 |
שמירה מיוחדת על הר הבית לאחר כיבושו.
במרכז התמונה: הנציב העליון פלומר
Library of Congress, Matson Collection |
ארבעה ימים לאחר שבריטניה הכריזה מלחמה על האימפריה העות'מאנית, הציונות כתנועה פוליטית המגשימה פרוגרמה מדינית עלתה על שולחן דיוניה של ממשלת בריטניה. בישיבת קבינט ביום 9 בנובמבר 1914 התייחס דוד לויד ג'ורג', שר האוצר, ל"גורלה האולטימטיבי של פלשתינה". תקופה ארוכה היה ג'ורג' מעורב במאמצים לקדם את שאיפות הציונות והוא מסר להרברט סמואל שרצונו לראות את "כינונה של מדינה יהודית בפלשתינה". בערב, לאחר אותה ישיבת קבינט, הופיע ראש הממשלה אסקוויט בסעודה חגיגית של ראש העיר לונדון וציין בשמו שאחת ממטרות המלחמה היא פירוקה של האימפריה העות'מאנית. על מנת לקדם מטרה זו גויס מרק סייקס לפעילות המדינית שבסופו של דבר הסתכמה בהסכם סייקס־פיקו המפורסם.
באחד המהלכים של תיאום העמדות בין המעצמות בעניין עתידה של ארץ־ישראל, יצא סייקס לרוסיה בפברואר 1916 להיוועץ עם שר החוץ הרוסי סרגיי סאזונוב. בטרם עזב נפגש איתו סמואל ודן עמו בתוכנית שנועדה למנוע מצרפת להשתלט על "ארץ הקודש" ובה כלל שרטוט גבולות אפשריים. לפי רונלד סאנדרס בספרו "החומות הגבוהות של ירושלים", כתב סמואל במזכר שמסר לסייקס כי חברון ועבר הירדן לא ייכללו במדינה היהודית שתקום וש"מסגד עומר הופך להיות הדבר היחיד בעל החשיבות העליונה שיש לדון עליו עם המוסלמים". באותו זמן, השר לענייני המושבות רוברט קרו הודיע במזכר לשגרירי בריטניה ברוסיה ובארה"ב: "כשתגיע השעה, והמתיישבים היהודים בארץ־ישראל יתחזקו מספיק כדי להתמודד עם האוכלוסייה הערבית, יורשה להם ליטול את הניהול הפנימי של פלשתין (להוציא את ירושלים והמקומות הקדושים)".
לורד קורזון החזיק בדעה אחרת. בדיון שהתקיים ב־17 באוקטובר 1917, נרשמו מפיו הדברים הבאים:
מסגד עומר, העומד על מקומו של מקדש שלמה, הינו אחד מהמקומות המקודשים של האסלאם… אי־אפשר לחשוב על עתיד כלשהו כאשר המוסלמים יודרו מירושלים… הנבונים בקרב הציונים מוותרים על כל תביעה להחזיר לעצמם את ירושלים כמרכז ובירה של מדינה יהודית הקמה לתחיה, ומקווים רק שתישאר כמין מובלעת בידיים בינלאומיות אם לא בידיים בריטיות.
יש לציין שהמטיף המוסלמי הבכיר ביותר באנגליה עצמה, ח'וואג'ה כמאל אוד־דין, הופיע באספה פומבית ביוני 1917 יחד עם מושיר חוסיין קידאווי, בחסות החברה האסלאמית, כדי לנהל תעמולה נגד אימוץ מדיניות פרו־ציונית בידי הממשלה הבריטית. קידאווי טען ש"פלשתין קדושה יותר עבור המוסלמים מאשר עבור היהודים או הנוצרים". ואוד־דין ציין ש"מקדשו של שלמה הוא מתחת לאדמה ומעליו מסגד גדול… הרי כדי לבנות את בית המקדש מחדש יצטרכו להרוס את המסגד". ברור, על רקע זה, שהבריטים לא יכלו להתעלם מחשיבות הר־הבית כמרכיב בעייתי לשלטונם בירושלים.
שאיפה תודעתית
מיד לאחר כיבוש העיר ירושלים בחנוכה תרע"ח פקד כובש העיר אדמונד אלנבי להעמיד שמירה מיוחדת על הר־הבית. זאת, בהתאם להנחיה שהתקבלה מפקיד משרד החוץ ששירת בקונסטנטינופול שביקשה להראות כי הבריטים "שומרים בצורה מדוקדקת על דת האסלאם והם יכבדו את המקומות המקודשים המוסלמיים". כיתת השמירה המיוחדת הורכבה מחיילים הודים מוסלמים והוראתו של אלנבי הייתה ששום לא־מוסלמי יעבור את שערי הר־הבית מבלי להזדקק לרשות מושל העיר, רונלד סטורס, והמוסלמי האחראי.
בינתיים, שיגר הלורד בלפור מברק אל השריף חוסיין, מנהיג המרד הערבי, אביהם של פייסל ועבדאללה, והודיע להם שהם בני הברית של בריטניה ו"באישור העולם" הם ינהלו את אתרי הקדושה בפלשתין "ללא־עוררין". אשר להר־הבית עצמו, בלפור קבע ש"מסגד עומר ייחשב כעניין מוסלמי בלבד ולא יופקד תחת שום רשות לא־מוסלמית, בעקיפין או במישרין". כך, בסיוע הבריטים, הפך להיות הר־הבית מראשית הכיבוש הבריטי מוקד תסיסה כנגד התנועה הציונית. המטיף של אל־אקצא, מוחמד אל־אפיפי, הגיש עצומה אנטי־ציונית לארה"ב כבר ב־18 בדצמבר 1918, וזו רק דוגמה אחת מני רבות.
כראש ועד הצירים, נאלץ חיים וייצמן בפגישות עם הגנרל אלנבי בארץ באפריל 1918 ולאחר מכן עם הסולטן של מצרים ביולי באותה שנה להתמודד עם "שמועות זדוניות שהפיצו אנטישמים וסוכני האויב" כי כביכול ניתנה לציונים רשות בכתב מטעם הממשלה הבריטית להרוס את מסגד עומר ולהקים על חורבותיו את בית המקדש. הקרבות בין הצבא הבריטי הכובש עם כוחות תורכיה ובני בריתם הגרמנים עדיין מתנהלים במזרח ובצפון והר־הבית משמש כלי־ניגוח בין הצדדים. בדיונים של הקונגרס הערבי בפלשתין שנערכו בחיפה בדצמבר 1920, הובלטה הסיסמא "הגנו על מסגד אל־אקצא!".
נושא בית המקדש בהר־הבית השתלב גם בפרעות בירושלים בפסח תר"פ, כפי שמובא בדבריו של הראי"ה קוק בעיתון "הצפירה" מ־28 ביוני 1920, שבהם אמר שהר־הבית ויתר המקומות הקדושים "כמובן קדושים הם לכל בני ישראל אולם אין לנו כל רצון מעשי לכבוש אותם בכח". בבוא היום, "כל העמים יודו כי המקומות הללו שייכים ליהודים". במכתב אל הגנרל י"ל בולס מיום י"ג סיון תר"פ, הדגיש הרב כי "כל ישראל מאמינים באמונה שלמה שמקום המקדש והר הבית כולו הוא המקום הקדוש הנצחי של ישראל, וגם אם יארכו ימים וזמנים, והמקום יהיה תחת יד זולתנו, סוף כל סוף יבוא לידינו".
התנערות והרחקה
עם זאת, הרב קוק הסתייג מעט מהדברים והתיישר, לכאורה, עם הקו המסורתי שביטא הרב יוסף חיים זוננפלד כשציין:
ויד ד' תגלה את הפלא הגדול שעליו ייבנה עוד בית־מקדשנו בתפארת גדולה…כל דברי [הנביאים] הם על הבית השלישי שאנו מאמינים שייבנה במהרה בימינו. מה שאין אנחנו נכנסים לפנים מן הכותל הוא לא מיעוט זכויותינו ומיעוט קישורינו אל המקום הקדוש הזה, אלא מפני רוב הקישור שלנו אליו.
ממכתבו של הראי"ה קוק כעבור כמה חודשים עולה כי לתפיסתו בית המקדש תופס מקום מרכזי ביותר בתודעת העם אך רק התערבות שמימית היא שתשנה את המצב. הדברים תורגמו והתפרסמו באנגליה ולפי דרישת ההנהלה הציונית היה על הרב לנסח תגובה שכללה פסקאות אלה:
השאיפה להחיות את כל ערכי הקדש בישראל… כוללת היא את החפץ לעשות את ירושלים למרכז להתלמוד הרחב והמסודר לכל התורה בכלל ועם זה להלכות הקדש והמקדש… ואעפ"י שהמוסד הזה כלו הוא תורני טהור, מכל־מקום רמז יש בו לכל העולם כולו שלא יחשבו האומות שיש לנו אפילו רגע של יאוש ח"ו של שכחה מקשור זכותנו במקום המקדש, שהוא אבן הפנה לכל המקומות הקדושים, מקום מקדשנו.
