ביקור ראשון בהר הבית...

על רשמים של יהודיה שבאה להתהלך ברגש בבית א-לוהים ומצאה עצמה כפושעת מועדת

מאת: רחל טויטו

היה מרגש מאוד... הגרון חנוק והדמעות כמעט זולגות כי מרגישים חיבור שלא ניתן לתארו במילים בצורה מספיק טובה, מרגישים את ההיסטוריה ואת העבר המפואר של בית המקדש מרחף באוויר הקריר של העיר העתיקה...

אבל הרגש הזה מהול בעצב ובכעס, ואולי ההתרגשות (יתר?) שלי נובעת מכך שנתנו לי להרגיש פושעת.

בכניסה, שוטר (יהודי) ממשטרת ישראל אמר לי "שום ספר תהילים, שום תפילה... ובלי פרובוקציות!" והזהיר אותי שאם אעשה פרובוקציות, ילוו אותי שוטרים ויוציאו אותי משם.

לא באתי לעשות פרובוקציות, באתי להתחבר למקום הקדוש ביותר לעם היהודי.

למעלה יש כמובן את שוטרי הוואקף, ויש שוטרים ממשטרת ישראל- ושמתי לב שרוב השוטרים שעומדים למעלה הם ערבים ומדברים ביניהם בערבית.

האם הרגשנו בטוחים בנוכחותם? לא ממש. עקב אחרינו שוטר מהוואקף, לאן שלא הסתובבנו הוא תמיד נשאר במרחק כמה מטרים מאיתנו וכמעט ולא השאיר אותנו לבד.

הלב נצבט כשהסתובבנו סביב החומות וראיתי את הטרקטורים והמיני-בולדוזרים חופרים והורסים את העתיקות וכל זכר ארכיאולוגי, ללא אישורים ובלי שום פיקוח מצד הרשויות. אני לא מבינה איך נותנים להם לעשות דבר כזה..? רק לחשוב על כל הרסיסים של בית המקדש, והוכחות ארכאולוגיות שמעידות על תקופות מפוארות של העם היהודי בירושלים. כך למשל, ליד שער הרחמים השאירו מוטות מתקופת בית המקדש הראשון, זרוקים סתם ככה, נהרסים עוד יותר מבלי שלאף אחד אכפת.

מדינה דמוקרטית... הבטיחו חופש דת ופולחן, אבל כנראה שזה לא תקף ליהודים והר הבית בהחלט מחוץ לתחום.

ירושלים מאוחדת והיא בירתנו (בתקווה) לעד. אבל אין לנו באמת שליטה על המקום הכי חשוב ליהדות ויהודים מושפלים שם. זאת בושה וזה מטורף כשחושבים על זה...

ניצחון קטן שלי היום: הצלחתי להתפלל ולקרוא כמה פסוקי תהלים דרך האייפון מבלי שישימו לב...