מאמר: גשמי רצון

גיליון 821 | ט“ו תשרי תשע“ד | סוכות

גשמי רצון 

השמחה הגדולה שנחגגת בסוכות, הלא היא שמחת בית השואבה, מתוארת בפרק האחרון במסכת סוכה בצורה יפיפייה ונלבבת. הפרק נפתח בהכרזה "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה - לא ראה שמחה מימיו!" _{(ה, א)} ומכאן ואילך תספר לנו המשנה את גודל השמחה והאור שהיו בירושלים בעת השמחה. בתלמוד הירושלמי אנו מוצאים קדושה מיוחדת ששרתה דווקא במעמד זה: "אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמה "בית שואבה"? שמשם שואבים רוח הקודש, על שם: "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" _{(סוכה, ה א)} והתלמוד מוסיף ומספר על אנשים שבאו לשמוח בשמחת בית השואבה והפכו נביאים מעוצמת הקדושה.

ניסוך המים, המצווה המיוחדת בעקבותיה נערכה השמחה הגדולה הזו, הוא הלכה למשה מהר סיני. רמזים למצווה מצאו חז“ל בפסוקים, אך ההלכה עצמה שורשה טמון בציווי א-להי למשה. את הטעם למצווה זו מביא ר‘ יהודה בשמו של התנא הגדול ר‘ עקיבא במסכת ראש השנה: "מפני מה אמרה תורה "נסכו מים בחג"? אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה." _{(טז ע"א)} אם כן - כל עניינה של מצוות ניסוך המים, ובעקבותיה עניינה של שמחת בית השואבה - הינן עניין גשמי לחלוטין - ירידת גשמים! לא מדובר פה על המלכת ה‘ כמו בראש השנה או מחילה וכפרה כמו ביום הכיפורים, אלא תפילה ”רדודה“ כביכול על כסף ופרנסה. אנו עומדים מול השמחה הזו ומשתאים: ”לשמחה - מה זה עושה? “ _{(בלשון קהלת, ב ב)} על שום מה הקדושה הגדולה אשר תלויה בדבר שטחי לכאורה? ומדוע לשמוח השמחה הגדולה, שלא מצינו כדוגמתה במצוות אחרות, אשר נראות על פניו נעלות ממנה?

המטר - סיבה ותוצאה

כדי לענות על השאלה הקשה נפתח בספר דברים, בקטע אותו אנו קוראים פעמיים בכל יום. ”והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצוה אתכם היום - לאהבה את ה‘ א-להיכם, ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם; ונתתי מטר ארצכם בעתו, יורה ומלקוש, ואספת דגנך ותירשך ויצהרך“ _{(יא, יג –יד)} בפרק בו אנו מקבלים על עצמנו את עול מלכות ה‘ התורה מציבה בפנינו תנאי: אם נעבוד את ה‘ - ירדו גשמים ותצליח התבואה, ואם לאו - לאו. לכאורה זהו הבסיס לתורת הגמול, השכר והעונש. אך מדוע השכר והעונש הם המדד לקבל עול מלכות ה’? מדוע הגשם הוא העונש לחוסר ההליכה בדרכי א - להים?

אני רוצה להציע תשובה שונה - השמיעה בקול ה‘ וירידת המטר הם איננה תנאי של גמול, אלא סיבה ותוצאה. אם נעבוד את ה‘ ירד גשם – כתוצאה טבעית, ולא כמתנה. אם לא נעבוד את ה‘, מתוך כך, יכלאו השמיים את מטרם. הגשם הוא תסמין של עבודת ה ‘ בצורה נכונה, ושל קבלת ה‘ את עבודתנו. הראייה כי ה‘ שמח בנו ובדרכינו מתבטאת בצורת גשמי הברכה!

ושמחנו בבנינו והראנו בתיקונו

דוגמא לכך ניתן למצוא בספר חגי. הימים ימי תחילת בית שני, ובעוד שהעם המועט ששב אל ציון בונה את בתיו ומתעסק בענייניו עומד בית המקדש בחורבנו ושיממונו (כמה אקטואלי...). חגי נשלח אל העם כדי להוכיחם ולהפנות את תשומת ליבם לעובדה מטאורולוגית מטרידה: "כה אמר ה' צב-אות: שימו לבבכם על דרכיכם! עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית - וארצה בו ואכבדה, אמר ה'!... על כן עליכם כלאו שמים מטל, והארץ כלאה יבולה." _{(חגי, א ז -ח, י)} ימי הבצורת הקשים פקדו את העם היושב בציון בשל חוסר קיום מצוות בניין המקדש - תוצאה טבעית של חוסר עבודת ה‘ באמת.

בחג הסוכות אנו מתפללים כי השנה ירדו גשמי רצון וברכה, לא בצורה של ”נהמא דכיסופא “ (לחם של בושה) שאנו מקבלים בלי שעשינו דבר, אלא כתוצאה טבעית לרצוננו ותשוקתנו לא -להינו. בחג הסוכות, בשמחת בית השואבה, בניסוך המים, אנו מראים לה‘: ריבון העולמים! ראה כמה בניך - אוהביך שמחים בשמחתך, נושאים אליך את עינם ורוצים שתשרה עליהם מקדושתך! ברך את בניך בשנה גשומה, שנה של רצון וריצוי, שנה של אהבה והדדיות בין דרי מעלה לדרי מטה!

"בגשמי ברכה תברך אדמה" _{(תיקון הגשם)}