גיליון 156 | ה‘ ניסן תשע“ד | פרשת מצורע
הצ'י של המצורע
היום הראשון. אני ניצב מחוץ למחנה, המום. מאז החטא האירועים קרו בקצב מסחרר. הכתמים הלבנים והאדומים פשטו בקצב בלתי נתפס בכל עורי, והכהן, שראה אותם לאחר כמה שעות, פסק בנחרצות שאני מצורע. עכשיו אני כאן, מחוץ למחנה, למשך שבעה ימים. \\ היום השני. רגשות החרטה והצער אוכלים אותי. לא הייתה צריך לחטוא. זו הייתה טעות טיפשית, דחף רגעי. הייתי יכול לשלוט בתאווה שלי, להתגבר על היצרים שלי. עונש הבידוד מגיע לי לחלוטין. \\ היום הרביעי. אני מתחרט על החטא יותר מאי פעם. העונש הזה עובר כל מידת גבול. אני לא מסוגל יותר! כמה זמן אני צריך לעמוד בפינה, לחכות עד שאוכל לחזור אל חברת בני אדם?! הבנתי את המסר! \\ היום השישי. איפה הכהן?! מתי הוא יגיע להוציא אותי משתיקת הבדידות הזו? אני מרגיש שאני משתגע!!
הקרבן מטהר
בפרשתנו אנו ממשיכים את תהליך הריפוי מהצרעת, שהחל בפריחת הנגע, אבחונו על ידי הכהן ובידוד המצורע, וממשיך בטבילה ובעלייה לבית המקדש - להקריב את אשם המצורע אל המזבח. וכאן אנו מגיעים לשאלה מעניינת, קשה. בדומה ליולדת, בה נגענו שבוע שעבר, גם אצל המצורע אנו מגלים שבשונה מכל הקרבנות שבמקרא, שמטרתם לכפר, לקרבנו של המצורע מתווסף תפקיד והוא מטהר: ״והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה, וכיפר עליו הכהן - וטהר״ (ויקרא, יד כ).
מלבד דרך ההיטהרות המוזרה - הקרבן, אנו מוצאים בטומאת המצורע דברים בלתי מובנים נוספים. המצורע עולה לבית המקדש לפני הקרבת הקרבן, למרות שלכאורה הוא טמא ואסור בכניסה לשטח הר הבית, ושם הוא היה טובל במקווה מיוחד שעמד בלשכת המצורעים. ההיטהרות הזו איננה תלויה בנגע הצרעת, שכן המיטהר איננו מצורע יותר, והנגעים שפשו בעורו כבר נרפאו. אם כן - מדוע הוא צריך בנוסף לטבילה במקווה ולכיבוס הבגדים להוסיף הבאת קרבן המטהר אותו? כמו כן, אנו רואים שהמצורע איננו כטמאים אחרים, שכן כאשר אדם מיטמא הוא מוגבל בנגיעה או בכניסה למקומות מסויימים, אך באופן כללי הוא רשאי להמשיך את אורח חייו הנורמלי. המצורע, לעומת זאת, המצורע חייב לפרוש מכל צורת חיים ולהתנתק מהחברה עד שתחלוף טומאתו. מה פשר התגובה הקיצונית הזו לטומאה?
הצ‘י של המצורע
ראשית, נעמוד על טיבעו ומקורו של נגע הצרעת. ישנן פעולות שכאשר הו קורות חלה תוצאה מידית של הגוף, למשל - כאשר הגוף מקבל מכה חזקה צבע העור משתנה לכחול או אדום. הפעולה הזו קורה בצורה משמעותית יותר ברובד הרוחני. כאשר עם ישראל חוטא בארץ ישראל, למשל, התגובה המידית של הארץ היא הקאת עם ישראל מתוכה, כפי שנקרא בפרשת בחוקותי עוד מספר שבועות. לא מדובר כאן על עונש א -להי, אלא על תגובה ישירה ופשוטה לחטא. כך גם בצרעת. כאשר אדם חוטא הגוף, שאינו מסוגל לסבול את החטא, מגיב אליו בצורה מידית דרך פריחת הצרעת. אין מדובר כאן על עונש אלא על תוצאה פשוטה של החטא השקרי והחיצוני לגוף, המביא אותו למצב בו הוא פועל נגד עצמו. הבידוד למשך שבעה ימים הוא תהליך שעל המצורע לעבור על מנת לצאת מתוך צרעתו וטומאתו. התהליך לא כולל פעולות אלא רק המתנה לחלוף הימים. המספר שבע הוא, בראש ובראשונה, מספר ימי הבריאה. במהלך שבוע כביכול נברא המצורע מחדש במנותק לחטאו )כך חידש לי חברי הלל אייזן(. לאחר מכן, כאשר המצורע כביכול נולד מחדש, הוא חוזר אל החברה בכלל ובפרט אל בית המקדש. אם כן, מה תפקידו של המקדש במהלך?
בפילוסופיה הסינית ישנו מונח הנקרא "צ'י". הצ'י הוא כח החיים שנמצאת בכל דבר, גורמת לכל תנועה, אנרגיה מופשטת. הצ'י הוא קו האמצע, המאזן את הגוף. כאשר אדם נמצא בקונפליקט פנימי, בסתירה נפשית, במצוקה, הוא מבזבז את כוחות הצ'י שלו כדי לפתור אותה, ובכך מביא לחוסר איזון פנימי בתוכו, מה שגורם למחלה. הדרך לרפא את המחלה היא לאזן את האנרגיות בגוף ובכך לייצב את הנפש, הצ'י. ואכן, מחקרים מדעיים מוכחים שכאשר אדם נמצא בחוסר נוחות נפשית סיכוייו לחלות גבוהים יותר. אם נעשה למושג הצ'י אינטרפרטציה יהודית ונקביל אותו למושג הנפש נבין היטב כיצד מחלת הצרעת היא תוצאה מידית של הגוף המגיב לחטא, שהוא כה מנוכר וסותר את טבע הנפש והאנרגיה הפנימית שבאדם.
המקדש - בחזרה אל האיזון
כדי להירפא על המצורע, כצעד ראשוני, ללכת לקיצוניות השנייה - אל הבדידות. אם נתבונן בהרחקת המצורע נראה כי אין כאן פתרון של בעיית החטא אלא הימנעות מאפשרות לחטא חוזר. למשל - אם אדם מסויים רוצה להיגמל מעישון הוא יכול ליצור מצב בו הוא איננו מסוגל כלל להגיע לסיגריה. מצב זה לא פותר את הצורך שלו או את הבחירה שלו בעישון, אלא מונע ממנו את המעשה עצמו. לעומת זאת, אם בכיסו של הנגמל תשכון כל הזמן חפיסת סיגריות והוא יבחר שלו לעשן אותן הוא מצליח להתמודד עם החטא בצורה ישירה ולנצח את יצרו. כך בצרעת - ההרחקה הראשונית מביאה את המצורע לקיצוניות נגדית למצב שהביא אותו לחטא, כאשר היא מונעת ממנו לחטוא, אך להרחקה זו אין משמעות הנוגעת להתמודדות ישירה עם החטא. על מנת להביא לתיקון אמיתי, על המצורע לחזור אל חברת אדם ולבחור ללכת בדרך של טהרה. אם נחזור אל פילוסופית הצ'י נראה כי ההרחקה לא הביאה לאיזון, כי אם לקיצוניות נגדית. האיזון המושלם בנפשו של האדם יכול להגיע רק כאשר הוא מגיע אל מול א -להיו, ובוחר להביא קרבן המטהר אותו מטומאתו ומחוסר איזונו. הקרבן מטהר את המצורע מטומאה נפשית פנימית, ששרתה בקרבו מאזן עשיית החטא ולא יכולה להיטהר עד אשר יבחר למגר אותה, וזאת על ידי החזרת האיזון אל נפשו ונשמתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה