מתברר פתאום שהעומר איננו רק כינוי לתקופה אלא ממש מידת נפח של שעורים, וגם "חדש אסור מן התורה" איננו רק סיסמה מבית היוצר של החת"ם סופר, אלא כלל הלכתי שמתייחס לתבואה שמיהרה לצמוח לפני ט"ז בניסן * סיכום של קציר, דיש וזריית שעורים אי שם בדרום הר חברון באישון לילה, וטחינה, ניפוי, והנפת מנחת העומר בירושלים בבוקר שלמחרתו
קציר העומר |
זורים לרוח |
1:00 לפנות בוקר, מוצאי חג ראשון. מצפה יאיר, דרום הר חברון.
התקשינו להסביר לנהג לאן בדיוק אנחנו צריכים להגיע. את הכתובת המדוייקת – שדה השעורים של אבידן אופיר – קשה לאתר בווייז, אבל כשהגענו התברר לנו שלמרות השעה המאוחרת כבר הקדימו אותנו עשרות אנשים. הרב רא"ם הכהן – רב היישוב עתניאל, והרב אליעזר אלטשולר – רבה של סוסיא, טרחו שם באותה עת להסביר לבורים שכמותי על התהליך ההלכתי שכמוהו לא בוצע מסתמא מאז חורבן בית שני, והוסיפו שעל פי התורה אסור לטעום מהגרגרים הנקצרים עד השקיעה למחרת.
מיד אחריהם מתייצב פרופ' הלל וייס ופותח בטקס: 'בא השמש?', הוא שואל בדרמטיות האופיינית שלוש פעמים על-פי הנוסח שבמשנה. 'הן', משיבים כל השאר. בשעת לפנות בוקר כזו אפשר להיות בטוחים שהשמש כבר באה, שקעה. 'מגל זו?', ממשיך וייס שלוש פעמים נוספות כשהוא מנופף באחד המגלים, ושאר הנוכחים מאשרים: 'הן'. 'קופה זו?', מצביע הפרופ' על שק יוטה שהובא למקום. 'הן'. 'האקצור?' – 'קצור, קצור, קצור'. הדו-שיח הזה הוא מעין הצגה שנועדה לחולל מהומה גדולה סביב עניין קציר העומר, וכך להפגין את העדפת המסורת הפרושית על פני זו של הצדוקים שהקפידו לדחות את הטקס הזה עד אחרי השבת הקרובה. על פי המשנה עיירות הסביבה היו מתכנסות לשם כך בשדה המיועד להיקצר בכדי להגדיל את הרושם.
ניפוי ב-13 נפות |
ט"ז בניסן הוא יום הנף. היום שבו יש להביא למקדש מנחה מהתבואה החדשה, כך שממנו והלאה זו תותר באכילה. את העומר יש להביא ממקום קרוב ככל האפשר לירושלים, אך במקרה ששדות השעורים הסמוכים לבירה טרם הגיעו למצב של 'כרמל' (כלומר מצב שבו הגרגרים עודם רכים אך כבר הגיעו למלוא היקפם), יש לחפש רחוק יותר. המשנה מספרת על שנה כה שחונה שבה נמצא עומר רק בתבואה שצמחה על הגגות בצריפין, אבל במקרה הנוכחי חיפשו אפילו רחוק יותר. מובילי המעמד הנוכחי הם בני זוג מסורים מאלון מורה, מומחים בעלי שם עולמי למנחות – הרב יקי וצביה סביר. שעות ספורות לפני כן הם קצרו תבואה אלטרנטיבית גם בשדות קיבוץ רוחמה שבנגב כדי להיות בטוחים שלפחות שם ימצאו גרגירי כרמל כאלו. מצאו.
02:00 לפנות בוקר. שק היוטה התמלא במהירות, והתבואה נלקחה לדישה לילית בחצר בית משפחת אבידן הסמוך. כל הנוכחים הסתערו בחבטות על התבואה שנפרשה שם. לחובטים מצטרפים בשעה הזויה זו גם ראש המועצה המקומית הטרי, יוחאי דמרי, ודוברו אסף פאסי. כולם חובטים במרץ, לא רק הרבנים אלא גם ילדים צעירים שנראה שאינם זקוקים כלל לשינה. התבואה הופרדה. רוח לילה קלה בישרה את המעבר לשלב הבא – זריה, שהביאה להפרדת הגרגרים מהמוץ. התוצר, גרגרי תבואה חצי בשלים, נלקח ברכבים (בכל זאת מדובר במאה ה-21) בדרך העולה ירושלימה. ביקור קצר במערת המכפלה ושיירת הרכבים ממשיכה לבירה.
קמיצה |
הכוונה היתה לקיים את המשך המעמד בהר הבית, אבל בבוקר למחרת מתברר שההר סגור ומסוגר לרגל מהומות איסלמיות, וגם לוּ הכל היה שקט לא נראה שהרשויות היו מאפשרות את קיום הטקס. בהעדר אפשרות לעלות ההרה החבורה פונה לגן ציבורי סמוך לרובע היהודי. הגרגרים נקלים על גבי גחלים ככתוב, אך לא ב'אבוב', הכלי המנוקב הנזכר במקורות, אלא במקבילו המודרני – תוף של מכונת כביסה. התוצאה, ככל שניתן להעריך – משביעת רצון. הלאה. במקורות נכתב שאת הגרגרים המיועדים למנחת העומר יש לטחון ב'ריחיים של גרוסות', כלומר בטחינה עבה המספקת סולת, בניגוד לטחינה דקה המביאה לתוצאה של קמח. במקרה דנן זה נעשה במטחנה חשמלית שבה ניתן לווסת מראש את הטחינה עד לקבלת עובי גרגרים רצוי. התוצר מנופה ב-13 נפות בעוביים שונים, בניצוחו של הזוג סביר שעושה זאת במיומנות רבה כל כך כאילו לא חלפו אלפיים שנה מאז הפעם האחרונה שהדבר התבצע. והתוצר אכן סביר למדי – עישרון סולת נקיה, 2,400 סמ"ק.
הרב ברוך כהנא, כהן ירושלמי מופיע במקום בבגדי כהונה כשרים בכדי למלא את חלקו בעניין: הוא יוצק שמן זית על הסולת המזוקקת, חופן ממנה בשלוש אצבעותיו, מניף את המנחה כולה – בתירגול בלבד, כמובן – ומגיש אותה ככתוב על קרן המזבח – במקרה הזה מבנה עץ מוקטן דמוי מזבח.
כמו תמיד במעמדות מהסוג הזה, הצופים נחלקים לשניים – אלו הרואים בעניין פולקלור חביב (יותר או פחות), אירוע צבעוני מעורר סקרנות, ולעומתם אלו המזילים דמעות התרגשות לנוכח המעשים הללו. אין ספק שמובילי הטקס הזה ניסו להוכיח, בעיקר לעצמם, שהם מסוגלים ויודעים מה לעשות כשאך תינתן להם האפשרות לחדש ימיהם כקדם, וגם להנחיל בתודעה הציבורית את הידיעה שזה בדיוק מה שהם מעוניינים לעשות במקום המיועד לכך, בהר הבית. ואילו הוא בכלל נעול בפניהם, לך תבין.
צפו גם:
צפו גם:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה