מנגד יראה ושמה לא יבוא

גרשון סלומון (מימין) עם קצינים נוספים ביום שחרור הר הבית

כבר 23 שנים, חצי מ-46 שנות השלטון הישראלי במקום, שראש תנועת נאמני הר הבית גרשון סלומון איננו מורשה לפקוד את מוקד פעילותו, מרכז חייו * סלומון הוא הדמות המזוהה ביותר עם המאבק היהודי לשיחרור ההר, וזה נכון אפילו כיום, כשדור פעילים חדש כבר נטל את השרביט מדור המדבר של סלומון וחבריו * יש גם סיבות להתעודד, הוא משוכנע. רבים כבר מבינים כעת את מה שבאביב תשכ"ז רק הוא וקומץ אנשיו קלטו

מועד אחרי מועד, יום ירושלים אחרי יום ירושלים, תשעה באב אחרי תשעה באב, אפשר לראות אותם צועדים אל ההר. עשרות שנים. הם הזדקנו והתמעטו, וגם התקשורת, שבעבר לא התירה לעצמה להחמיץ אירוע של נאמני הר הבית, כמעט שלא מגיעה. וגרשון סלומון? הוא עדיין 'מסורב עליה' להר, ממש כמו בימים הטובים שבהם הפך לסדין אדום בעיני הוואקף. הוא היה פייגלין של שנות התשעים. המוסלמים איימו שביום שבו ידרכו רגליו של סלומון על ההר המזרח התיכון יבער, והמשטרה, מתברר, עדיין חוששת מכך.

י"ט בתשרי תשנ"א (8.10.90) היה היום הקטלני ביותר בתקופת השלטון הישראלי על הר הבית. 17 הרוגים ערבים נספרו בתום התפרעות קשה, שהעילה הרשמית לה היתה אבן פינה למקדש שנאמני הר הבית ביקשו להעלות ההרה. 

גרשון סלומון - יו"ר נאמני הר הבית



משרדי תנועת 'נאמני הר הבית' הרדומים משהו מצויים בלב ירושלים בקומת גג בעלת נוף יפהפה. מספר מדרגות מובילות לחדר ובו קופות 'אוצר המקדש'. אלו מכילות מטבעות מחצית השקל מכסף טהור בשווי המגיע כיום לכמה מאות אלפי ש"ח, ממתינים לרגע שבו תחליט מדינת ישראל לייסד את הבית השלישי.

סלומון בן 78. בקיץ 1947, והוא בן 12, עוד הספיק להיעצר בידי הבריטים רגע לפני שנטשו את הארץ כשנתפס מדביק כרוזי אצ"ל. "מאז ילדותי הר הבית טבוע עמוק בלבי", הוא מעיד על עצמו. "נמשכתי להר ולמקדש. שאפתי לחדש ימינו כקדם. הייתי עולה רבות להר ציון שהיה נקודת התצפית הישראלית הקרובה ביותר להר הבית. שם, על גג קבר דוד, הייתי יושב במשך שעות ומתפלל לבורא עולם שישיב אותנו להר ויגשים את חלומנו הגדול, בניין המקדש.

"הר הבית הוא הלב והנשמה של העם הזה ושל הארץ הזאת. בהר הבית יוכרע גורל עם ישראל, ארץ ישראל וירושלים. מאז ומתמיד, כל כובש שעלה על הארץ הזאת כדי לשלוט בה, כיוון את פניו קודם כל להר הבית, מתוך הבנה שעם חורבן הבית יבוא בקלות חורבן הארץ כולה. הר הבית איננו רק סמל העם הזה, אלא גם הכוח שמניע אותו. בהר הבית שוכן א-לוהי ישראל, הא-ל האחד והיחיד שברא את העולם ויצר את העם היהודי. אני אוהב את הביטוי התנ"כי הזה, 'א-לוהי ישראל'. בורא עולם יצר את העם הזה בכדי שיביא את בשורת הא-ל האחד לעולם כולו".

