הר הבית - בית המקדש: הנפת העומר

‏הצגת רשומות עם תוויות הנפת העומר. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 3 ביוני 2014

התעוררות חרדית לחידוש עבודת המקדש. עלון נוסף לשבועות

הלכות הרגל ברגל || יצא גיליון מס' 3 של העלון התורני "מפנינים"

העלון מצטרף למגמה ללמוד להעמיק בלימוד הלכות המקדש וקדשיו לקראת חידוש עבודתו במהרה

לצפיה ישירה בגיליון והדפסתו לקראת ליל שבועות לחץ כאן >>

מצוות קרבן העומר

מפנינים: דף מס' 1 מתוך גיליון 3

והמצוה המ"ד היא מנחת העומר. והיא שצונו להקריב מנחת שעורים ביום ששה עשר בניסן ונקריב עמה כבש בן שנתו לעולה. והוא אמרו יתעלה (אמור כג): "וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן" וכו'. ומנחה זו היא הנקראת מנחת בכורים, ואליה רמז באמרו יתעלה ויתברך שמו (ויקרא ב): "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל". ולשון מכילתא (הוב' מ' כ וש"נ) כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה שהם חובה. אחד מהם אמרו "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים" חובה. אתה אומר חובה או אינו אלא רשות? תלמוד לומר "תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ" חובה ולא רשות.

(ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה מד)

ביום שני של פסח שהוא יום ששה עשר בניסן מקריבין יתר על מוסף של כל יום כבש לעולה עם עומר התנופה, והיא מנחה של צבור כמו שביארנו.

וזמנו קבוע ולפיכך דוחה את השבת ואת הטומאה.

אין מביאין מנחה זו אלא מארץ ישראל שנאמר והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן, מצותו לבוא מן הקרוב, לא בא מן הקרוב מביאין אותה מכל מקום מארץ ישראל...

קצרוהו ונתנוהו בקופות והביאוהו לעזרה וחבטוהו, וזורין ובוררין, ולוקחין את השעורין ומהבהבין אותו באור, באבוב מנוקב, כדי שיהיה האש שולט בכולן שנאמר "אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל", מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא במנחת העומר בלבד, ואחר שקולין אותו שוטחין אותו בעזרה והרוח מנשבת בו, ונותנין אותו לריחים של גרוסות וטוחנין את השלש סאין ומוציאין מן הכל עשרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה, והשאר נפדה ונאכל לכל אדם, וחייב בחלה ופטור מן המעשרות כמו שביארנו, ולוקחין זה העשרון של סולת השעורים ובוללין אותו בלוג שמן בששה עשר בניסן ונותנין עליו קומץ לבונה כשאר המנחות, ומניפו במזרח מוליך ומביא מעלה ומוריד ומגישו כנגד חודה של קרן מערבית דרומית כשאר המנחות, וקומץ ומקטיר והשאר נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות, ואימתי קומצין אותו, לאחר שמקריבין מוסף היום וכבש העולה קודם תמיד של בין הערבים.

(רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין פרק ז)

מצוות שתי הלחם

ביום חמשים מספירת העומר, הוא חג השבועות, והוא עצרת... ועוד מביאין יתר על המוסף ביום הזה מנחה חדשה שתי הלחם ומקריבין עם הלחם פר ושני אילים ושבעה כבשים, הכל עולות...

מביאין שלש סאין חטין חדשות ושפין אותן ובועטין בהם כדרך כל המנחות וטוחנין אותן סולת ומנפין מהן שני עשרונות מנופה בשתים עשרה נפה והשאר נפדה ונאכל לכל אדם, וחייב בחלה ופטור מן המעשרות כמו שביארנו.

שתי הלחם שהן מן החדש צריכין לבוא עשרון מכל סאה ומחצה ומנפין אותן בשתים עשרה נפה...

ולוקחין שני העשרונות ולשין אותן אחת אחת ואופין אותן אחת אחת.

ולישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ככל המנחות.

ואין עשייתן דוחה יום טוב ואין צריך לומר שבת אלא אופין אותן מערב יום טוב שנאמר "הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם", לכם ולא לגבוה...

