תשובת הרב אריאל בענין כניסת טמא מת לכיפת הסלע

הרב אריאל עם רבנים בהר הבית

הרב ישראל שליט"א - בעבר רבה של העיר ימית ת"ו וכיום ראש מכון המקדש, נשאל אודות כניסת טמאי מת לכיפת הסלע, לצורך חיזוק השליטה היהודית בהר הבית ומניעת הרס והשחתה של מקום המקדש על ידי הערבים.

לשם הבהרת הדברים, ראוי לציין שלפי המסורת ולפי הפסיקה המקובלת כיפת הסלע עומדת בדיוק במקום המקדש וכי השאלה מתייחסת לכניסת טמאי מת (כיום כולנו בחזקת טמאי מת) למקום המקדש לצורך שליטה יהודית במקום, בניינו והוצאת הטומאה ממנו.

 

להלן התשובה המלאה:

ב"ה

לר' .......

רוב שלום וברכה!

רצ"ב הערך "לשכנו תדרשו ובאת שמה" מתוך 'אנציקלופדיה בית המקדש' הנמצאת בהכנה. הפסוק שבראש הערך, יש לו לדעת הראשונים שני תכנים, האחד: מצוה מן התורה לדרוש למקום המקדש ולשאוף להגיע לשם. השני: הצד המעשי - "לבוא שמה" – כלומר, לכבוש את המקום.

כיבוש המקום אינו מטרה לעצמה, אלא המטרה היא - כדי לקיים במקום זה את המצוות המתקיימות במקדש. לדעת הרמב"ם יש לכבוש את המקום אף ב"מלחמה חזקה". כך עשה דוד המלך, וכך עשו החשמונאים וכך עשו ישראל בדורנו.

בלי כיבוש - אין מקדש ואין קרבנות. זאת, ככל הנראה, אחת הסיבות שעלה הרמב"ם להר הבית, למרות שהיה זה בתקופת הגלות, אך עשה זאת, כדי לקיים מצות "לשכנו תדרשו". במהלך העלייה להר הבית מקיים אדם מישראל כמה מצוות עשה, כגון, תפילה במקדש, השתחוייה, מצוות 'מורא מקדש', וכן מצוות אחרות המתקיימות בהר גם בעת החורבן )ראה חוברת 'בית ה' נלך'( כשהנוכחות של יהודים בהר אפילו בזמן הגלות, יש לה גדר 'כיבוש'.

מצינו כעין זה אצל אברהם אבינו, שנאמר לו (בראשית יג, יז): "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה", ומתרגם יונתן: "קום טייל בארעא ועבד בה חזקתא לארכא ולפתיא ארום לך אתנינה", פירוש: "קום סע בארץ ועשה בה חזקה לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה". הווה אומר, המהלך בארץ ישראל לממש את הבעלות על הארץ - זו עצמה 'חזקה', והיא ש'נותנת' לעם ישראל את ארץ ישראל.

המציאות הנוכחית היא, שממשלת ישראל מסרה את ההר לידי אויב, אשר הפך את הר הבית למרכז מקודש לאיסלאם. מן המרכז הזה קוראים המוסלמים תגר על מדינת ישראל. מאמיני האיסלאם מכריזים, כי אם לא יימסר ההר לשלטונם הבלעדי - לא יהיה שלום. יתירה מזו, המאמינים במוחמד נקראים מדי פעם לקיים ג'יהאד לשחרור ההר. קריאות אלה הן הכרזת מלחמה על עם ישראל. מול הרפיסות וההכנעה המשפילה של מוסדות השלטון במדינה כלפי הר הבית - מקום השראת השכינה - חוזרת האחריות על כל יחיד מישראל לעשות עד היכן שידו מגעת כדי לקיים את הנוכחות היהודית בהר, ולהכריז בכך, כי בני אברהם יצחק ויעקב הם 'בעל הבית' בהר (ראה ספר 'סנהדרין הגדולה', שם הרחבנו בהבהרת המושג 'אחריות היחיד' בתורת ישראל). כך גם מול המציאות העגומה, שזה כיובל שנים שעולם התורה מפנה עורף לנעשה בהר הבית, בהכרח, שיש חשיבות לעלייתם של יחידים וקבוצות להר. כאמור, כך נצטווה אברהם אבינו לעשות, וכך עשה הרמב"ם בעלייתו להר, וראוי לכל ירא ה' ללכת בעקבותיהם.

באשר לכניסה לקודש הקדשים, יש לזכור שבמציאות הנוכחית, מטרת העלייה להר כיום עניינה העיקרי הוא להגביר את העליה להר. העליה כיום עיקרה - ליצור הרגלי עלייה לציבור על פי ההלכה, כולל, טבילה במקוה, עלייה בנעלי בד וכד'. מסיבה זו יש גם להתרחק ממקום העזרה, שהכניסה לשם כשאדם טמא מת כרוכה באיסור כרת. מבחינה זו הושג הישג לא מבוטל, שבמקום בודדים שעלו להר בעבר במהלך שנה אחת, בשנים האחרונות הגיע מספר העולים לכעשרת אלפים בשנה.

נוכחות של עשרת אלפים איש בשנה בהר הבית, עלייה זו עצמה יש לה משמעות של 'כיבוש' בתנאים המשפילים שיצרה המדינה במקום המקדש.

הכניסה לקודש הקדשים עלולה לעורר מחלוקת חדשה וזעקות של 'כרת!' 'כרת!' ויש לחשוש שתרחיק מן ההר חלק נכבד של העולים כיום להר בטהרה.

לפיכך יש לומר כך: מבחינת ההלכה אין מניעה מלהכנס לכל מקום בהר אפילו לקודש הקדשים, ואפילו בטומאה, וכפי שכתב הרמב"ם (בית הבחירה ז, כג): "בשעה שנכנסין הבנאים לבנות ולתקן בהיכל או להוציא משם את הטומאה, מצוה שיהיו הנכנסין כהנים תמימים, לא מצאו תמימים יכנסו בעלי מומין, ואם אין שם כהנים יכנסו לויים, לא מצאו לויים יכנסו ישראל. מצוה בטהורים, לא מצאו טהורים - יכנסו טמאים... שהטומאה דחויה בציבור". כלומר, אפילו תיקון קל בהיכל דוחה את הטומאה, בודאי שכיבוש ההר מיד זרים דוחה את הטומאה. הלכה זו אמורה אף באשר לקודש הקדשים, כמובא בתוספתא כלים פרק א; ובפסחים פו, א; שם מתואר, שהיו נכנסים לעליית בית קדשי הקדשים אפילו לבדיקה תקופתית - "לידע מה היא צריכה", זאת, למרות קדושתה הרבה - הגדולה מקדושת קודש הקדשים. בוודאי אם נודע שיש שם טומאה ויש להוציאה, אם אין כהן טהור, אזי יכנס לשם ישראל טמא ויוציאה.

לאור האמור, כעיקרון, צריך שיכנסו מדי פעם לכיפת הסלע "לידע מה היא צריכה", וכבר אירע שהמוסלמים ערכו "שיפוצים" ושינויים במקום, וברור ש'בעל הבית' צריך להכנס ולראות את המתרחש, ולהציל מה שניתן להציל, או לפחות להביע מחאה פומבית.

לכתחילה היה ראוי שיהיה ביקור קבוע ומסודר אחת לשבוע, של חברי כנסת וקציני משטרה, הנכנסים לכל מקום בהר למנוע הרס וחבלה, וכך גם לכיפת הסלע.

המציאות היא שקיימת התעלמות של השלטונות מן הנעשה במקום והמוסלמים עושים במקום כאוות נפשם. לאחרונה התפרסם דו"ח סודי של מבקר המדינה, המראה את אוזלת היד של השלטונות מן הנעשה בהר הבית, החל בראש הממשלה, ההמשך במשרד המשפטים, המשטרה, הארכיאולוגים ועוד. למרבה הצער יש התנתקות נפשית ומעשית מן הנעשה בהר הבית.

יש אמנם 'עין פקוחה' על הנעשה בהר, אך אין תגובה של ממש לפעילות הערבית המתקיימת ברחבי ההר באופן חופשי. הזנחה זו מחזירה את האחריות לכל יחיד כנ"ל.

לפני כשנה פנה אלי משה פייגלין בשאלה; האם הוא רשאי – כחבר כנסת - להכנס לכיפת הסלע?

אמרתי כנ"ל שראוי שתיכנס משלחת מסודרת לסיור כזה.

אולם בהעדר משלחת, ולאור ההתעלמות של השלטונות מן הנעשה בהר, כניסתו לשם "לראות מה היא צריכה", ולהראות נוכחות במקום היא דבר המתבקש. הוספתי, שכדי שכניסתו לא תהיה סתמית, יש לי בקשה שיצלם כמה קטעים מן הסלע, לצורך מחקר אודות מקומו המדוייק של קודש הקדשים.

מתברר, שכאשר ניסה להכנס לכיפת הסלע – נעצר, ומאז נאסרה עליו הכניסה להר הבית לחלוטין.

מציאות משפילה זו של המדינה, המחזקת את שליטת האיסלאם על הר הבית, מחזירה את האחריות על כל יחיד להראות נוכחות בהר, כשבמציאות הנוכחית, זה המעט שאנו יכולים לעשות לקיום המצוה "לשכנו תדרשו ובאת שמה".

לא ראיתי את תשובת הרב צוריאל, אך ברור, שאין להעלות על הדעת מצב, שהמוסלמים יהיו 'בעל הבית' בקודש הקדשים, ואילו היהודים יקיפו את ההר הרחק מסביב. לפיכך חשוב שלעיתים מזומנות יכנס אחד העולים לכיפת הסלע, במטרה מוצהרת כדי להוכיח בעלות יהודית על המקום ובכך לקיים מצות כיבוש.

הנני כותב את הדברים על רקע העובדה, שזכיתי בחסדי ה' במלחמת ששת הימים לעמוד כשומר המקדש על שער כיפת הסלע, כשהתחושה היתה, רוממות וגאוה יהודית. דגל ישראל התנופף בראש כיפת הסלע, והתחושה היתה, שהנה חוזרים אנו לחדש את העבודה במקדש כדרך שקמו ועשו החשמונאים בימי קדם.

ועתה - אוי לעיניים שכך רואות...

בברכה ובתפילה

יהי רצון שנבנה את בית המקדש במהרה בימינו

הרב ישראל אריאל

מכון המקדש