סלומון התגייס לצה"ל ושירת בהנדסה קרבית, סיים קורס קצינים והפך למפקד פלוגה. בחורף 1958 נפצע קשה מאוד בעמוד השידרה כשנפתחה על פלוגתו אש ממארב סורי בפאתי הגולן. הוא אושפז למשך שנה ובסיום הטיפול נותר מוגבל בתנועת רגליו. מאז הוא נעזר במקל הליכה. "בקרב הזה היו בפלוגה שבפיקודי 150 לוחמים", משחזר סלומון, "ומולנו אלפי סורים שירו עלינו מרמת הבניאס ומתל עזזיאת. כששכבתי פצוע בשדה הקרב, היתה לי הרגשה ממשית של נוכחות א-לוהית. חשתי כאילו בורא עולם מדבר אל לבי ומורה לי: 'לבניין המקדש עכשיו!'".

ובכל זאת לקחו לסלומון עוד תשע שנים עד שדרכו רגליו בהר הבית. לאחר שהחלים דיו שב והתנדב לצה"ל כשהוא נעזר בקביים. ביום שיחרור ירושלים מצא עצמו על ההר: "הייתי קשור אז למפקד פלוגת הצנחה של הנדסה קרבית, ובאותו יום הוא קרא לי למהר ולבוא. נכנסתי להר בשמחה עצומה כשמחוצה לו עוד מתחוללים קרבות. הר הבית כבר היה מלא בחיילינו, וכיפת הסלע והמסגד היו פתוחים לרווחה. הירדנים ברחו כל עוד נשמתם בם. לא אשכח שעמדנו בתוך כיפת הסלע, מקום קודש הקודשים. חשתי כמו חיילים רבים את הנוכחות הא-לוהית במקום הזה וברגע הזה. ראיתי חבר'ה מקיבוצים שמיררו בבכי כילדים".

כמו רבי עקיבא באתר הזה ממש, שאל אותם גם סלומון "למה אתם בוכים?". והם השיבו לו: "כי בפעם הראשונה בחיינו פגשנו את א-לוהי העם הזה, שלא ידענו ולא הכרנו". "זה היה רגע שאי אפשר לתאר במלים", מתענג סלומון על זיכרונות היום הרחוק והגדול ההוא. "פתאום הופיע שם מישהו לבוש אזרחית בסגנון אירופאי. הוא הציג עצמו באנגלית כערבי. 'אני מדריך תיירים', הסביר, 'וכמוסלמי מאמין באתי לומר לכם שהגיע הרגע שעליו כתוב בספרי הקודש ובקוראן, שיבוא יום ובורא עולם יחזיר את עם ישראל לארץ ישראל, לירושלים ולהר הבית ויבנה להם את המקדש. אני רוצה להראות לכם את מקום המקדש כי אתם בוודאי הולכים לבנות אותו'. הוא הראה לנו את כיפת הסלע ואמר שזה קודש הקודשים. משם המשכנו ישר מזרחה, וכשהגענו לכותל המזרחי של ההר, הוא הצביע ואמר 'כאן מתחת לחומות קבור שער שושן, השער שממנו יבוא המשיח שלכם'.

"המוסלמים הכירו אז בצדקתנו. העולם כולו מחא לנו כפיים כששבנו לירושלים וכשניצחנו במלחמת ששת הימים. אין לי צל של ספק, מתוך זיכרון מה שהתחולל כאן במלחמת ששת הימים ומיד לאחריה בימים הראשונים – שהעולם ציפה מאיתנו שנבנה את בית המקדש. שנחולל את המפנה ההיסטורי העולמי כפי שמופיע בחזון ישעיהו ומיכה".  

הרב עובדיה ברך, גם הרב צבי יהודה

אבל זה לא קרה.

"זה לא קרה, ושעות אחר כך משה דיין הוריד את הדגל, והזמין את הוואקף לחזור ולקיים את הפולחן המוסלמי במקום. מיד לאחר המלחמה כינסתי 13 אנשי ציבור וייסדתי את 'נאמני הר הבית'. נשבענו למאבק שלא ייפסק עד שישוחרר הר הבית".

עברו 46 שנים ולא התקדמתם הרבה. 

נאמני הר הבית ביום ירושלים



"לא הצלחנו לשחרר את הר הבית, אבל דבר אחד עשינו והוא הכרחי לשעות האלה וגם להיסטוריה: להביא את הר הבית ואת הצורך בהקמת המקדש למרכז תודעת עם ישראל. מראש החלטנו לא להיאבק על עניין מצומצם, על עליה חופשית להר או על תפילה יהודית בו. רצינו שממשלה יהודית תעביר את המסגדים למכה ותקים את בית המקדש. הצלחנו לגרום לכך שנושא הר הבית לא ירד מסדר היום. במשך עשרות שנים הבאנו את הר הבית למרכז ההוויה הישראלית. כל עליה להר, כל הפגנה שעשינו בשעריו זכתה לפירסום. תמיד אמרתי שאם אין פירסום, כאילו לא עשינו דבר".