והרי מפורש בתורה שהם חמץ וכיצד עושה מביא שאור ממקום אחר ונותנו לתוך העשרון וממלא העשרון סולת ומחמצו באותו השאור.

ומרובעות הן, אורך כל חלה שבעה טפחים ורחבה ארבעה טפחים וגובהה ארבע אצבעות.

כיצד הנפת הלחם עם שני כבשי השלמים מביא שני הכבשים ומניפם בעודן חיים שנאמר והניף אותם תנופה, ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא, ואחר כך שוחטין אותן ומפשיט, ולוקח חזה ושוק מכל אחד משניהם ומניחן בצד שתי הלחם ומניח שתי ידיו מלמטן ומניף הכל כאחד במזרח במקום כל התנופות, מוליך ומביא, מעלה ומוריד, ואם הניפן אחד אחד יצא, ואחר כך מקטיר אימורי שני הכבשים ושאר הבשר נאכל לכהנים, וכן שתי החלות נוטל כהן גדול אחת מהן, והשניה מתחלקת לכל המשמרות ושתיהן נאכלות אותו היום וחצי הלילה כבשר קדשי קדשים.

שתי הלחם מעכבים את הכבשים, ושני הכבשים אינן מעכבים את הלחם.

(רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין פרק ח)

אפילו בטומאה

חמשה דברים באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה: העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ראשי חדשים.

(פסחים, עו ע"ב)

היה מקריב שתי הלחם ונטמאו בידו אומרין לו הוי פקח ושתוק...

היה מקריב את העומר ונטמאה אומר' ומביאין אחרת תחתיה אין שם אלא הוא אומרים לו הוי פקח ושתוק.

(תוספתא מנחות, פ"ג)

כמו דאפשר לקצור ביום מ"מ קוצרין בשבת ה"נ אף דאפשר להקריב בטהרה מ"מ מצוה להקריב בטומא' כדי שיהא מן הנקצר בלילה ע"כ אפילו אם טומאה דחויה מ"מ אין מביאין אחרת תחתיה דהטומאה נדחית מפני זה כמו ששבת נדחה מפני זה... אבל בס"ד דהש"ס דלרבי דחי שבת א"כ בודאי עדיף שתדחה הטומאה כי זה הוי לא אפשר לאהדורי כי המצוה של קצירה בעצמה דוחה את הטומאה כמו שדוחה את השבת עיין היטב כי הדברים ברורים בעזהשי"ת... הנה לפי פסק הר"מ דנקצרה ביום כשר ודוחה את השבת א"כ הדין כ"ה בנטמא מנחת העומר בידו... ומכ"ש דבשעת הקרבה נדחה הטומאה וזה לא הוי אפשר לאהדורי בטהרה כי לא תהי' נקצרת ביום ונקצר אפי' בשבת ובלילה כנלע"ד נכון וברור בעזהשי"ת.

(מנחת חינוך, מצווה שב)

והנה קצירת העומר בטומאה לא שייך כלל דאין טומאה במחובר. וטומאה דגברי לא איכפת לן כלל בקצירה כיון דאין צריך כהונה לקצירה. כדאיתא בתורת כהנים. וכשר בטמא כמו בזר וכמו שחיטה. אך משכחת לה בנטמא לאחר קצירה ויש כאן עומרין טהורים. אם נקריב עומר זה שנטמא כדי לקיים מצוות קצירה. דאם נקריב מן העומרים טהורים לא יקויים מצוות קצירה. ולכאורה יש לומר שדוחה טומאה. דאין לומר שיותר טוב לקיים מצוות הבאה בטהרה ויהי' בהכשר גמור. משנקיים גם קצירה ויהי' בטומאה. דליתא דאם נביא מן העומרים. גם כן ההבאה לא יהי' בהכשר גמור דמצוותו מן הקמה. ושוב עדיף להביא הנטמא ויקויים גם מצוות קצירה.

(שו"ת אבני נזר, או"ח סי' שפה)

ללא מזבח

ועיין בתוס' זבחים נט. ד"ה עד שלא דהקשו הא ליכא מזבח, ותירצו דבנה מזבח וכו' או מנחות שאינן צריכות מזבח.

