סודות מן ההר

בשנים האחרונות עיקר תשומת הלב הציבורית הופנה למחדלי הפיקוח של הרשויות בישראל בהר הבית • אך לצד זאת, תועדו בחשאי עשרות רבות של גילויים ארכיאולוגיים "אגביים", שהתגלו במקרה תוך כדי עבודות הוואקף

מאת: נדב שרגאי / ישראל היום

השריד השלם ביותר. עיטורי הכיפה בדרום הר הבית

קיץ 2007 היה קיץ סוער בהר הבית. פעם אחר פעם התברר כי היועץ המשפטי לממשלה והדרג המדיני כובלים את ידיהם של אנשי רשות העתיקות, ואינם מאפשרים להם, בשל הרגישות המדינית, להוציא אל הפועל פיקוח נאות על עבודות הוואקף בהר הבית. עתיקות רבות נפגעו, הושחתו, נהרסו או נגנבו.

עיקר תשומת הלב התקשורתית והציבורית הוקדש למחדלי הפיקוח של הרשויות בהר הבית - משטרה, עיריית ירושלים, רשות העתיקות, היועץ המשפטי לממשלה והדרג המדיני. דו"חות חמורים שהכין מבקר המדינה בשנת 2008 על המסכת הזאת ועל הנזקים העצומים שנגרמו לעתיקות בהר, עדיין אסורים לפרסום למרות שלפני שבועות אחדים כבר פורסמו בחו"ל.

לרבים המצויים בסוגיה קשה עד היום להשתחרר מן הרושם כי יותר משהאיפול המוטל עליהם נועד למנוע פגיעה בביטחון המדינה, או ביחסי החוץ של מדינת ישראל, הוא נועד לכסות את ערוות הרשויות בהר. 

אלא שלצד הרס העתיקות בהר ומחדלי הרשויות במניעת ההרס הזה - והדברים התפרסמו בהרחבה בתקשורת לאורך השנים - חמקה לה מעין הציבור מסכת שלמה של גילויים ארכיאולוגיים, שנחשפו תוך כדי העבודות הפראיות של הוואקף והמוסלמים בהר הבית.

אין מדובר בחשיפה רצונית, שנובעת מחפירה ארכיאולוגית מוסדרת. רשות העתיקות מהלכת בהר הבית על בהונות רגליה, כמי שידיה קשורות. הרשויות, הן הישראליות מאז 1967 והן הירדניות בשנים 1967-1948, ואפילו הבריטים מאז 1917 ועד הקמת מדינת ישראל, נמנעו מלחפור בהר. המוסלמים לא איפשרו זאת, ואף על פי כן, לאורך דורות, כתוצאה מבנייה ומתחזוקה שוטפת דווקא של המוסלמים, נחשפו באקראי בחפירות הוואקף מאות גילויים, חלקם מרעישים, שתועדו על ידי השלטונות ועל ידי חוקרים שונים.

רוב החומר הזה קבור בתיקי הפיקוח של רשות העתיקות ובארכיון המנדטורי של מחלקת העתיקות. הוא לא ראה אור עד היום, בעיקר כדי שלא להביך את המוסלמים בפרסום פרקים יהודיים ונוצריים מההיסטוריה של הר הבית, שהממצאים הארכיאולוגיים מאששים. המוסלמים, כידוע, מכחישים כיום כל קשר וזיקה יהודיים להר, ואף מכנים את בית המקדש: "אל מזעום". רוצה לומר: השקרי, המדומיין.

לפני שנים אחדות פירסם הארכיאולוג צחי דבירה מאמר מרשים, שכלל מידע חדש מהחפירות השונות בהר הבית במאה השנים האחרונות. המאמר פורסם בכתב העת המדעי של אוניברסיטת בר־אילן "חידושים בחקר ירושלים", אך התקשורת לא התייחסה אליו. דבירה נבר בארכיון הצילומים של מחלקת העתיקות המנדטורית ומצא שם אוצר. הוא גילה ערימה של תצלומים ותיעוד רב שאסף מנהל המחלקה רוברט המילטון בזמן השיפוצים הנרחבים שהוואקף עשה במסגד אל־אקצא, בעקבות רעידות האדמה בשנים 1927 ו־1937.

בספר המקיף של המילטון על מסגד אל־אקצא, שיצא לאור באמצע המאה הקודמת, אין זכר לחומרים הללו. המילטון פשוט "דילג" עליהם. דבירה מציין שהמשותף לכל הגילויים הללו "הוא בכך שהם קודמים לתקופה הערבית הקדומה". הוא משער שאז כבימים אלה ממש, הבדיקות והתיעוד היו תלויים בחסדיו של הוואקף, ומשום כך בחר החוקר הבריטי שלא לפרסם ממצאים שמלמדים כי במקום עמדו מבני ציבור חשובים שקדמו למסגד, ושלא היו איסלאמיים. 

המילטון מצא למשל מתחת לפתח המזרחי של המסגד הנוכחי בור מים מטויח וגרם מדרגות המוביל אליו, אשר ככל הנראה שימש מקווה טהרה יהודי (במוסף זה פורסמו בעבר דברים אלו). הוא חשף פסיפס קדום מהתקופה הביזנטית מתחת למסגד אל־אקצא, שייתכן שהיה שריד לכנסייה שעמדה במקום קודם הקמת המסגד.

חיבורים תת־קרקעיים

ממצא זה מערער לכאורה את נטיית המחקר המודרני, שנסמך על מקורות היסטוריים, להניח שהר הבית עמד בשיממונו בתקופה הביזנטית. המילטון גם מיפה שם בורות מים וחללים לא מוכרים, בעיקר באזור "השער הכפול", המעבר התת־קרקעי שנבנה בימי הבית השני, אשר דרכו נכנסו אל מתחם הר הבית מדרום.

בתצלומים של המילטון מאזור זה נראית מנהרה חצובה בסלע, שבחלקה מקורה בלוחות אבן באורך של כ־15 מטרים, ברוחב ממוצע של כ־1.2 מטרים ובגובה של כשני מטרים, ובה גרם מדרגות היורד לכיוון מזרח. אחת האפשרויות היא שהמנהרה שימשה מעבר בין האולם של השער הכפול לחלל תת־קרקעי נוסף.

עם זאת, המילטון לא היה היחיד שנמנע מלפרסם את ממצאיו. גם רשות העתיקות הישראלית נזהרה מאוד בפרסום ממצאים "אגביים", שנחשפו תוך כדי עבודות המוסלמים, גם כדי שלא להביך את הוואקף, וגם כדי שבעתיד הוואקף לא ימנע מאנשיה לתעד ממצאים דומים. הדוגמאות רבות. הן גולשות לאחור עד השנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים ומגיעות עד שנות ה־2000 וימים אלה.

ב־1970, כשהוואקף חפר בריכת חירום לכיבוי שריפות לאחר הצתת מסגד אל־אקצא על ידי מייקל רוהאן הנוצרי האוסטרלי, התגלו במקום בור גדול, תעלת גישה הסמוכה לו וקיר קדום שאבניו הזכירו אבנים הרודיאניות. הממצאים הללו המתועדים בתיקי רשות העתיקות, נחשפו רק שמונה שנים מאוחר יותר על ידי חוקר הר הבית, פרופ' אשר קאופמן.

אחת התעלומות הגדולות והבלתי פתורות של מסתרי הר הבית היא החדר המכונה "חדר אליהו" ממזרח לשער הכפול, שתועד תחילה על ידי מאיר בן דב ואחר כך על ידי דן בהט. הדיווח, ומאוחר יותר גם התמונות, גילו חלל עצום מימדים שמסתתר מאחורי הקיר הצפוני הפרוץ חלקית של "חדר אליהו", חלל שלא נחפר מעולם.

באוגוסט 1989 התריע מפקד הר הבית באותה עת, רב פקד ציון עזרא, על עבודות שיפוץ באזור השער הכפול במגמת התחברות לאורוות שלמה, ובינואר 2001 נודע לוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית מפי תושב מזרח ירושלים על קיומו של החלל. התושב שעבד במקום, סיפר לאנשי הוועד שקיימת תוכנית להרוס את הקירות החוצצים ולחבר את כל חללי הר הבית לאורך החומה הדרומית של ההר לחלל אחד גדול. פרסומים בעיתונות שנסמכו בין השאר על מידע זה, ושגרסו כי הוואקף מתכוון לחבר בין שני המסגדים התת־קרקעיים שאותם הכשיר באורוות שלמה ובאל־אקצא הקדומה, הוכחשו בחריפות על ידי המשטרה.

גם חודשי הקיץ של שנת 2007, שבהם חפר הוואקף שתי תעלות לאורך מאות מטרים באזור הרגיש ביותר בהר הבית - הרמה, שעליה ניצבת כיפת הסלע, והאזור שבו לדעת מרבית החוקרים שכן בית המקדש - סיפקו שורה של גילויים. 

הממצא המרעיש ביותר שפורסם חלקית על ידי רשות העתיקות, על פי אישור מיוחד של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, היה "מפלס חיים חתום" מתקופת הבית הראשון, שכלל שברי חרסים וכלים מימי הבית הראשון ועצמות של בעלי חיים.

ההודעה שפירסמה הרשות לא כללה יותר מדי פרטים על מהות הממצא הדרמטי, וציינה כי הוא נבדק על ידי צוות מיוחד שכלל בין השאר את פרופ' רוני רייך מאוניברסיטת חיפה, את פרופ' ישראל פינקלשטיין מאוניברסיטת תל אביב ואת פרופ' סיי גיטין, מנהל מכון אולברייט. 

חשיבותו העיקרית היתה בכך שהוא היה תקדימי: היתה זו הפעם הראשונה שבה נחשף בהר מפלס חיים חתום מתקופת בית המקדש הראשון, והוא גם העניק מדד ארכיאולוגי אפשרי לשחזור גבולות של מתחם הר הבית בימי הבית הראשון.

ד"ש מהסטיו המלכותי

פריט אדריכלי נדיר. שבר מהסטיו המלכותי של הורדוס

הגילויים הללו מעצימים את סימני השאלה סביב הפיקוח הלקוי של הרשויות על עבודות הוואקף בהר הבית, כי מי יודע אילו ממצאים אחרים, לא כאלה שנחשפו במקרה, הפסיד עם ישראל והפסידה התרבות האנושית כתוצאה מהעבודות הבלתי מוסדרות של הוואקף, מהפיקוח הלקוי הישראלי ומהאובדן, ההשחתה וההרס של ממצאים רבים וחשובים שהיו טמונים בהר.

ולמרות הכל, יש כמה נקודות אור, ששרדו הן את מחדלי הפיקוח והן את עבודות הוואקף. נקודות האור הללו נבדקו על ידי שני חוקרים - ישראלית והונגרי. החוקרת הישראלית היא ד"ר אורית פלג־ברקת מהמכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בין השאר בכיפות מעבר השער הכפול, "שער חולדה" המערבי, שמעוטרות בדגמים צמחיים וגיאומטריים. בימי בית המקדש השני, ובייחוד בתקופת שלושת הרגלים, היו רבבות עולי רגל נכנסים למקדש דרך המעבר הזה.

גילופי הכיפות (שכיום משוחות בשכבה דקה ושקופה של סיד) נמצאים בתחום הר הבית מעבר לחומה הדרומית שלו, בחללים המכונים "אל־אקצא אל־קדימה (הקדומה)". המשלחת הארכיאולוגית שבראשה עמד בנימין מזר תיעדה אותן כבר בשנות ה־70, ופלג־ברקת ביקרה שם שוב ב־2004 וצילמה אותן.

היא מתמודדת בעבודתה עם הטענה שהמעבר הזה על העיטורים (ראו צילום) הוא שריד מהתקופה האומיית, המאוחרת יותר, וכותבת שבחינת העיטורים על גבי הכיפות, סגנון הגילוף שלהם, המערכים הכוללים ומבחר הדגמים, מגלה כי יש להם מקבילות ברורות באמנות של שלהי ימי הבית השני.

בחינה זו "מכריעה לטובת תאריך בנייה בימיו של הורדוס... זכויות היוצרים של תכנון ועיטור המבוא של השער", משוכנעת פלג־ברקת, "שייכות לאמנים ולארכיטקטים שעבדו בשירותו של המלך הורדוס, והמבואה המעוטרת של 'השער הכפול' על ארבע כיפותיה היא, אפוא, השריד השלם ביותר שהשתמר עד ימינו מן המתחם ההרודיאני של הר הבית". 

פלג־ברקת צילמה וחקרה עוד פריט אדריכלי נדיר ומסקרן שמצא את מקומו בצידו הצפוני הפנימי של הכותל הדרומי, בתוך אורוות שלמה, כיום מסגד מוסלמי (ראו תמונה). מדובר בשבר כרכוב מעוטר בדגמים צמחיים וגיאומטריים, שנעשה בו שימוש משני בעת בניית ה"אורוות".

ד"ר פלג־ברקת מעריכה שמקורו בסטיו המלכותי שהורדוס בנה לפי עדות יוסף בן מתתיהו בקצה הדרומי של רחבת הר הבית. החלק שנראה לעין במה שהפך היום למסגד מוסלמי, שייך לחלקו העליון של הכרכוב שמעוטר בשתי רצועות - אחת מהן בדגם שריגי גפן. 

תגלית אחרת שמורה במוזיאון האיסלאם, שאותו מנהל הוואקף על הר הבית. הגישה של חוקרים ישראלים למקום מוגבלת מאוד. מדובר למעשה בלוח אבן, שבר של כתובת מונומנטלית, שעליו כתובת בלטינית ובה שמו של הורס מצדה, הנציב הרומי פלביוס סילווה. התגלית פורסמה על ידי החוקר ההונגרי טיבור גרול בביטאון מכון אולברייט לארכיאולוגיה. גרול הבחין בלוח לפני שנים אחדות, במהלך ביקור שלו בהר הבית. כשהתעניין אצל אנשי הוואקף בנוגע למקור הלוח, הם סיפרו לו שהוא נמצא בחפירות הבור הגדול שהמוסלמים כרו בהר ב־1999, כאשר נפרץ פתח הכניסה לאורוות שלמה. 

הארכיאולוג ד"ר גבי ברקאי, חוקר הר הבית, ומי שמנהל עם צחי דבירה את פרויקט סינון עפר הר הבית, שהוואקף פינה מהמקום בעבר, שילב את הפרסום של גרול במאמר שפירסם בכתב העת

לידיעת ארץ ישראל "אריאל". ברקאי מציין כי "זוהי העדות היחידה המצויה בידינו על קשת ניצחון או קשת זיכרון שבנו הרומאים בהר הבית לאחר הריסת העיר ובית המקדש. יש בכך עדות ייחודית לפעולת שיקום העיר, שבה החל הצבא הרומי, מייד לאחר חורבנה, כיובל שנים לפני ייסודה של אליה קפיטולינה". 

ומה יהיה על שרידי העבר?

ד"ר גבי ברקאי: "אין מקום חשוב יותר מבחינה ארכיאולוגית מאשר הר הבית"

צילום: דודי ועקנין

מה שמטריד את ד"ר ברקאי ואת ד"ר אילת מזר, שניהם חברי הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית, הוא הגילויים שלא נחשפו, שהושחתו או שנגנבו מההר, וגם כאלה המתגוללים בהר כחפץ שאין בו דורש. השניים מציינים כי בחצרות הר הבית עדיין מונחות קורות עץ עתיקות שפורקו בעבר מגג מסגד אל־אקצא, והן חשופות לפגעי מזג האוויר ולבלאי. אחדות מקורות העץ הללו שמצאו את דרכן אל מחוץ להר תוארכו לימי הבית הראשון (ראו כתבה נרחבת ב"ישראל השבוע", 16.9.2012) וכן ערימות שברים אדריכליים של שיש, בין היתר סורגים שנראה כי היו חלקי כנסיות, גזעי עמודים וכותרות עמודים שאין איש יודע מניין נלקחו, וחרסים רבים ושברי כלים רבים.

ברקאי מצר על כך שבהר ממשיכים הדברים להתנהל ללא תיעוד, רישום ופיקוח מסודר, "אבל הידיים של רשות העתיקות קשורות". הם עצמם מעידים על כך: "אנחנו, אנשי הוועד, בכוחותינו המועטים מנסים לתעד את מה שנעשה שם. יש לנו אנשים מטעמנו שפועלים שם. אנחנו גם עוקבים אחרי צילומי אוויר של הר הבית וגם מרכזים עדויות של מבקרים שונים שמודיעים לנו על כל שינוי. 

"העובדה שאחרי כל מה שידוע לנו היום עדיין נמצאים טרקטורים וכלים כבדים על ההר, ומעת לעת מבצעים שם עבודות, היא שערורייה בלתי נתפסת. אין מקום חשוב יותר מבחינה ארכיאולוגית מהר הבית, אבל בגלל שיקולים שבעיניי הם שיקולים זרים, הרשויות נוהגות שם לאורך השנים בשרידי העבר בדרך תמוהה, המעוררת שאלות קשות".