זה לא פעל כבומרנג? אין ספק שנאמני הר הבית הם המותג המוכר ביותר מבין תנועות המקדש, אבל הם גם נתפסים כהזויים.

"לחלוטין לא. רק השמאל ניסה להציג אותנו כהזויים. נכון, התחלנו את המאבק הזה כשגם חובשי הכיפות הסרוגות סברו שאסור לעלות להר. המאבק שלנו אז היה כבודדים. קול קורא במדבר בשני חלקי עם ישראל, החילונים והדתיים, ובכל זאת לא הרמנו ידיים. ואכן, בשנים האחרונות השתנה היחס להר.

"קשרתי קשרים עם רבנים מכל החוגים. נפגשתי עם הרב עובדיה יוסף וזכיתי לברכה ממנו. הוא אמר: 'תמשיכו במאבק שלכם, אתם עושים דבר קדוש'. "נפגשתי בעניין הזה גם עם הרב צבי יהודה קוק. אמרתי לו: 'אינני בא לשאול אותך אם מותר לעלות או לא, כי גם אם תאמר שאסור אעלה בכל זאת'. הוא הגיב: 'המשיכו. עלו והצליחו'. רב אחר לחש פעם על אוזני, שלא לייחוס: 'המאבק שלכם על הר הבית ובניין המקדש הוא רצון הא-לוהים. אמנם היום החוגים הדתיים לא באים אתכם, אבל ברגע שתנצחו כל הרבנים יבואו אחריכם בשיירה ארוכה'".

עוד תזכה לראות את הר הבית מבפנים?

"אין לי צל של ספק".

אתה מורחק מההר 23 שנים והעולם לא מזדעזע.

"בעניין הזה התקיים בי 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'. אגב, בניגוד לכל המחתרות היהודיות שקמו בעניין הר הבית, אני קבעתי כלל עוד מהיום הראשון – לא נפעל במחתרת. נפעל בגלוי ובאופן פתוח בכדי שלא לתת למשטרה, לשב"כ ולשלטון תואנה לחסל אותנו. לאורך כל עשרות הבג"צים שהגשנו בעניין, הופיע דרך קבע מפקד מחוז ירושלים, ותמיד ציין לשבח את אופי המאבק שלי ושל התנועה, שהוא איננו אלים ופועל במסגרת החוק. הרי אפשר היה לחסל אותנו בקלות לאורך השנים. אחרי האירוע בהר שבו נהרגו 17 פורעים, חוגי השמאל קראו להוציא אותנו מחוץ לחוק ופנו גם לטדי קולק בעניין הזה, אבל הם נענו שאין אפשרות לעשות זאת, מפני שאנחנו פועלים על-פי החוק".

מה דעתך על פעילי המקדש הצעירים של היום?

"כולם היו בניי. המאבק שלנו הוא שהוליד את כל תנועות המקדש האחרות. הרי הרב אלבוים, הרב ישראל אריאל ורבים אחרים החלו את דרכם ב'נאמני הר הבית'. בכלל, הופעתי בחיי יותר בפני לא-יהודים מאשר בפני יהודים. את ארצות הברית חרשתי לאורכה ולרוחבה והופעתי כמעט בכל אחת ממדינות ארצות הברית. הוזמנתי לדבר בכל רחבי קנדה, בנורבגיה, בקונגו, באירופה, ביפן, בהודו, בניו זילנד ובאוסטרליה. גם זה מדד להצלחת המאבק שלנו, שעשה המון. לולא הוא הר הבית היה שוקע בתהום הנשיה. פעם חשבתי שאלפיים שנות הגלות נמחו בקלות בתש"ח, אבל כנראה שהיא עדיין שרויה בלב חלקים גדולים בעם הזה, שמחכים למשיח ולא מבינים שהוא כבר התדפק על שערי הר הבית – אך לא פתחנו אותם. להפך, חסמנו אותם. ירדנו מההר, קיפלנו את הדגל ושלחנו את המשיח חזרה".