מסך עשן

יש לו חלום: לייסד גן לאומי ליד יריחו שאליו יקובצו מארבע כנפות סממני הקטורת * פרופ' זהר עמר אמנם טרם איתר את החידה הגדולה מכל, מעלה העשן ההיסטורי שהוצפן בידי בית אבטינס, אך הוא משוכנע שכיום ניתן ליצור לו מקבילה מלאכותית שתביא לאותה תוצאה בדיוק * אה, והוא גם מציע לחכמי הדור פשוט להתכנס ולבחור את הבשמים המשובחים ביותר בימינו לצורך הקטורת העתידית, ממש כפי שנהגו חכמינו כשייסדו את נבחרת 11 הסממנים היוקרתית 

1.צרי   2.ציפורן   3.חלבנה   4.לבונה   5.מור   6.קציעה   7.שיבולת נרד   8.כרכום (זעפרן)   9.קושט   10.קינמון

אלפיים שנות העדר מזבח קטורת עשו את שלהן, והבילבול רב ועצום. כמעט כל בושם יוקרתי הוצע במהלך הדורות כמועמד להיכלל ברשימת 11 חברי הנבחרת המוקטרת. אם מקבלים ברצינות את כל דעות החוקרים והפרשנים בעניין הרכב הקטורת שבמקדש, קשה למצוא ידיים ורגליים בעניין. רק בשל כך צמחה רשימת הזיהויים מ-11 סממנים בלבד, ליותר מחמישים.

הצרי, למשל, הראשון ברשימת הסממנים, מזוהה בידי רבים מהפרשנים כעצת האפרסמון העתיק, אך לעומתם אחרים מזהים אותו דווקא כשרף שלו, או כשרף אלת המסטיק, או כשרף של ליקוידאמבר מזרחי, או כפרחי סמבוק שחור, או כלעוסית מטפסת, או כשמן של זקום מצרי, או כאחד ממיני הצפצפה או כשרף של אחד ממיני הלבונה. הציפורן, מספר שתיים, מזוהה בידי חוקרים ופרשנים מסויימים כמכסה של קונכיה ולחילופין כסממן צמחי דמוי ציפורן, כסוג של אבן חן (אוניקס), כשחליים, כשרף של חבלבל רפואי, כקינמון הקסיה, כשרף של ליקוידאמבר מזרחי, כלוטם השרף, כליבנה הודי או כאיגנית הציפורן. החלבנה זוהתה כצמח מיעה, כשרף של ליקוידאמבר מזרחי (טוב, זה רגיל), כגלבנה או כשרף כלך החלבנה, כפרונוס מחלב או כשרף של לוטם השרף. וכן הלאה וכן הלאה.

פרופ' זהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן (שאף הוציא לאור ספר בנושא זה בהוצאת אוניברסיטת תל אביב) איננו נבהל מחוסר הוודאות בעניין. לדעתו אם מתייחסים למסורות המבוססות והקדומות יותר, לסבירות ההיסטורית ולהקשר, מצטמצמות מאוד אפשרויות התעייה. לדבריו, בהחלט אפשר להצביע בוודאות על חלק מהסממנים, ובסבירות גבוהה על רובם.

ומלבד זאת, הוא מזכיר, רק ארבעה מסממני הקטורת ניקבו בתורה בשמות ("קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה"), מה שמעלה אפשרות שאת שאר שבעת הסממנים ניתן לבחור בכל דור מחדש, ובלבד שנגיע בסופו של דבר ל-11. כך מפרש בין השאר רש"י בתלמוד, וכך משתמע ממדרש שיר השירים רבה: "מכאן בדקו חכמים ומצאו שאין יפה לקטורת אלא 11 סממנים הללו", כלומר אלו הבשמים שנבדקו ונמצאו ראויים בדורות קדומים, ולא מופרך להניח שבדורנו שלנו יימצאו אחרים ראויים על פניהם.

"חופש הפעולה הזה נחוץ לנו", טוען עמר, "גם מכיוון שחלק מהבשמים היוקרתיים של העולם הקדום כבר אינם אהודים כל כך בעולם המערבי המודרני. אפילו שמן האפרסמון שנחשב ללהיט בעת העתיקה יתקשה לשמר את מעמדו בימינו. כך גם המור, שמופיע הרבה מאוד במקורות בתקופה הקדומה ואהוב עד היום באתיופיה ובתימן, הוא בעל ריח חזק מאוד שהאף המערבי יתקשה לאהוב".

ובית המקדש ייבנה לפי הסגנון המערבי?

"זו שאלה טובה. אינני יודע, אבל ברור שניתן לגייס לטובת הדבר את מיטב הטכנולוגיה המודרנית שעשויה לפתור בעיות רבות".

הקטירו אותה במקדש פעמיים בכל יום, כ-175 גרם בכל פעם (חצי מנֶה), ופעם אחת בקודש הקדשים ביום הכיפורים. את רשימת הסממנים שלה משננים יום יום בתפילה עד שכל ילד דתי יודע שאם לא נמצא יין קפריסין, למשל, יש להביא חמר חיווריין עתיק (יין לבן ישן). הקטורת באה מהשורש ק.ט.ר. שמשמעו בארמית קשר, ומטרתה לקשור בין שמיים וארץ בריחה הטוב. בעברית משמעות השורש הזה היא קיטור, כלומר עשן, ואכן הקטורת נועדה גם לערפל את המתרחש בהיכל, כי לא את הכל צריך לראות. "ה' אמר לשכון בערפל" (דה"ב ו,א), כדברי שלמה המלך.

בתלמוד (כריתות ו) נמנו בקטורת 11 סממנים, כאמור: צרי [המכונה בתורה נטף], ציפורן [שחלת], חלבנה, לבונה, מור, קציעה, שיבולת נרד, כרכום, קושט, קילופה וקינמון. לאלו נלוו מרכיבים נוספים ששימשו בתהליך ההכנה שלה: בורית כרשינה, יין קפריסין, מלח סדומית ומעלה עשן. זה האחרון נועד לגרום לעשן לעלות היישר למעלה ולא להתפזר.

הסממן המדוייק טרם נמצא, אבל יש מקבילות מודרניות
ניסוי במעלה העשן

היא הורכבה מסממני בושם שנחשבו היקרים ביותר בעולם הקדום. כשההיסטוריון הרומי פליניוס (מת בשנת 79 לספירה) מציין בסוף אנציקלופדיית הענק שלו בת 37 הכרכים מָהם המוצרים היקרים ביותר בעולם, הוא מונה אבני חן שונות ואת צבעי תולעת השני והארגמן, אך לצידם גם שמונה מתוך 11 סממני הקטורת. כלומר חז"ל הכניסו למכתשת הקטורת את המובחרים ביותר מבשמי תקופתם.

"בימי קדם כולם הכירו את סממני הקטורת", מסביר עמר, "ולאו דווקא בהקשר הדתי. אותם סממנים שימשו בחלקם לצורכי חולין. הקטרת קטורת היתה מקובלת מאוד בחיי היום-יום הקדומים, היהודיים והלא יהודיים, וכך גם בקרב יהודי המזרח עד עלייתם לכור ההיתוך הארצישראלי. סבתא שלי היתה מקטירה לקראת שבת מור ולבונה על גבי גחלים לוחשות ("מוגמר"). זה לא נעשה מטעמים דתיים בהכרח, אלא כדרך ליצירת אווירה טובה. אצל יהודי אתיופיה זה עדיין מנהג נפוץ. אפילו שתיית קפה מלווה בהקטרת לבונה".

מעניין שדווקא הצמח שבימי קדם נחשב לסוד מקצועי כמוס של בית אבטינס – מעלה עשן, איננו אתגר גדול בעיני עמר. במסגרת הערפל הסמיך המלווה בדרך כלל את הנבירה בעבר, עמר טרם איתר את מעלה העשן המקורי (מלבד תובנה שהגיע אליה שהצמח הקרוי כיום בשם זה איננו מעלה העשן האמיתי), אך לדבריו ניתן להפיק כיום מעלה עשן מלאכותי שלא מהצומח, כפי שקיים היום בכל דיסקוטק מכובד. בינתיים הוא ממשיך גם בנסיונותיו לאתר את מעלה העשן ההיסטורי.

הר המור, גבעת הלבונה

"מצב המחקר בימינו הוא כזה שרוב סממני הקטורת, כמעט כולם, כבר מזוהים", משוכנע עמר. כך, הצרי, האפרסמון ההיסטורי (אין קשר לפרי הכתום המכונה כיום בשם זה), שוב גדל בעשור האחרון בעין גדי וגם בגינתו של עמר בנווה צוף, וזאת לאחר חיפושים ארוכים ונסיונות ביות בארץ הקודש שארכו כמעט יובל שנים, וסידרת מאמרים של עמר שבהם טרח להוכיח את זיהוי הצמח.

"הציפורן, שבשום אופן איננו זהה לצמח שאותו מכנים כיום בשם הזה, הוא ככל הנראה מכסה קרני של חלזונות שנועד במקורו לחסום את פתח הקונכיה כשהחילזון מצטנף בתוכה. המכסה מכיל בתוכו חומר ארומטי, ומכונה ציפורן בשל צורתו. המכסה הקרני הזה נמצא עד היום בשימוש בקטורת בין השאר בירדן, במרוקו וגם באתיופיה. אגב, על פי המקורות, אחד הסממנים הנלווים לקטורת הוא בורית כרשינה, שמטרתו 'לשפות בה את הציפורן כדי שתהא נאה'. הבורית היא סממן ניקוי הנצרך כאן מכיוון שכאשר מנתקים את המכסה הקרני מהחילזון נשארת עליו שארית בשר שיש להסירה בשל ריחה הרע. קודם להכנסת הציפורן לתערובת הקטורת יש להשרותה בחומר הניקוי הזה, שמביא להסרת שאריות הבשר.

"החלבנה היא סממן שריחו איננו טוב ביותר, אך תרומתה לתערובת הקטורת הוא חריפותה ויכולתה להעצים את ריחות הבשמים האחרים. על פי המקורות את ריח הקטורת הריחו עד יריחו, וגם אם ברור שיש כאן גוזמא רבתי, עוצמת החלבנה עשויה להסביר משהו מהזיכרון היהודי ההיסטורי הזה. הזיהוי של רש"י ושל מפרשים נוספים מביא אותנו לצמח בעל תפרחת צהובה הקרוי בפרסית עד ימינו בשם 'חלבני'. לצמח הזה אכן יש ריח חזק מאוד שקשה לשאתו.

"זיהויה של הלבונה, אגב, ודאי לגמרי", ממשיך עמר. "כל הפרשנים והחוקרים מסכימים שהלבונה היא ה-Boswellia, עץ הלבונה שמקורו בדרום ערב, בעומאן, בדרום תימן, באתיופיה ובאריתריאה. כבר במקרא נאמר ש'לבונה משבא תבוא'. הלבונה היתה סממן הקטורת השכיח ביותר בעולם העתיק, ועד ימינו. הזיהוי שלו כה ברור כי מעולם לא הפסיקו להשתמש בו. הבושם מופק משרף העץ שבתחילה נראה כנוזל חלבי לבן – ומכאן כנראה השם לבונה – ואחר כך מתגבש ונעשה צהבהב. בשנים האחרונות התחלנו לגדל לבונה בארץ. בחממה שלי גדל עץ לבונה, וכמה עצים כאלו גדלים בעין גדי, וזאת למרות שבעבר לא גדלה לבונה בארץ ישראל, והיא תמיד הגיעה בדרכי המסחר.

"המור מזוהה בצמח שנקרא עד היום בערבית בשם מוּר, וכך גם באכדית. בכל השפות האירופאיות הוא מכונה 'מירה'. גם הוא גדל במזרח אפריקה ובדרום ערב. פרופ' פליקס המנוח ייבא ארצה כמה עצי מור. אלו שהביא עמו לאונ' בר אילן מתו במהרה, אך לעומתם אלו שניטעו מחדש בעין גדי גדלו ושיגשגו.

"גם זיהוי שיבולת הנרד ודאי למדי, ואיש איננו חולק עליו. כל התרגומים וכל הפרשנים, מהרב סעדיה גאון שבעיראק ועד רש"י שבצרפת מספקים את אותו הזיהוי –בלטינית: נרדוסטכיס. הוא אכן דומה מעט לשיבולת וגדל רק באזור ההימלאיה. גם בזמן העתיק נהגו לייבא אותו משם.

"זיהויו של הכרכום אף הוא די ברור – מדובר בכרכום הגינה התרבותי. את הבושם מפיקים מצלקות הצמח בעבודה ידנית מפרכת. עד היום הכרכום הוא התבלין היקר בעולם. כדי להפיק ק"ג כרכום דרושים 150,000 פרחים. בימינו מוכרים את הכרכום – הזעפרן – בגרמים, כשכל גרם עולה כ-25-30 ש"ח. אגב, בהודו עדיין קיימת טכניקה להפקת בושם נעים מאוד מצלקות הצמח הזה. גם הקושט מזוהה בוודאות. בערבית הוא קרוי עד ימינו בשם 'קוּסט' וגדל כיום בחבל קשמיר, למשל. הבושם מופק מקנה השורש של הצמח.

"הקינמון מזוהה כקינמון ציילוני גלול, כשמין קינמון אחר – קינמונה קסיה – הוא למעשה הקציעה ששימרה את שמה העברי גם בלטינית. שניהם מופקים מקליפת עץ הקינמון שאותה מקלפים, כלומר מקציעים, ומכאן השם 'קציעה'. יוסף בן מתתיהו כתב ב'מלחמות היהודים' שבאוצרות המקדש היו מצויים הרבה מאוד קינמון וקסיה. מקום גידולו הקרוב ביותר של הקינמון, אגב, הוא מהאי זנזיבר שבאוקיינוס ההודי.

ורק צמח אחד, שולי למדי בהרכבה של הקטורת נותר עד כה חידה בלתי מזוהה  בעיני עמר – הקילופה. לעמר יש אמנם כמה רעיונות לזיהוי הקילופה ההיסטורית, אך חוסר הוודאות בזיהוי מביא אותו לבכר את הדעה ההלכתית שעל-פיה ניתן, כאמור, להחליט בכל עת על שינוי הרכבה של הקטורת.

בכלל, לדעת עמר, אם רק ירצו ניתן כיום לגדל את רוב סממני הקטורת בארץ הקודש. כבר כיום מצויות ברשותו דגימות של כמעט כל הסממנים העתיקים. עמר עצמו חולם על הקמתו של 'גן לאומי הקטורת', גן שמבחינה אקלימית ומהותית כאחד נכון יהיה לטעמו להקימו בסביבות יריחו. ואלו בשמים כדאי להכליל במתכון מודרני של הקטורת? בזה מסרב פרופ' עמר להתערב. "בעניין הזה אני לא רלוונטי", הוא מתעקש. "אשתי אומרת שאני לא מבין בבושם של ימינו שום דבר".