(מנחת חינוך, מצווה תמ)

ונראה לענ"ד לתרץ דמש"ה לא אפשר להקריב העומר קודם בנין המזבח משום דמנחת העומר טעונה הגשה, והגשה בקרן דרומית מערבית של מזבח כנגד חודה של קרן, א"כ א"א לעשות הגשה בלא מזבח ואע"ג דהגשה לא מעכבא מ"מ אין להקריב לכתחילה בלא הגשה. אך התוס' בזבחים אתי שפיר כיון דהגשה לא מעכבא א"כ אם קמץ בפנים והקטיר בחוץ חייב דחשיב ראוי לפתח אוהל מועד, כיון דכשר אם הקריב בדיעבד.

(מקדש דוד לר' דוד הכהן רפפורט, סימן א, אות א)

ובמנחה י"א שא"צ מזבח ואפשר להקריב במקום מזבח. ובביה"ל שם: והא שצריך מזבח משום דדרשי' בזבחים נט. שמזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו פסולין שנא' עליו כו' אבל דמנחה א"צ מזבח ואפשר להקריב אפילו אין מזבח אם הקדושה קידשה לעת"ל כו' וכן רבינו כו' משמע דס"ל כהתוס' דבמנחה אין פוסל נפגם כו' דרבינו נקט כאן דוקא קרבנות אבל מנחה אין צריך מזבח.

(דרך חכמה, הלכות ביה"ב, פ"ב ס"ק טו)

מתירי התבואה החדשה

העומר היה מתיר במדינה [לאכול החדש בכל המקומות - רע"ב], ושתי הלחם במקדש [שקודם שתי הלחם אין מביאין מנחה מתבואה חדשה - שם]. אין מביאין מנחות ובכורים ומנחת בהמה קודם לעומר, ואם הביא פסול. קודם לשתי הלחם לא יביא, ואם הביא כשר.

(מנחות, פרק י משנה ו)

והוצרך לומר "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" באיסור החדש ובשביתת חג השבועות, מפני שהוא תלוי בהנפת העומר ובמנחה חדשה, לומר שאפילו אחרי גלותנו בחוצה לארץ שאין עומר ומנחה, יצוה בהם, כי החדש אסור מן התורה בכל מקום.

(רמב"ן, פרשת אמור)

ועל ידי זה...

וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא.

(יהושע, פרק ה)

מעיקרא לא אכול עד דאקריבו עומר ברישא והדר אכול [קידושין לז ע"ב], ר"ל כשבאו לארץ ישראל ששם היו מעוררין השפע ע"י העומר שהקריבו והעלו תענוג למעלה ואז אכלו משלהן.

(תורת אמת, פרשת עקב)

שנתבונן מתוך המעשה החסד הגדול שעושה השם ברוך הוא עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה, לכן ראוי לנו שנקריב לו ברוך הוא ממנה, למען נזכור חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה, ומתוך שנהיה ראויין לברכה בהכשר מעשינו לפניו תתברך תבואתינו ויושלם חפץ השם בנו, שחפץ מרוב טובו בברכת בריותיו. ונצטוינו בזה בשני של פסח ולא בראשון, כדי שלא נערב שמחה בשמחה, כי הראשון נכון לזכר הנס הגדול שהוציאנו ברוך הוא מעבדות לחירות, מיגון לשמחה.

(ספר החינוך, מצווה שב)

מענייני הגיליון הקודם

לפ"מ דפסק הרמב"ם בה' בית הבחירה (פ"ו הט"ו) שמקריבין בזמן הזה אע"פ שאין בית, א"כ בהגיע חצות יום ארבעה עשר לחודש הראשון איכא חיוב שחיטת והקרבת קרבן פסח על כל אחד מישראל, והדר סביב ירושלים שיכול להגיע אם ילך מחצות עד שקיעת החמה לעזרה א"כ מוטל עליהם החיוב לבנות אז מזבח. אשר נקל מאד ליקח מהנחל חלוקי אבנים ולבנות מזבח כמבואר ברמב"ם הל' בית הבחירה (פ"ב) כי מקום המזבח ידוע ובפרט ע"פ חשבון האמות של הר הבית כמבואר הכל במס' מדות... וא"כ לפ"ז... יש לחוש משום חיוב איסור כרת.

