פרשת נשא: ״באהבה״

גיליון 163 | ב’ סיוון תשע”ד | פרשת נשא

״באהבה״

מים זורמים. ממלאים את הנטלה עד הקצה. מים שקופים וצלולים. הברז נסגר, הידיים מושטות. האחד שופך את המים על ידיו של השני. השני מנגב את הידיים ומתקדם בעדינות לקדמת בית הכנסת, לעבר ארון הקודש. על יד הספסל האחרון הוא חולץ את נעליו, עצם את העיניים, וכולה אל הבימה.

הגבאי קורא בקול עדין ״כהנים״. הידיים מורמות. הברכה העתיקה נלחשת ברוך ואהבה אל הקהל שממלא את בית הכנסת ״יברכך ה׳ וישמרך...״

ברכת הכהנים

בפרשתנו מצווה הקב״ה את אהרן ובניו במצווה ייחודית- לברך את עם ישראל. ברכה זו נאמרת מדי יום בסוף תפילת שמונה עשרה. לפני הברכה אומרים הכהנים תפילה, כפי שנאמרת תפילה לפני מצוות רבות. תפילה זו היא קריאת הייעוד, המהות, שמאחוריה הברכה שאחריה. ״ברוך אתה ה׳ א -להינו מלך העולם, אשר קידשנו בקדושתו של אהרן, וציוונו לברך את ישראל באהבה״.

בתפילה זו ישנן שתי מילים אשר אינן נמצאות בברכות אחרות הנאמרות לפני מצוות, כמו ברכת ציצית או ברכת ״לישב בסוכה״, ואפילו הפוכות מברכות אחרות. בדרך כלל. במקום ״אשר קידשנו במצוותיו״ הכהנים אומרים ״בקדושתו של אהרן הכהן״, ובסוף הברכה נוספת המילה ״באהבה״, שלא מופיעות בברכות אחרות. מה פשר התוספות הללו? מה הן מלמדות על הברכה?

משל ברית המילה

ישנה שאלה גדולה הנוגעת לכל הברכות שנותנים בני אדם אחד לשני. ברור הוא כיצד הקב״ה יכול לברך אדם אחר - שכן כל הכוחות בידו, אך איך בני אדם יכולים לברך בני אדם אחרים? באיזו דרך מסוגלים בני אנוש לתת לאדם אחר ברכה, כאשר אין בידיהם שום הבטחה או שליטה על כוחות עליונים?

הסבר לשאלות שהצבנו מביא חנן פורת בספרו ״מעט מן האור לחומש במדבר״, שם הוא נוגע בנקודה העמוקה והפנימית שבברכת כהנים. חנן מביא את המשנה המפורסמת במסכת אבות, בה מתאר הלל הזקן את דמותו של אהרן הכהן וקורא ללכת בדרכיו ולהיות מתלמידיו - ״אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״. דמותו של אהרן הכהן היא זו שאמורה ללוות את צאצאיו הכהנים בעת עלותם לדוכן, ולהנחותם בזמן נתינת הברכה לעם ישראל - אהבה לעם ישראל ורצון עז להעניק להם משפעו של הקב״ה. לכן מתקדשים הכהנים בקדושתו של אהרן הכהן, ועל כן הם מכוונים עצמם לברך את ישראל דווקא באהבה.

הברכה- התחדשות האדם

אם כן, ראינו מדוע נוסח התפילה שלפני ברכת הכהנים שונה, ומהי ההכוונה שיוצרים הכהנים לקראת הברכה, אך עוד לא עמדנו על הסיבה לברכת אנוש ומקור כוחה. על מנת לענות על שאלה זו אנו מזדקקים למשל ידוע בחסידות, המובא גם אצל הרב קוק, בבואם להסביר את משמעות התפילה. השפעתה של התפילה איננה על ה׳, א-ל גדול גיבור ונורא, אלא על המתפלל. כמו מלך שגזר שכל הערלים יהרגו בחרב, ואחד מהם מל את עצמו. במעשה זה הוא ניצל ממוות, לא בגלל שהגזרה השתנתה, אלא בגלל שהאדם עצמו השתנה. כך גם בברכה שמעניק בן אדם לרעהו - מטרת הברכה איננה להשפיע על הקב״ה שייתן לאדם את צרכו ושיגשים את הברכה, אלא להשפיע על האדם עצמו כך שישתנה, יהיה כאדם אחר, וכך תתקיים הברכה.

כפי שראינו לפני כן, תפקידם של הכהנים הוא לברך את ישראל תוך מודעות של שלום ואהבה- בדרכיו של אהרן הכהן. מטרתה של הברכה היא להרבות אהבה בעם ישראל, בין אדם לחברו. על כן אומרת ההלכה שכהן ששונא מישהו בקהל, או שהקהל שונא אותו, לא יכול לעלות ולברך את ברכת הכהנים. הברכה אמורה להעביר רוח של אהבה, שלום ורעות בין מתפללי בית הכנסת.

“באהבה...”

כאן ניתן גם להסביר בצורה מקורית את המנהג שהאב מכסה את בניו בטלית בעת ברכת הכהנים - בצורה של חיבוק ואינטימיות, אות לאהבה וחיבור שנוצר בעקבות ברכת הכהנים. אהבה זו, בין עם ישראל, מביאה גם לאהבה גדולה מאביהם שבשמיים, שהיא היא זו העומדת במוקד ברכת הכהנים - ברכה של חן ושלום, הארת פנים ונשיאתם- בין הקב״ה וכנסת ישראל.