בין השנים 1919־1928 ניסו חיים וייצמן, נתן שטראוס, הברון רוטשילד, גד פרומקין וקולונול פרדריק קיש לרכוש את רחבת הכותל, אך ההתנגדות המוסלמית הייתה חריפה וחזקה. בשנת 1926 הייתה זו ההתנגדות של הממשלה המנדטורית אשר סיכלה את הניסיון. באוקטובר 1928, לאחר האירוע של הסרת המחיצה בראש השנה, פנה וייצמן לפליקס דה־מנשה במכתב מיום 29 בחודש וביקש סיוע כספי ברכישת אזור הכותל. בהקשר זה יש לציין את הצעתו של הראי“ה קוק בעדותו בפני ועדת החקירה שלאחר פרעות תרפ“ט. הוא ציין ש“נודעת למקום הזה אותה הקדושה שחפפה על בית מקדשנו“ והציע שהוואקף המוסלמי יוחלף ב“וואקף“ יהודי מקביל והגוף הזה, דתי ולא פוליטי, הוא אשר יקבל לידיו את האחריות למקום.
עבודות שיפוץ ושימור בנדבכים העליונים של אבני הכותל הביאו למחאות מטעם יהודים אשר ביקשו לחייב פיקוח ארכיאולוגי במקום. לקראת פסח תרפ“ז עמד הרב יעקב־משה חרל“פ, תלמידו־מקורבו של הרב קוק, בראש קבוצת מקובלים שביקשו להקריב קרבן פסח, ואף פנו, ככל הנראה, לנציב העליון בדבר. אלא שלערבים נודע העניין והתוכנית לא יצאה לפועל בגלל מחאותיהם.
אחרי הפרעות בתרפ“ט, שיצאו ממתחם הר־הבית בברכתו של המופתי חג‘ אמין אל־חוסייני לאחר שנה של מעשי פרובוקציה מוסלמית מסביב לכותל המערבי, נפגש וייצמן עם ראש ממשלת בריטניה מקדונלד ב־6 בנובמבר 1930. בסיום השיחה על המצב בארץ־ישראל, ביקש וייצמן להעיר הערה כלפי התנהגותו של אדוארד ווד, שהיה מושל הודו באותו זמן. וייצמן התייחס למדיניות של ההודים, גם בארצם וגם באנגליה, אשר, לדבריו, אינם מתעניינים בכלכלה או בכל בעיה אחרת הקשורה למנדט על פלשתינה אלא רק למסגד עומר. וייצמן ציין שבוודאי הם מאמינים שהיהודים כבר שרפו את המבנה והביע צער על כך שווד לא פרסם הודעת הכחשה באופן מיידי. אם היה עושה כן, המוסלמים של הודו היו דוחים את התעמולה של המופתי. בשנות ה־30, אגב, ווד היה ממעצבי מדיניות הפייסנות מול גרמניה.
עריכת הוועידה המוסלמית למען ירושלים בדצמבר 1931 בניהולו של המופתי ובהשתתפות נציגים מוסלמים מארצות רבות במזרח־התיכון, באירופה ובאסיה העלתה את המסר ש“אל־אקצא בסכנה“ ויש להגן עליה. התקנות המחמירות של השלטון הבריטי ביחס להתנהגות היהודים ליד הכותל, כולל איסור תקיעת שופר, רק פעלו להרחיק את היהודים מן ההר ולהעצים את הכוח של ראשי האסלאם בארץ. בוועידה הושמעו הדברים הבאים: “הבוראק הקדוש [הכותל המערבי] לא היה יהודי. איננו רוצים שהיהודים יבכו שם וישפכו את דמעותיהם. לא נסכים שהיהודים יערכו טקסים דתיים אצל הבוראק… לא ייתכן שבמסגד אחד ייערכו טקסים יהודיים ומוסלמיים. איננו מודים בזכות היהודים“. הנה, אם היהודים לא עלו מהכותל להר, המסגד ירד עד לכותל. להתרסה הזאת לא הייתה מענה ציוני והכרזתו של הרב הראשי לישראל הראי“ה קוק זצ“ל בפני ועדת החקירה שהוא “נוהג לפרסם אזהרות שלא ייכנסו ח“ו למקום הקדוש הזה“ ציינה את העמידה מרחוק שהתקבעה אז.
ללא ספק, חוסר הרצון מצד הממסד הציוני להסתבך בסוגיית ההר תוך יישור קו עם הפסיקה האוסרת על העלייה להר של כל הרבנים (להוציא את הרב חיים הירשנזון, בעל “מלכי בקדש“, שהתווכח עם הרב קוק בנושא), ההתקפלות המדינית בתחילת ימי השלטון הבריטי על הארץ וההתמודדות עם קנאות מסולמית ומעשי רצח פגעו פגיעה אנושה בסיכויי שיבתו של הר־הבית לעם היהודי בשנים הללו.
ישראל מידד הוא מזכיר אגודת "אל הר ה'"
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ג, 12.7.2013
הנה כמה שורות מתוך כתבה שהתפרסמה בשבועון החשוב "הניו-יורקר", הסוקרת את מאמציו של מזכיר המדינה ג'ון קרי להשכין שלום במזרח התיכון בזירות שונות.
