גיליון 731 | כ‘ כסלו תשע“ד | פרשת וישב
ההודאה של
יהודה
בלב פרשתנו מוצג לפנינו יהודה, הבן הבכיר של
יעקב. אם לא היינו יודעים כי יהודה יבחר למנהיג עם ישראל בעתיד לא היינו מנחשים זאת.
יהודה מתחייב לתת לכלתו שהתאלמנה את בנו הצעיר לבעל, אך הוא שוכח ממנה ומתעלם מצרתה.
תמר מתחפשת לזונה ומפתה את יהודה לבוא אליה. כערבון לתשלום מביא לה יהודה את מטהו,
פתילו וחותמו. לאחר מכן, כאשר הוא מחפש אותה על מנת לשלם לה ולקבל בחזרה את העירבון,
היא נעלמת. כאשר הוא שומע כי תמר, כלתו, הרה לזנונים - הוא מצווה להוציא אותה לשרפה,
על פי החוק המקומי. תמר מראה לו את העירבון שבידה, ומזכירה לו את חטאו ואת התחייבותו.
יהודה מודה לפני הקהל במשפט בחטאיו, ולוקח אותה לאישה.
מזמור כ“ג - רצוא ושוב
מדי סעודה שלישית אנו שרים, בלחן נוגה, את מזמור
כ“ג בתהילים: "מזמור לדוד - ה' רועי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני, על מי מנחות
ינהלני. נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו. גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע
- כי אתה עמדי! שבטך ומשענתך המה ינחמוני. תערוך לפני שולחן - נגד צוררי. דישנת בשמן
ראשי, כוסי רוויה. אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, ושבתי בבית ה' לאורך ימים."
במזמור דבק דוד בה‘ וסומך עליו, לטב ולמוטב.
הוא בוטח בה‘, המנחה אותו אל מקומות מבטח ורוגע - נאות דשא ומי מנוחות, אך גם אל מקומות
קשים ורעים - גיא צלמוות. גם בסוף המזמור, כשנראה כי דוד הגיע לרגיעה, אנו מוצאים כי
הוא רדוף - רדוף מהטוב והחסד, שיביאו אותו לשאננות וסופה - מפלה. דוד מכריז כי על מנת
לבטוח בה ‘ באמת, על מנת לעבוד אותו בתמימות וכנות, צריך לשאוף תמיד לשו אל בית ה‘.
הישיבה, שהיא המשמעות הנראית על פני השטח, איננה אופציה. דוד מנחה אותנו לנוע תמיד,
לשוב בתשובה תמיד - ”רצוא ושוב“ - תמיד לשאוף אל ה ‘ ואף פעם לא להגיע. המסר העולה
מן המזמור הוא הביטחון בה ‘ - שמוביל אותנו אל הטוב ואל הרע גם יחד, על מנת לקדם אותנו
כל הזמן!
”שבטך ומשענתך המה ינחמוני“
המסר החזק של המזמור מגולם בפסוק ד -
"שבטך ומשענתך המה ינחמוני". השבט הוא המקל בו מכים את הבן הסורר, על מנת
לכוונו ולהחזירו למוטב. המשענת היא המקום הנוח והרוגע עליו אפשר להישען ובו אפשר לבטוח.
הנחמה המקופל בשני ההפכים האלו היא הביטחון כי גם הרוע והקושי מגיעים מן הקב“ה - על
מנת לכוון אותנו אל הטוב.
את השבט הזה אנו מוצאים אצל יהודה, כמוטיב חוזר
בסיפור חייו. בפרשתנו השבט המטה אותו מפקיד יהודה אצל תמר. המטה בעולם הקדום היה סמל
לשרביט המלוכה, ומראה לנו כי כנראה יהודה היה השליט על חבל עדולם - האזור בו הוא גר.
מסירת המטה לתמר היא נפילתו הקשה של יהודה, המוותר על שלטונו לטובת התמכרות ליצר הרגעי.
בהמשך מושב לו מטה המלוכה - ובגדול!
" לא יסור שבט מיהו דה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית, מט י). יעקב
מודיע ליהודה בסוף ימיו כי הוא יהיה מלך ישראל לעד - ולא יסור ממנו שרביט המלוכה. אנו
מוצאים כי השבט, כמו במזמור כ“ג, מסמל את הירידה והעלייה של יהודה. אך מהו שורש העלייה
של יהודה?
אתה יודוך אחיך!
גדולתו של יהודה, למרות חטאו הכאוב של יהודה,
מתבטאת בנקודה המהותית ביותר אצלו - "יהודה - אתה יודוך אחיך!" (שם,
ח). יהודה מודה בחטאו ובנפילתו, למרות הבושה והשפלות הגלומה בכך. דווקא הודאתו
של יהודה מרוממת אותו ומביאה אותו למצב בו הוא שליט על אחיו.
לדאבון ליבנו, לא אחת אנו שומעים על אנשים גדולים,
אנשים חשובים שחטאו ונפלו. רבנים, נשיאים, בעלי משרות מכובדות - היצר הרע לא פוסח גם
עליהם. ידועה לנו מימרת חז“ל: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה,
נב ע"א), אך בכל זאת קשה לנו להתמודד מול אישי ציבור שחוטאים ונופלים למקומות
כל כך עמוקים. למרות הקושי והכאב, התורה איננה מתעלמת מכך, ומתייחסת מפורשות להתמודדות
עם חטאים של גדולי העם. בפרק ד ‘ בספר ויקרא נותנת התורה את חוקי הקרבנות של כהן גדול,
נשיא וחכמי סנהדרין שחטאו. למרות חטאם, מתברר בין השורות, הם אינם מורדים מגדולתם או
ממשרתם. עליהם להתמודד עם חטאם, לכפר עליו ולחזור בתשובה.
אני רוצה מנהיגים עם רבב!
הגמרא במסכת הוריות (י ע“ב) דורשת
על הפסוק "אשר נשיא יחטא" - לכשיחטא!" דהיינו - וודאי שנשיא יחטא, והמצב
איננו תקני והגיוני אם הוא איננו חוטא. ואף יותר מכך, מגלה לנו רבן יוחנן בן זכאי במסכת
הוריות: "אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו!" דווקא נשיא שמסוגל להודות
בשגיאתו וחטאו הוא הנשיא הראוי!
אבי אמר, בהתייחסותו לאחד מפרשיות גדולי הציבור
שסררו כי - ”אינני רוצה מנהיגים נקיים ללא רבב. אני רוצה מנהיגים עם רבב! אני רוצה
מנהיגים שיכולים להודות שיש בהם רבב ולשלם את המחיר על כך!“ ואנו תפילה כי חוקי קרבן
הנשיא יחזרו, ומנהיגינו ידעו להודות בחטאיהם, ולהביא - נקיי כפיים וברי לבב, קרבן על
חטאם ופשעם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה