ישראל הראל - צדיק בסדום

עיתון הארץ נוקט ברך כלל קו שמצדיק את הערבים ומאשים את היהדים בכל מקרה. מרנין את הלב לקרוא מאמר שפוי גם מעל במה זו:

מי מבעיר את האש בהר הבית

מאת: ישראל הראל/ הארץ

זכיתי להימנות עם הכוחות שכבשו את דרכם להר הבית בשנת 1967. ההכרזה של מוטה גור "הר הבית בידינו" מעבירה עד היום צמרמורת בגווי. עם תום הקרבות התקיים בהר הבית מסדר חטיבתי, שבו קרא גור מנשר לפקודיו: "כאלפיים שנה היה הר הבית אסור ליהודים, עד אשר באתם אתם, הצנחנים, והחזרתם אותו לחיק האומה". מלים שלעולם לא ימושו מזיכרון כל מי שניצב שם בשורות הארוכות - אך החסרות את 98 הנופלים ומאות הפצועים.

מהר מאוד התברר, שהממשלה של האומה היהודית סירבה לאמץ לחיקה את המענק ההיסטורי, האחד שאין שני לו, שהעניקו לה הצנחנים.

בעוונותיהם, ממשלות ישראל לדורותיהן, הרבנות הראשית וכל האחרים האחראים למניעה של נוכחות יהודית בהר הבית גרמו לכך, שהעם היהודי איבד את הריבונות על ההר. אלה אשר מצליחים לעלות להר מרגישים כזרים לא רצויים במקום הקדוש ביותר לעם היהודי. מסיבה זו, וכדי שלא לחוות דיסוננס קיצוני בין מעמד ההתעלות בשנת תשכ"ז לבין המציאות המשפילה השוררת היום - שבה אנשי הוואקף מקיפים בעוינות ומלווים כל יהודי חובש כיפה - כפות רגלי אינן דורכות על הר הבית בעשרות השנים האחרונות.

ב–1967 לקו ראשי מדינת ישראל וכהני הדת בה בליקוי מאורות. הם לא הבינו את המשמעות הלאומית העצומה של השיבה להר הבית - כשם שהבינו רק באופן חלקי את המשמעות של שחרור חבלי יהודה ושומרון. בשל ליקוי מאורות זה - אין ואקום בקונפליקטים שכאלה - הערבים, כדי למנוע את תיקון המעוות, גורמים לתסיסה מתמדת, נפיצה, בהר הבית, ועד מאות קילומטרים ממנו והלאה.

ההתפרעויות האחרונות של הערבים בהר הבית - חוליה נוספת המצטרפת לאין ספור התפרעויות קודמות - הן פרי הבאושים של אי מימוש הריבונות הישראלית, בשל רגש הפחד היהודי המולד: אם יוענקו ליהודים זכויות שוות בהר - "הדבר עלול להצית את האזור כולו". הדבר הזה מופרך היום, על אחת כמה וכמה שלא היה נכון בשנת 1967.

"האזור כולו" היה אז מובס ומוכה הלם. היה אפשר לקבוע עובדות בהר הבית, כמו, למשל, מתן מעמד דתי ליהודים - בלי נישול מעמד המוסלמים - ולספח את יהודה ושומרון. "העולם", שממנו רעדו ראשי המדינה, הרגיש רגשות אשם על כך שלא נחלץ לסייע למדינה הקטנה, שערב המלחמה עמדה, אף לשיטתו, על סף הכחדה. העולם היה משלים עם הסיפוח. סימנים לכך היו למכביר. כמו כן העם הפלסטיני טרם הומצא, והכל הסכימו לכך שמאז גלו היהודים מארצם לא היו האזורים הללו בריבונות של שום עם ושום מדינה. כזכור, בסיפוח הירדני משנת 1948 הכירו רק בריטניה ופקיסטאן. 

חיבור כוחות מדהים מונע את תיקון המעוות: ממשלות ישראל, הוואקף, הממסד הרבני (לרבות הציוני־הדתי), האו"ם, הליגה הערבית, וכמובן ארגוני זכויות האדם. אלה האחרונים נאבקים בחירוף נפש למען חופש הפולחן של הערבים בכל אתר, אך מתנגדים, באותה מידה של נחרצות, לזכות היהודים להתפלל במקום הקדוש להם ביותר. עמם ניצב בית המשפט העליון של מדינת היהודים, הדוחה אוטומטית - ובאותם מטבעות לשון - עתירה אחר עתירה, שבה יהודים מבקשים זכות לחופש הפולחן.

כל עוד הערבים חשים שקואליציה זו מחזקת למעשה את ידיהם, ימשיך ההר להתפרץ והלבה תמשיך לזרום ולאכל. אך ברגע שהמדינה תעז להכריז על שוויון ליהודים, ולו בזכות הפולחן - ותאכוף אותו במלוא העוצמה שבידיה - עשוי להיווצר סטטוס קוו. תחילה מתוח, אך במשך הזמן, אולי הרבה זמן, מובן מאליו. ולימים אף עשויה להיווצר, בעקבות ההתערבבות התכופה, המתמדת, דינמיקה של קירבה. מי שמתנגד לכך מתנגד לפיוס היסטורי בין ערבים ליהודים בארץ ישראל ובאפשרות של השכנת שלום אמיתי.