על ליל הסדר בחבורה בירושלים והניסיונות לעלות להר הבית

קורבן התמיד לעת עתה - העולים להר הבית

מאת: דליה שטרן

הכנות אחרונות לקראת שיא החג - ליל הסדר בירושלים. בדיוק מול קבר דוד כשהחשוב מכל היכולת למחרת בבוקר בהליכה קצרה.

לעלות להר הבית. אנו מסבים לסדר עם אנשים שתויגו כמסוכנים ביותר באזור עקב רצונם בשאיפה בסיסית לבית מקדש כבימים ימימה.

תוך כדי שירת הדיינו אני מהרהרת:

אילו ייפתחו שערי ההר מחר ויחטטו בתיקינו להוציא כל דברי קודש ונוכל להיכנס - דיינו.

אילו נוכל להיכנס לאחר אזהרות של השוטר: "לא להתפלל ללכת בקבוצה לא לעשות פרבוקציות" ונוכל לעשות סיבוב מלא- דיינו.

אילו נעשה סיבוב מלא והשוטרים יזרזו אותנו במבטים מפוחדים לכל עבר וידביקו מצלמה לפנינו- דיינו.

אילו הנשים והגברים יצעקו לנו ברעש מחריש אוזניים: "אללה אכבר"- דיינו.

ב-7:30 למחרת בבוקר עומד ליד השער שוטר: הר הבית סגור למבקרים. למה ?? כי יש כמה רעולי פנים בפנים שזורקים אבנים ואנחנו חייבים לשמור שלא תיפגעו. בצהריים יהיה פתוח? לא יודע אני מחכה להוראות מגבוה.

אנו מגיעים שוב ב-1:30. ההר סגור, הוא ממהר להודיע לנו. אני מחליף את מוטי ועד עכשיו זוהי ההוראה לא נכנסים!!!

יום רביעי בבוקר - הדי כדורי גומי ופיצוצים נשמעים מתוך ההר, תור ארוך של תיירים לא יהודים וקבוצה בתור ניפרד של חובשי כיפות. מאפשרים לנו להיכנס להליכה מזורזת של עשרות מטרים. מאות שוטרים גודשים את ההר כשמאחורי המחסומים שהעמידו השוטרים בקריאות קצובות קוראים לעומתינו "אללה אכבר".

הרב פרופסור יואל אליצור מנסה לומר כמה מילים אך רעש, הקריאות וזירוז השוטרים מקשה ביותר. בצאתנו משער השלשלת אנו מנסים לשיר ולרקוד גם זה קשה. קבוצה של גברים ונשים מסתדרים בשורה וצועקים בצריחות מחרישות אזניים את המנטרה הקבועה.

תיירת שמביטה במחזה אומרת: It's a shame (זו בושה).

על כל שאנחנו עוברים. ואני יודעת שיבואו ימים אחרים ושהעליה לרגל תיראה שונה וזבח פסח ייאכל בהדרת עם ואז נאמר, דיינו!