(שו"ת התעוררות תשובה, או"ח ח"ב, סי' רפג)

לחידודי

א. באם נזכה להקריב קרבן העומר, יהיו לכך שתי נפק"מ למצוות המתקיימות גם בימינו (האחת עשה והשניה ל"ת). מה הנפק"מ ובאלו מצוות?

ב. מדוע ע"פ ההלכה לא ניתן להביא ביכורים בימינו, ומה בידינו לעשות כדי לאפשר את הבאתם?

לצפיה ישירה בגיליון והדפסתו לקראת ליל שבועות לחץ כאן >>

יום שישי, 25 באפריל 2014

יום חדש

מתברר פתאום שהעומר איננו רק כינוי לתקופה אלא ממש מידת נפח של שעורים, וגם "חדש אסור מן התורה" איננו רק סיסמה מבית היוצר של החת"ם סופר, אלא כלל הלכתי שמתייחס לתבואה שמיהרה לצמוח לפני ט"ז בניסן * סיכום של קציר, דיש וזריית שעורים אי שם בדרום הר חברון באישון לילה, וטחינה, ניפוי, והנפת מנחת העומר בירושלים בבוקר שלמחרתו

קציר העומר

זורים לרוח

1:00 לפנות בוקר, מוצאי חג ראשון. מצפה יאיר, דרום הר חברון.

התקשינו להסביר לנהג לאן בדיוק אנחנו צריכים להגיע. את הכתובת המדוייקת – שדה השעורים של אבידן אופיר – קשה לאתר בווייז, אבל כשהגענו התברר לנו שלמרות השעה המאוחרת כבר הקדימו אותנו עשרות אנשים. הרב רא"ם הכהן – רב היישוב עתניאל, והרב אליעזר אלטשולר – רבה של סוסיא, טרחו שם באותה עת להסביר לבורים שכמותי על התהליך ההלכתי שכמוהו לא בוצע מסתמא מאז חורבן בית שני, והוסיפו שעל פי התורה אסור לטעום מהגרגרים הנקצרים עד השקיעה למחרת.

מיד אחריהם מתייצב פרופ' הלל וייס ופותח בטקס: 'בא השמש?', הוא שואל בדרמטיות האופיינית שלוש פעמים על-פי הנוסח שבמשנה. 'הן', משיבים כל השאר. בשעת לפנות בוקר כזו אפשר להיות בטוחים שהשמש כבר באה, שקעה. 'מגל זו?', ממשיך וייס שלוש פעמים נוספות כשהוא מנופף באחד המגלים, ושאר הנוכחים מאשרים: 'הן'. 'קופה זו?', מצביע הפרופ' על שק יוטה שהובא למקום. 'הן'. 'האקצור?' – 'קצור, קצור, קצור'. הדו-שיח הזה הוא מעין הצגה שנועדה לחולל מהומה גדולה סביב עניין קציר העומר, וכך להפגין את העדפת המסורת הפרושית על פני זו של הצדוקים שהקפידו לדחות את הטקס הזה עד אחרי השבת הקרובה. על פי המשנה עיירות הסביבה היו מתכנסות לשם כך בשדה המיועד להיקצר בכדי להגדיל את הרושם.

ניפוי ב-13 נפות

ט"ז בניסן הוא יום הנף. היום שבו יש להביא למקדש מנחה מהתבואה החדשה, כך שממנו והלאה זו תותר באכילה. את העומר יש להביא ממקום קרוב ככל האפשר לירושלים, אך במקרה ששדות השעורים הסמוכים לבירה טרם הגיעו למצב של 'כרמל' (כלומר מצב שבו הגרגרים עודם רכים אך כבר הגיעו למלוא היקפם), יש לחפש רחוק יותר. המשנה מספרת על שנה כה שחונה שבה נמצא עומר רק בתבואה שצמחה על הגגות בצריפין, אבל במקרה הנוכחי חיפשו אפילו רחוק יותר. מובילי המעמד הנוכחי הם בני זוג מסורים מאלון מורה, מומחים בעלי שם עולמי למנחות – הרב יקי וצביה סביר. שעות ספורות לפני כן הם קצרו תבואה אלטרנטיבית גם בשדות קיבוץ רוחמה שבנגב כדי להיות בטוחים שלפחות שם ימצאו גרגירי כרמל כאלו. מצאו.

