהמעמד רב הרושם, בו קרא המלך בתורה לאוזני
כל העם. המיקום שנבחר לא היה סתמי - כל העם שעמד בעזרת הנשים
בבית המקדש ידע היטב כי כמה מאות מטרים בלבד ממערב להם שוכן ארון ה‘ - ובו לוחות הברית
וספר התורה העתיק - ספר התורה שכתב משה רבינו בכבודו ובעצמו!
העיניים עצומות בדבקות, הידיים מונחות אחת
על השנייה על גבי מפתח הלב, הרגליים צועדות שלשה צעדים מדודים,
עקב אחר אגודל, לאחור. ביום תפילת שמונה עשרה. "...יהי רצון
מלפניך ה' א-להינו וא-להינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך, ושם נעבדך
ביראה, כימי עולם וכשנים קדמוניות..."
החזון העתיק הטמון בין דפי התנ“ך התגשם.
לנגד עינינו החלו עולים בהמוניהם גויים ועמים מן העולם כולו אל בית המקדש - לשמוע אל
הרינה ואל התפילה, ללמוד תורה ממקורה. מציון יוצאת תורה לעולם
כולו, ודבר ה ‘ זורח מעיר הקודש ירושלים!
מה לתורה ולמקדש?
שלושת הקטעים שהובאו בפתיחה קושרים קשר
עז בין שני תחומים שלכאורה לא קשורים. נפתח בפרק ל“א בספר דברים - פרשת וילך. בין הפסוקים
י‘ - י“ג פורשת התורה את מצוות הקהל, בה מצווה עם ישראל לעלות
לבית המקדש ולשמוע את הדברים הכתובים בתורה. לאחר מכן, לכאורה
בלי קשר, בפסוקים כ“ה - כ“ו מצווה משה את הלויים והכהנים לשים
את ספר התורה שכתב על יד ארון הברית, למשמרת בבית ה‘. מדוע דווקא בבית המקדש מתרחש
מעמד הקריאה בתורה? ומדוע דווקא שם נשמרת התורה?
את תפילת שמונה עשרה אנו חותמים בבקשה ותחינה
לקב“ה שישיב את עבודת המקדש לכנה, אך באמצע נתקעת בקשה נוספת - שלכאורה איננה נמצאת
במקומה. מדוע אנו מוסיפים את הבקשה שייתן ה‘ את חלקנו בתורתו,
באמצע התפילה לבניין המקדש?
"והלכו עמים רבים, ואמרו: לכו ונעלה
אל הר ה', אל בית א-להי יעקב, ויורנו מדרכיו, ונלכה באורחותיו. כי מציון תצא
תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו, ב ג) בתוך החזון המופלא והאוטופי
של ישעיהו לאחרית הימים ניצבת ירושלים, והמקדש שבמרכזה,
במוקד. הם מוצגים כמרכז ההשפעה התורנית לעולם - וממנה יוצאים התורה
והאורה לעולם כולו. אך מדוע דווקא בבית ה‘ יש ללמוד ולעסוק בתורה?
האם האוטופיה לא מכתיבה כי בבוא יום ה
‘ יוכל כל אדם בכל מקום ובכל שעה למוד תורה ולהתקרב לה‘ - ולא דווקא בבית המקדש?
כל השאלות הללו נקשרות לשאלה אחת מרכזית
- מה הקשר בין התורה לבין המקום אשר בו בחר ה‘? מדוע הם מוזכרים ביחד בכל כך הרבה מקרים?
בית הבחירה
אפתח בחוויה אישית. פעם אחת עמדתי בתפילה
לפני ריבונו של עולם, ושפתי מלמלו באוטומטיות את התפילה החרושה והמוכרת: "ולירושלים עירך
ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דברת, ובנה אותה בקרוב בימינו, וכיסא
דוד עבדך מהרה לתוכה תכין. ברוך אתה ה', בונה ירושלים" ולפתע, כמו
מאליהן, התפרצו המילים מתוך פי: ”ריבונו של עולם! למה אנחנו צריכים לבקש ממך שתבנה
את עירך?! את ביתך?! הרי זהו הבית שלך, לא שלנו!
זהו רצונך, לא רצוננו!“ ולאחר הקושיה הכבדה הזו התפרצה מליבי גם תשובה:
”רצונך האמיתי הוא שאנחנו נבקש ממך שתגשים את רצונך. שנרצה
ונתחנן לפניך שתבנה את ביתך, את עירך ואת נחלתך!“
כך גם בתורה, בלימודה ובהגשמתה. ריבונו
של עולם חפץ כי אנחנו נבחר לאמץ את התורה אלינו. נבחר בדרך של תורה. כדי לתת לנו את
האפשרות לבחור בתורה ה‘ מצמצם את התורה למקום אחד - לבית המקדש. כעת עלינו לבחור -
האם לעלות למעמד הקהל או לא? האם אנו רוצים חלק בתורתו של ה ‘ או לא? גם מול העמים
כולם באחרית הימים ניצבת הברירה הזו - האם אנו רוצים לעלות אל הר ה‘ הנישא מגבעות ולינוק
מן התורה שזורחת בו, או להישאר ספונים בבתינו?
”ובחרת בחיים...“
ממד זה, של בחירה, המודגש במעשיות בפרשת
וילך, מוצג בפרשת ניצבים בצורה רעיונית. למרות שהתורה איננה נמצאת בשמיים או מעבר לים,
היא גם איננה נמצאת איתנו בכל אשר אנחנו. אם אנו רוצים
בתורה – אנו צריכים לבחור בה! התורה זועקת לנו
"ראה, נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים למען
תחיה אתה וזרעך!" (דברים, ל, טו, יט)
כדי לממש את בחירתנו אנו צריכים לקרוא ה לזה, כלשון
אותם גויים מחזון ישעיהו: ”לכו ונעלה אל ה‘! בואו יחדיו נבחר בטוב ונעלה אליו - אל
המקום ממנו הוא מזריח אורה לעולם כולו!“
ובימים אלו, ימי אלול ותשובה, כאשר אנו
נמצאים על סף ימי הדין, ניצבת לפנינו שוב הברירה - בחיים ובטוב או במוות וברע, האם
נעלה אל בית הבחירה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה