ותחזינה || גיליון 189 | כ"ה בכסלו תשע“ה | פרשת וישב
מי לא שמע על י״ט כסלו, יום חגה הגדול של תנועת החסידות?! היום הזה, בו שוחרר רבי שניאור זלמן מלאדי, מיסד חסידות חב״ד, מכלאו, הפך לחגה של תנועת החסידות כולה. יום זה היה ליום בו יושבים החסידים להתוועד יחד- להגיד תורות עמוקות בשם הרבי, לספר סיפורים מופלאים, לשיר ניגונים ולשתות כוס משקה ביחד.
בעקבות הרוח הזו אלך גם אני, והשבוע נשלב את ענייני דיומא של י״ט כסלו עם חג החנוכה המתקרב ועם סיפור מופלא של אחד מהרביים המפורסמים והמיוחדים בחסידות- ר׳ נחמן מברסלב.
מאת: יובל קופרמן
מעשה מאורח בעל כנפיים
ראשית, נעיף מבט בסיפור המופלא, המכונה ״מעשה מבעל כנפיים״ (בקפיצות, בשל קוצר היריעה): אַחַר הַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה בַּלַּיְלָה אוֹרֵחַ נִכְנַס לְבַעַל הַבַּיִת (...) וְהָיוּ מְשִׂיחִים יַחַד, עַד שֶׁנִּכְנְסוּ בְּתוֹךְ שִׂיחַת דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב, וְהִתְחִיל הַבַּעַל הַבַּיִת לְהִשְׁתּוֹקֵק וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ מְאד- אֵיךְ מַשִּׂיגִים וּמַגִּיעִים לְאֵיזֶה דְּבַר מַעֲלָה שֶׁבִּקְדֻשָּׁה? אָמַר לוֹ הָאוֹרֵחַ: "אֲנִי אֶלְמַד עִמְּךָ" (...) וְהִתְחִיל תֵּכֶף לְקָרְאוֹ רַבִּי, וְאָמַר לוֹ: "קדֶם כָּל אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִלְמד מִכֶּם אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בִּכְבוֹדְכֶם (...) עַל כֵּן אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתְּלַמְּדוּנִי אֵיךְ לִנְהג בִּכְבוֹדְכֶם." וְהֵשִׁיב לוֹ: "כָּעֵת אֵין לִי פְּנַאי (...) וְכָעֵת אֲנִי צָרִיךְ לֵילֵךְ מִכָּאן." (...) וְהִתְחִיל לַחֲשׁב: 'אֵיךְ אֵצֵא עִמּוֹ? כִּי כָּעֵת אֲנִי עִמּוֹ בֵּין הַבְּרִיּוֹת, וְאִם אֵצֵא עִמּוֹ לְבַדּוֹ- מִי יוֹדֵעַ מִי הוּא??' וְשָׁאַל לוֹ, וְאָמַר לוֹ: "יֵשׁ לִי פַּחַד לָצֵאת עִמָּכֶם" הֵשִׁיב לוֹ: "אִם אֲנִי יָכוֹל כָּזאת לִלְמד עִמְּךָ, גַּם עַתָּה אִם אֶרְצֶה לַעֲשׂוֹת לְךָ אֵיזֶה דָּבָר- מִי יִמְחֶה בְּיָדִי?!' וְיָצָא עִמּוֹ מִן הַפֶּתַח. וַאֲזַי תֵּכֶף חָטַף אוֹתוֹ וְהִתְחִיל לִפְרחַ עִמּוֹ, וְהָיָה קַר לוֹ וְלָקַח מַלְבּוּשׁ וְנָתַן לוֹ, וְאָמַר לוֹ קַח זֶה הַמַּלְבּוּשׁ וְיִיטַב לְךָ וְיִהְיֶה לְךָ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְכָל טוּב וְתֵשֵׁב בְּבֵיתְךָ וּפָרַח עִמּוֹ.
בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ. וְלא הָיָה מַאֲמִין בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא בְּבֵיתוֹ, אַךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא מְדַבֵּר עִם בְּנֵי אָדָם וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם, בְּתוֹךְ כָּךְ חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ כְּבַתְּחִילָּה (...) וְכֵן הָיָה מִתְנַהֵג זְמַן רַב. אַחַר כָּךְ הוֹרִיד אוֹתוֹ בֵּין שְׁנֵי הָרִים בְּגַיְא וּמָצָא שָׁם סֵפֶר וְהָיוּ בּוֹ צֵירוּפֵי אוֹתִיּוֹת (...) וְהָיָה מְצֻיָּר בְּהַסֵּפֶר כֵּלִים וּבְתוֹךְ הַכֵּלִים הָיוּ אוֹתִיּוֹת. (...) וְהָיָה לוֹ חֵשֶׁק מְאד לִלְמד אֶת הַסֵּפֶר. בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא שָׁם, וְהִתְיַישֵּׁב עַצְמוֹ לַעֲלוֹת אֶל הָהָר אוּלַי יִמְצָא שָׁם אֵיזֶה יִשּׁוּב. וּכְשֶׁבָּא אֶל הָהָר רָאָה עוֹמֵד שָׁם אִילָן שֶׁל זָהָב עִם עֲנָפִים שֶׁל זָהָב וְעַל הָעֲנָפִים תְּלוּיִים כֵּלִים (...) בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ. וְהָיָה לוֹ פְּלִיאָה גְּדוֹלָה מַה זּאת שֶׁהוּא פַּעַם בְּכָאן וּפַעַם שָׁם (...) בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל מִן הַחַלּוֹן וְרָאָה אֶת הָאוֹרֵחַ הַנַּ"ל וְהִתְחִיל לְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ מְאד שֶׁיָּבוֹא אֶצְלוֹ, וְאָמַר לוֹ: "אֵין לִי פְּנַאי, כִּי אֲנִי הוֹלֵךְ אֶצְלְךָ (...) בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַצֵּיתָ לֵילֵךְ עִמִּי לְלַוּוֹת אוֹתִי מִן הַפֶּתַח, אָז לָקַחְתִּי מִמְּךָ הַנְּשָׁמָה וְנָתַתִּי לָהּ לְבוּשׁ מִן הַגַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן, וְהַנֶּפֶשׁ רוּחַ נִשְׁאַר אֶצְלְךָ. וְעַל-כֵּן כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּק מַחֲשַׁבְתְּךָ לְשָׁם- אַתָּה שָׁם, וְאַתָּה מַמְשִׁיךְ הֶאָרָה מִמֶּנּוּ אֵלֶיךָ, וּכְשֶׁאַתָּה חוֹזֵר לְכָאן- אַתָּה כָּאן. וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה עוֹלָם הוּא, מֵעוֹלָם טוֹב הוּא בְּוַודַּאי וַעֲדַיִן לא נִגְמַר וְלא נִסְתַּיֵים. (חיי מוהר"ן, סיפורים חדשים, פ"ה)
דמות האורח ודמות בעל הבית
זהו סיפור פסיכדלי והזוי שנראה כמו מרקחה חסרת פשר. אינני מבין את כל הרזים והרעיונות העמוקים שהחביא ר׳ נחמן בסיפור, אך בכל זאת, אבקש לעמוד על נקודה אחת. כל מי שמכיר את סיפורי ר׳ נחמן יודע שבשלב כזה או אחר נפגש עם ׳הצדיק׳ (במלרע)- דמות החכם המסתורי שיחשוף את המציאות העמוקה, המהותית, הנסתרת מתחת הרובד הנגלה ויוביל את הגיבור אל ההסתכלות הנכונה.
בסיפורנו משחק האורח הפלאי את דמות הצדיק. הוא נכנס אל חיי של ה׳בעל בית׳ הבורגני, היהודי הפשוט שיושב בביתו בליל החנוכה. היהודי הזה הוא אדם נורמטיבי לחלוטין, יש לו עסקים וחיי משפחה, הוא מעורב עם הבריות וחי בעולם הזה. מהצד יוצא שהוא לומד מדי פעם תורה, קורא מדי פעם תהילים. שיחה אחת מלב אל לב מזכירה לו את העולם העמוק שבו הוא אינו חי, והוא מתגעגע פתאום למציאות רוחנית יותר של נשמה.
”מעולם טוב הוא בוודאי“
והנה לפתע האורח המסתורי, הצדיק ש׳פולש׳ לפתע לחייו הנורמטיביים של בעל הבית, תופס אותו ומעיף אותו אל השמיים, אל עולם פנטסטי ומדהים שכולו רוח וכולו נשמה. הצדיק מלביש את בעל הבית, כמעט בעל כורחו, בלבוש מגן עדן, שהופך את עולמו לחצוי- פעם הוא פה, יושב עם הבריות, ופעם הוא מרחף בעולמות עליונים עם האורח המפתיע.
היינו מתרעמים על אותו אורח פוחז שהרס את חייו של בעל הבית, היינו מתכעסים על הבלבול והקרע שהוא יצר בליבו של היהודי התמים, אך הנה מגיע המספר יודע הכל בסוף הסיפור ואומר כי: "אֵינִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה עוֹלָם הוּא, מֵעוֹלָם טוֹב הוּא בְּוַודַּאי וַעֲדַיִן לא נִגְמַר וְלא נִסְתַּיֵים". האורח מגיע מעולם טוב, מלא אור ופנימיות. לא ברור בדיוק איזה עולם ואיך הסיפור נגמר, אבל הסוף טוב העולם הוא עולם חיובי.
הזדמנות להיפתח אל הקודש
אז הבנו פחות או יותר על מה המעשה מדבר- הסיפור נוגע בחייו של כל אחד מאתנו, שנפגש פתאום עם איזה אורח לא קרוא יוצא דופן ששואב אותנו לעולם שלם, חדש ומדהים שלא ידענו עליו ופותח לנו פתח שקורע את עולמנו בין קודש לחול ובין אור לחושך. אבל מדוע ההתרחשות היא דווקא בליל חנוכה, ולא בכל ערב של יום חולין?
את התשובה לכך נראה לי שניתן למצוא בעמידה על אחת המהויות הנסתרות בנרות חנוכה. הנרות הללו הן שלהבות שיובאו במיוחד אל החנוכיה שלנו הישר מהמנורה של בית המקדש. כזכר לנס המדהים שאירע בימי החשמונאים קבעו חז“ל כי בכל בית ובית, בכל משפחה ומשפחה ידלקו נרות שתפקידם להזכיר לנו את בית המקדש, את מנורת הזהב. הנרות הללו, שאין לנו רשות אלא לראותם בלבד, הם צוהר לעולם של קדושה. ימי החנוכה הם ימי חול לכל דבר, אין בהם שום הגבלה או איסור (שלא כשאר הימים הטובים של עם ישראל), אבל הם פוערים פתח בהוויה אל מרחב של קדושה, מרחב של אש יוקדת. גם הנר עצמו מזכיר לנו את הקודש הזה, המסתתר בתוך החול והחומר- השלהבת הנאחזת בנר ושואפת ללא הרף השמיימה, אך היא תלויה בפתילה ולא ניתקת ממנה, לא עוזבת את השמן החומרי.
חנוכה הוא הזמן שמאפשר לנו לפתוח את עצמנו ולהיפתח לקדושה שזורמת במסתרים. על פי תיאורו של הרב קוק (שנוגע, אמנם, לבית המקדש ולא לחג החנוכה, אך יש ביניהם חוטים קושרים רבים מאד) המרחב כולו הוא כמו שכבת קרקע נושאת מים, כאשר חנוכה הוא הפתח דרכו מתפרץ המעיין ונגלה כי הקדושה נמצאת בכל, מתחבאת מתחת לרגלינו, וכל שעלינו לעשות הוא לחצוב בארות ולגלות אותה.
דמותו של אבא בחלון
במובן מסויים זוהי בדיוק החוויה שעוברת על יוסף בביתו של פוטיפר. המציאות המצרית החילונית מלאה בפיתויים והזדמנויות לחטא ולנפילה. נראה שאין לקדושה שום נגיעה בה. והנה, אכן מזדמנת לפתחו של יוסף הזדמנות פז- אישה יפה מבקשת ומציעה לו להיכנס אל העולם הזה, לקחת חלק במציאות הזו שהכל מותר והמוסר יכול לחכות בינתיים בצד. היצר גואה, הדם גועש באוזניים והנה עוד רגע יוסף משתכנע, ולפתע- הוא קופא. "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם. רצונך שימחה שמך מביניהם, ותקרא רועה זונות?" (סוטה, לו ע"ב). בבת אחת יוסף מקבל פרופורציות. בבת אחת יוסף נזכר שיש קדושה בעולם, שיש מוסר ויש א-להים והוא עוצר ברגע האחרון.
כמו יוסף וכמו אותו בעל בית אנו מוזמנים לעצור לרגע מהחיים (וגם מחיי בית המדרש של תלמיד ישיבת הסדר...) ולהיזכר שיש קדושה בעולם, שהקב“ה פה ועלינו ’להעלות את ניצוצות השכינה‘ (כפי שאומרים בחסידות) ולחשוף את זרמי ושטפי הקודש שמתגלגלים סביבנו. להתבונן בנר שנאבק בכל עת לעלות לשמיים מבלי להתנתק מהפתילה ולהתבונן בחלון, בו מתגלה אלינו דמותו של אבינו שבשמיים.