02:00 לפנות בוקר. שק היוטה התמלא במהירות, והתבואה נלקחה לדישה לילית בחצר בית משפחת אבידן הסמוך. כל הנוכחים הסתערו בחבטות על התבואה שנפרשה שם. לחובטים מצטרפים בשעה הזויה זו גם ראש המועצה המקומית הטרי, יוחאי דמרי, ודוברו אסף פאסי. כולם חובטים במרץ, לא רק הרבנים אלא גם ילדים צעירים שנראה שאינם זקוקים כלל לשינה. התבואה הופרדה. רוח לילה קלה בישרה את המעבר לשלב הבא – זריה, שהביאה להפרדת הגרגרים מהמוץ. התוצר, גרגרי תבואה חצי בשלים, נלקח ברכבים (בכל זאת מדובר במאה ה-21) בדרך העולה ירושלימה. ביקור קצר במערת המכפלה ושיירת הרכבים ממשיכה לבירה.

קמיצה

הכוונה היתה לקיים את המשך המעמד בהר הבית, אבל בבוקר למחרת מתברר שההר סגור ומסוגר לרגל מהומות איסלמיות, וגם לוּ הכל היה שקט לא נראה שהרשויות היו מאפשרות את קיום הטקס. בהעדר אפשרות לעלות ההרה החבורה פונה לגן ציבורי סמוך לרובע היהודי. הגרגרים נקלים על גבי גחלים ככתוב, אך לא ב'אבוב', הכלי המנוקב הנזכר במקורות, אלא במקבילו המודרני – תוף של מכונת כביסה. התוצאה, ככל שניתן להעריך – משביעת רצון. הלאה. במקורות נכתב שאת הגרגרים המיועדים למנחת העומר יש לטחון ב'ריחיים של גרוסות', כלומר בטחינה עבה המספקת סולת, בניגוד לטחינה דקה המביאה לתוצאה של קמח. במקרה דנן זה נעשה במטחנה חשמלית שבה ניתן לווסת מראש את הטחינה עד לקבלת עובי גרגרים רצוי. התוצר מנופה ב-13 נפות בעוביים שונים, בניצוחו של הזוג סביר שעושה זאת במיומנות רבה כל כך כאילו לא חלפו אלפיים שנה מאז הפעם האחרונה שהדבר התבצע. והתוצר אכן סביר למדי – עישרון סולת נקיה, 2,400 סמ"ק.

הרב ברוך כהנא, כהן ירושלמי מופיע במקום בבגדי כהונה כשרים בכדי למלא את חלקו בעניין: הוא יוצק שמן זית על הסולת המזוקקת, חופן ממנה בשלוש אצבעותיו, מניף את המנחה כולה – בתירגול בלבד, כמובן – ומגיש אותה ככתוב על קרן המזבח – במקרה הזה מבנה עץ מוקטן דמוי מזבח.

כמו תמיד במעמדות מהסוג הזה, הצופים נחלקים לשניים – אלו הרואים בעניין פולקלור חביב (יותר או פחות), אירוע צבעוני מעורר סקרנות, ולעומתם אלו המזילים דמעות התרגשות לנוכח המעשים הללו. אין ספק שמובילי הטקס הזה ניסו להוכיח, בעיקר לעצמם, שהם מסוגלים ויודעים מה לעשות כשאך תינתן להם האפשרות לחדש ימיהם כקדם, וגם להנחיל בתודעה הציבורית את הידיעה שזה בדיוק מה שהם מעוניינים לעשות במקום המיועד לכך, בהר הבית. ואילו הוא בכלל נעול בפניהם, לך תבין.

צפו גם: